לתרגם את התורה ליוונית

איני מכיר את מכלול יצירתה של מרים גמבורד – אמנית, סופרת ומרצה בכירה במכללה האקדמית בית ברל-המדרשה לאמנות – אבל על גב ספרה החדש נכתב שהיא “מהרשמים המובילים בארץ”. זוהי הגדרה מחייבת מאוד, אך אין ספק שהרישומים המופיעים בספר מגלים יוצרת תוססת, פורייה ומוכשרת. ספר האמן, שיצא במהדורה מצומצמת בסיוע המדרשה לאמנות, מתמקד במה שאפשר לכנותו “ניאו-פגאניות”, כלומר, ניכוס מחדש של עולם שבו הגשמי, הגוף, היצר, החטא, הפורנוגרפיה והאירוטיקה משמשים כבריח משחרר ומאתגר. אין לקשור את המגמה הזאת, הנוכחת כיום אצל אמנים נוספים (למשל אסי משולם), לעולם הכנעני הישראלי. זה אמנם ניכס בעבר פגאניזם שנתפס כמקומי וכקדם-יהודי, אבל היה רחוק מאוד מעולם התלמוד והמדרש היהודי.

עטיפת הספר

בעקבות חוקרי תלמוד בדור האחרון נסמכת ה”ניאו-פגאניות” על גילוי מחדש של גוף ומיניות בעולמם של חז”ל. התפיסות היהודיות המרכזיות המצדדות בתיאור אנתרופומורפי של האל נדחקו על ידי בעלי ההלכה הרציונליסטים, ודחיקה זאת נתנה את אותותיה במחקרים בעבר, אך בשנים האחרונות הפך השילוב בין יהדות ובין גוף ומיניות לבון-טון בקרב החוקרים, שרבים מהם טוענים כי בתפיסת חז”ל קיבל הגוף מקום מרכזי, ולא הנשמה. לעומת התרבות ההלניסטית והנוצרית, שהתפיסה הרווחת בהן היתה של הגוף כבית הכלא של הנפש, דעת חז”ל היתה לרוב אחרת. חוקר התלמוד דניאל בויארין הגדיר זאת כך: “אצל חז”ל הוגדר היצור האנושי כגוף – שמחיָה אותו, כמובן, הנשמה – ואילו אצל […] הנוצרים מהותו של היצור האנושי היא נשמה השוכנת בתוך הגוף”. יתר על כן: לאחרונה הראה החוקר יאיר לורברבוים שהגוף הוא שנתפס אצל חז”ל כדמותו וצלמו של אלוהים, ולא הנשמה. גם בתפיסה הקבלית והחסידית המאוחרות יותר רווחה התפיסה של העלאת החומר וקידוש הבשר, ולכך ראוי להוסיף גם את העובדה שהמחקר בשנים האחרונות גורס כי התפיסה הקאנונית של חז”ל ראתה את האל עצמו כבעל דמות וצורה. תפיסות אנתרופומורפיות של האל מהוות, אם כן, אבן יסוד בעולמם של חוגים מרכזיים במסורת חז”ל ובעולם הקבלה הקדום, וכיום עולה הנושא אפילו בעולם הרבני. הרב שג”ר, למשל, אחד מחשובי הוגי הדעות באורתודוקסיה הפוסטמודרנית, הציג גישות חסידיות אזוטריות שעל פיהן יש לתת מקום של כבוד ל”כוח הדמיון” וכן היתרים מסוימים ל”הגשמת האל”.

ספר האמן של גמבורד כולל עשרות רישומים, שהם למעשה פירוש אישי לנרטיבים אירוטיים  מספרות חז”ל. גמבורד ממשיכה מהלך מסורתי, המערב את החול עם הנשגב. כך, למשל, היא רושמת “כרובים” בדמות אדם בעת משגל או באה אל הקודש פנימה ומתארת סצינות שהופיעו בחזון המרכבה בספר יחזקאל. הרישומים שלה אמנם מייצרים מעין מצלול פיוטי גבוה, אך גם מזכירים לא פעם סוג של קריקטורה, סוג של בדיחה גרועה. מטבע הדברים, ברוב רובן של היצירות מודגשת פעולת הרישום, שמתהדקת באופן ברור כשקווים סכמטיים מסמנים את המִחְבר ואת קווי המתאר והתכנון שיוצרים את הקומפוזיציה, והדבר נוסך ברישומים ממד דואלי: מחד הם נדמים כעבודות ללא תכלית, כאובייקטים שעומדים בפני עצמם, אך מאידך הפעולות הללו גם יוצרות רִפרור לטקסט ומהוות מעין איור לו. הרפרור בולט במיוחד כאשר היוצרת מציינת ברישום את המידות והגדלים של האובייקט המקודש על פי המקורות.

