איך לפסל התרחשות חברתית

הבחירה בגלעד רטמן לייצג את ישראל בביאנלה ה-55 בונציה היתה בחירה אמיצה ולא שגרתית, והיא אכן הוכיחה את עצמה. רטמן, בן 38, שעד לביאנלה לא הציג תערוכה בסדר גודל שכזה, הוא אמן וידיאו העוסק באזורים הלימינליים של השפה, התרבות והחברה. אך כל הכללה מילולית שכזו אינה מתחילה אפילו לתאר את עולם הדמיון הייחודי של האמן, שירד בתערוכה הנוכחית אל מתחת לפני האדמה.

גלעד רטמן – מתוך התערוכה. כל הצילומים מעמוד הפייסבוק של המרכז לאמנות עכשווית קלישר

הנארטיב הליניארי של הסדנה מתפתח בצורה לא לינארית דרך השימוש שעושה רטמן בחלל הארכיטקטוני הייחודי של הביתן הישראלי שתוכנן ב-1952 על-ידי האדריכל זאב רכטר. בביתן שלוש קומות וגרם מדרגות לולייני. הצופה הנכנס לתוך החלל החשוך של הביתן מוצא עצמו עומד לפני חור פעור ברצפה. על הקיר שמאחורי החור מוקרן וידיאו ובו נראה די.ג’יי המסמפל קולות שונים, והמוזיקה הקצבית ממלאת את החלל. הצילום עצמו נעשה בלוקיישן של הפביליון, והחור שברצפה מופיע גם בסרט. גם שולחן העץ המיושן שעליו עובד הדי.ג’יי בסרט מוצג בפביליון עצמו מכוסה בוויטרינת זכוכית, כמעין רליק (שריד) היסטורי. וידיאו נוסף מוקרן בקומת הקרקע, ובו נראית קבוצת אנשים המצולמת ממרחק רב, מתכוננת לפעולה כלשהי בשטח טבעי בפאתי עיר. לאחר טיפוס קצר במעלה המדרגות, בקומת הביניים, נתקל הצופה בווידיאו שלישי ובו מופיעה אותה קבוצת אנשים, שכעת נמצאית בעיצומו של מסע תת-קרקעי לאורך מנהרות. הם חופרים יחד, אוכלים יחד, ישנים יחד, אך הכל נעשה ללא הגה. הסרט מסתיים ברגע הפריצה אל מחוץ למנהרה.

בקומה העליונה מוצגת הקרנה דו-ערוצית המגלה מה מסתתר בצדה האחר של המנהרה. במסך אחד נראית קבוצת האנשים מגיחה דרך החור אל תוך קומת הכניסה של הביתן הישראלי. חברי הקבוצה מנקים את עצמם ומיד מתחילים במשימה – הקמת סדנת פיסול. כל משתתף מתחיל לפסל פורטרט עצמי בחימר, בעוד שני מורים מסורים מסתובבים ביניהם ומציעים עזרה. גם כאן הסרט אילם. הקולות שנשמעים מקורם בסרט השני, החושף את המתרחש בסדנה בשלב מאוחר יותר: כאשר ה”תלמידים” מסיימים את הפסלים, כל אחד תוקע מיקרופון בתוך פורטרט החימר שלו. זו הפעם הראשונה בה הקבוצה משמיעה קול, אך לא כדי לתקשר זה עם זה. כל אחד מהם מתחיל לגנוח, לצרוח ולצעוק לתוך דמותו שלו.