הספר כולו נע על הציר שיוצר המתח שבין הטקסט לייצוגו החזותי, ולמעשה נותן תחושה שאין הם יכולים לדור בכפיפה אחת אלא במסגרת של סיפורי בדים, סוג של  “אלף לילה ולילה”.  גמבורד מתייחסת לאלוהי ולאירוטי כמו גם לפורנוגרפי ולסרקסטי: כרובים, לילית, סיפורי גן עדן, תיאורי יופי גבריים ותיאורים בעלי מתח מיני גבוה מופיעים אצלה לצד הומור מקאברי ועוד. השילוב הזה נותר כמין אוקסימורון – לפחות בספר הזה. ההמרה של ישויות פנטסטיות ושל דימויים ספרותיים אירוטיים מהמקורות לרישום פועלת נגד התפיסה הקלאסית, שהרבתה בייצוגים מעין אלה במילים, אבל כמעט ולא הנכיחה אותם בפלסטיקה. התיאור הלשוני הוא מעצם טבעו חלקי בלבד והחללים שהוא משאיר הופכים את השפה – אליבא דתפיסה זו –  למדיום ראוי יותר לייצוגי הרוחני ואולי גם האירוטי. כפי שטען חוקר מחשבת ישראל משה הלברטל, הייצוג האלוהי במדיום חזותי הוא בבחינת הפחתה מקבעת, ועל כן הוא נתפס כחילול הקודש. לכן הטקסטים שמופיעים בספר עומדים טוב יותר בפני עצמם, והרישום בהקשר זה נתפס כמיותר או כמקבע, מקטין או מצמצם.

מרים גמבורד - וכן מיצינו בנחש הקדמוני שנתן עיניו במה שאינו ראוי לו (מתוך הספר)

לצד הרישומים יש בספר כמה מסות קצרות מאת האמנית. המסה הראשונה היא מעין סיכום מחקר שדן, בין השאר, באיסור המקראי “לא תעשה לך פסל וכל תמונה” והשתלשלותו. בהמשך יש טקסטים שבהם ממריאה הכותבת באופן מודע על כנפי הפנטזיה (בפרק השני היא מדגישה: “מסה זאת אינה היסטורית-מדעית”, עמ’ 19). התזה של המסה הראשונה מזכירה בחלקה קלישאות העולות אצל מי שזה עתה התוודעו לארון הספרים היהודי ומשתאים ממנו. האמנית עצמה מגדירה זאת יפה: “הפלגתי להרפתקה אינטלקטואלית ויצירתית זו עקב סקרנות ורצון עז להכיר מקרוב את הציביליזציה שאליה אני שייכת מכוח יהדותי, אבל מכורח הנסיבות היתה לי תמיד בלתי נגישה”  (עמ’ 16). אפילו הכותרת “מותר לישראל ליצור”, מהדהדת את “תערוכת ארון הספרים היהודי” המשובחת, “כן תעשה לך…”, שאצר גדעון עפרת בשנת 2003.

בשונה מהתלמוד, שמכליא בין עולם המדרש לעולם ההלכה, המציצים הטריים בארון הספרים היהודי עוסקים לרוב אך ורק בעולם המדרש, המחשבה או המוסר. גוף ההלכה נשאר אצלם  מחוץ לדיון, ולעתים נדמה כי ההשתאות שלהם נגועה גם במעט בורות. כך, למשל, בהודעה לעיתונות על אודות הספר נאמר כי יש בספר “תגליות מבריקות והחשובה מביניהן: הכרובים בקודש הקודשים של ההיכל”! ובספר עצמו מוצגת טענה משונה, ולפיה הפסלים הללו מביכים עד היום את חוקרי היהדות, העוקפים את הנושא (עמ’ 27). הטענה כוללנית ומוגזמת – הכרובים נוכחים באמנות כבר מראשית תקופת בצלאל, ולאחרונה בעבודותיהם של  בלו סמיון פיינרו, נחמה גולן, אבנר בר חמא ורות קסטנבאום בן-דב.

מרים גמבורד - הוא אמר-ארור שכב עם כל בהמה (מתוך הספר)