גלעד רטמן – מתוך התערוכה

כל אחד מתוצרי הסדנה, הפסלים עצמם, מונח על פדסטל עץ ייחודי משלו, וכולם מוצגים בשתי קבוצות בקומת הקרקע ובמרכז הקומה האמצעית, מלווים את הצופה במסעו לפענוח הנארטיב. הם מוארים באור פנימי עדין, ובתוך החלל החשוך של הפביליון הם נראים כמו ארטיפקטים היסטוריים, מעין גרסה תלת-ממדית של ציורי מערות. בכך הם מזכירים במעט כה מהאובייקטים המוצגים בתערוכה המרכזית בביאנלה באוצרותו של מסימיליאנו ג’וני “הארמון האנציקלופדי“. הרבה נאמר על גישתו האוצרותית המרעננת של ג’וני – על חזרתו לאובייקט, לאסטתיקה, לצורה, לקראפט. האורחים בארמון האנציקלופדי של ג’וני מגוונים: אמנים לא ידועים, עכשוויים או שהועלו מתוך דפי ההיסטוריה, ואנשי חזון שלא ניתן בהכרח להגדיר כאמנים. כל אלו יוצרים יחד שבילים מתפצלים המובילים אל תוך נפלאות הדמיון האנושי. בלי לומר מלה אחת בגנות הטרנדים האופנתיים של אמנות קהילתית מרוקנת מתוכן, הצליח ג’וני להראות כיצד לעתים לאובייקט עצמו יש השפעה חברתית חזקה הרבה יותר מזו של אקט מתוכנן היטב של אמנות חברתית.

בדומה לגישתו האוצרותית של ג’וני, שחוזרת להשלכות החברתיות של האינטראקציה העדינה בין האובייקט לסובייקט במקום לשאוף לייצורו של קונסטרוקט חברתי השתתפותי, גם הסדנה של רטמן אינה מייצגת איזשהי אוטופיה חברתית נאיבית; להפך. נכתב על העבודה שה”סייט ספציפיות שלה מהרהרת על הביאנלה כמודל אוטופי של חיבור בין לאומים”. אך רטמן אינו מהרהר על שום מודל לאומי, בין אם כזה שמדגיש גבולות או שמטשטש אותם. למעשה בסדנה אין שום אפיון לאומי ספציפי: הנוף בווידיאו המתאר את תחילת המסע אינו מזוהה, ולכן המסע התת-קרקעי יכול היה להתחיל בכל מקום. המשתתפים אמנם לבנים, אך מלבד זאת אין להם שום מכנה משותף, ולשפה מסוימת אין שום זכר; נוכחת רק החזרה לקדם-שפה בלתי מובנת. רטמן מתייחס כאן למהות עמוקה בהרבה של “היות ביחד”, ולמעשה לכשלונו של הניסיון להשגת מהות שכזו.

קבוצת אנשי התעלות מתבוססים יחד בבוץ, נעזרים זה בזה לאורך המסע המתיש, אך רק כדי לבקוע לבסוף לתוך הקובייה הלבנה הקדושה, שם כל אחד מהם מתייחד לפני פסל בן דמותו, אובייקט יצירתו. כמו רבים מהמציגים ב”ארמון האנציקלופדי”, הם אינם אמנים מקצועיים – הם משתתפים בסדנה. כל משתתף צורח לתוך דמותו, בוכה אליה, מתנה עימה אהבה. וכל הקולות הללו מעורבבים יחד על-ידי האל, הדי.ג’יי, אל תוך יצירת-על מלאכותית וסינתטית, שבה כמעט אין זכר לקול האנושי, מוזיקה שתבקע מתוך רמקולים ברייבים המוניים, אל תוך אזניהם של אלפי אנשים. רייבים הם הסימפטום של התשוקה העכשווית לחזור ל”ביחד” קדום, ובאותו זמן גם הסממן המובהק לכשלונה של אותה תשוקה. ברייב כל אחד רוקד לעצמו, בדומה לנעשה ברבים מאירועי ה”אמנות מעורבת חברתית”, שאליהם מוזמנים רק מתי מעט בני מזל.

גלעד רטמן – מתוך התערוכה

הצורך החברתי של רטמן מוצא את סיפוקו לא ברייבים המוניים, אלא בתוך הפרקטיקה האמנותית שלו. בסרטיו הוא לרוב מעדיף לעבוד עם חברים ומכרים ולא עם שחקנים מקצועיים. כמה מעבודותיו היו התוצאה של מפגש בין האמן לבין אוכלוסייה אקסצנטרית. באחרות הוא משתף פעולה עם אמנים שונים. בשביל צילומי הסדנה הטיס רטמן לוונציה את כל קבוצת חופרי התעלות – רובם חבריו וכמה מהם אמנים בעצמם – והפך את הפביליון הישראלי מחלל תצוגה לחלל הפקה. סדנה אמיתית, מפגש חברתי, שהצופה יכול לחזות רק בעקבותיו.