התזה של גמבורד בדבר הפער בין ייצוג מילולי לייצוג חזותי בעולם היהודי (והמוסלמי) אמנם נכונה במהותה, אבל כדאי היה לסייג אותה ולדייק בה, וכך להימנע מהכללות ולהציג את הנושא על מורכבויותיו. כך, למשל, מצהירה גמבורד כי “היהודים כלל לא איירו את התנ”ך, המדרשים והתלמוד, ועיסוקם נותר בתחום המלל בלבד” (עמ’ 7), אבל לא מזכירה שאיורים לסיפורי התורה מופיעים בכתבי יד יהודיים מימי הביניים, כמו הגדות של פסח, ושם לא פעם “הושחלו” גם מושגים מעולם המדרש. את ההכללה הנחרצת (והמקובלת) של הכותבת, ולפיה העולם היהודי היה לאורך השנים איקונוקלסטי במהותו, הפריך הארכיאולוג ישראל ל’ לוין, שהציג תמונה  מורכבת יותר, וההיסטוריון קלמן בלאנד הסביר באופן מפורט כי המיתוס הזה התהווה על יסוד אג’נדות פוליטיות וחברתיות שהובנו בראשית המודרנה. הפרסקאות שנמצאו בבית הכנסת בדורא אירופוס (כיום במוזיאון הלאומי בדמשק) והפסיפסים בבתי הכנסת העתיקים בארץ נתפסים אצל הכותבת כ”תופעות חריגות ללא התפתחות והמשך” (עמ’  10, הערה 5), על אף שכבר לפני שנים הצביע הארכיאולוג אליעזר סוקניק על כך ש”יש השפעה דרך ‘צינורות המסורת’ של האמנות העתיקה הזאת על האמנות היהודית העממית בתקופות מאוחרות יותר”. גם ההנחה כי העושר האמנותי המופיע בעולם הנוצרי מקורו באלמנט הפגאני של הנצרות וכי הוא מטמא את רעיון המונותאיזם, השאוב מהיהדות (עמ’ 7), מוטלת בספק, ולכל הפחות ראוי היה לסייגה – בעולם המוסלמי הופיעו דימויי אדם במרחבים חילוניים, וניתן למצוא אפילו דימויים של הנביא מוחמד. גמבורד, לעומת זאת, רק מציינת שהעולם הסוני שמר על האיסור “לא תעשה לך” בהיקף כמעט מלא.

נוסף לכך, ההצהרה כי “בספר זה העזתי לערוך דו שיח בין שתי המסורות הדגולות שלא הצטלבו קודם לכן: הטקסטים היהודיים הקדושים ואמנות הרישום” היא מוגזמת. אמנים שונים כבר עסקו בחיבור שבין ציור, רישום ואף פיסול לחומרי יהדות קלאסיים (למשל, אברהם אופק בקורפוס גדול של רישומים – חלקם אמנם רק רישומי הכנה – שעוסקים במובהק בחומרים מהמקרא ומהמדרשים). ראוי היה גם להשמיט מהספר אבחנות מכלילות ושגויות דוגמת “המשנה היא גוף חוקים והוראות מוקדם ובלתי ניתן לשינוי המבוסס על ספר התורה” (עמ’ 10) ו”יוצרי התלמוד היו קנאים, לא מתחסדים” (עמ’ 14).
הכתיבה של היוצרת נסמכת, כאמור, על תפיסות חדשות יחסית במחקר, שאיתן היא עובדת ועל בסיסן היא כותבת. ההליכה עם הטרנדים והאופנות החדשות נפסקת באחת כשמגיעה האמנית לנושאים שבהם עולה קריאה קווירית של המקורות (כמו זו של חוקר התלמוד והמשורר אדמיאל קוסמן), וזאת על אף שזו אחת הדיסיציפלינות החתרניות והחיוניות ביותר שעולם מחקר התלמוד יכול להציע היום. “לא נגעתי בגוון ההומוסקסואלי, קרי ההומואירוטי […] עקב חוסר רצוני לקחת חלק באמירות האופנתיות הרבות בנושא זה”, כותבת גמבורד (עמ’ 299).

דומה שאת מאמריה של האמנית צריך לקרוא לא כתזה מכוננת וכממצאי מחקר היסטוריוגרפי מלא, אלא כפרוגרמה וכמדרש פוסטמודרני של אמנית מבצעת. כך עולה מכתיבתה מהות מעניינת, המשתלבת עם דינמיות ויצירתיות אמנותית. הרישומים של גמבורד משובחים  וראויים בפני עצמם, והדפסת טקסטים לצדם רק גורעת מחיוניותם. השילוב הדידקטי של טקסטים מהמקורות לצד הרישומים נראה מיותר, ולעתים אף מאפיל על  הפרויקט, שכשלעצמו הוא חי, תוסס ואיכותי.

מרים גמבורד - מתוך הספר

מרים גמבורד, “יצר הרע טוב מאוד: אהבה ותועבה בתלמוד ובמדרשים, רישומים ומסות”, ספר אמן בהוצאה עצמית בסיוע המדרשה לאמנות, המכללה האקדמית בית ברל, 2010, 220 עמ’
השקת הספר תיערך במוצ”ש ה-13  לנובמבר  בשעה 17:30  בגלרית “המדרשה”   דיזינגוף 34  תל אביב.

עוד בנושא: פגניות בקודש הקודשים – חוה ראוכר בשיחה עם מרים גמבורד

תודה לאבישג רוזנברג על עזרתה בעריכת המאמר
המאמר פורסם במוסף “שבת'” לתורה, הגות, ספרות ואמנות בעיתון “מקור ראשון”