מה קורה בעצם בחלל הגלריה? מה אומרים לנו הרישומים על דפי הספר המצהיב ואותם פנים בציור גדול המימדים המביטים בצופה עין בעין ומצמיתים אותו לרצפת החלל שבבת אחת נדמית כמו ריצפת מרתף עינויים שלא כדאי להיות מוטח עליה. לא אמרו לנו בבית הספר שאסור לקשקש על ספרים? יש כאן איזה חטא.
היידי שטרן - מתוך התערוכה
ועונש. של מי השיניים המדממות שעל העגלה? של הקורבן כפות הידיים המונח על שעון לחץ? ומי הכלב הדומה לקישקשתא המכונה “העד” שבתצלום השחור לבן שלא בפוקוס? מי כל הגברים המצויירים האלה? האם התשוקה והמיומנות הטכנית הניבטים מכל פסל ותמונה בתערוכה THE CHALLENGE OF THE UNIVERSE הם בגללם? בתערוכה של היידי שטרן בגלריה מיקה בתל אביב ברח’ בן יהודה 97, אין הרבה תשובות. אבל השאלות והדימויים החזותיים רודפים אותנו עוד הרבה זמן אחרי שעזבנו את המקום.
להיידי שטרן יש יכולת להפנים פנים שהיא רואה, להעביר אותם דרך התת מודע ולהוציא אותם שוב החוצה בעוצמה ריאליסטית מטרידה – דמויות שאינן “טיפוסיות” אלא יחידאיות. נדמה כי לכל אחת מהן יש שם, זהות, מקצוע ותולדות חיים. שטרן חזרה לפני שנתיים וחצי ארצה אחרי שהות של 23 שנים בגרמניה, היא הביאה איתה פנים שלא רואים הרבה באמנות הישראלית, פנים של איכרות אירופאית שורשית, ממש פגאנית. אנשי ההר ופנים הארץ, אלה המבודדים, החשדניים לגבי כל זר שנקרה דרכם.
בפתח הגלריה עומדות ארבע דמויות של גברים חשופי חזה ומכוסי פנים, מחזיקים בידם אלות ושרשראות, הם הולכים להכות מישהו. אלא שאין להם רגליים. כמו סטירים קדומים החלק התחתון שלהם הוא לא גוף אנושי אלא מטחנת בשר. מטחנת הבשר מוברגת על כן מסתובב וחלוד. “ארבעה בנים” שם העבודה.
“כנגד ארבעה בנים דיברה התורה”. מקור העבודה היא תמונה מאתר בצלם. כנגד ארבעה צעירים מתנחלים – האם שטרן מתכוונת לאמר שהמתנחלים, אותם יושבי פנים הארץ, אנשי ההר והגבעות, המבודדים, אטומי הפנים, הם אירופאים שורשיים, או חקייני איכרות כבדה וחשדנית?
היידי שטרן - מתוך התערוכה
על שולחן פורמייקה בגוון צהוב מהסוג שהיה נפוץ בשנות השישים מונחים אחד מול השני שני פסלים קטנים של שני זוגות מזדווגים. הפסלים מחוברים למצברי אופנועים. בשניהם האישה יושבת על הגבר, ולא רואים פנים אלא מסכות פגאניות של חיות בסערת רגשות מינית. והמצברים, כמו מטחנות הבשר- האם הם הגבלה או מקור אנרגיה? והכפות הזה, איש אדום בשר מדמם ומעונה, שערותיו (שהן אמיתיות) סומרות. נדמה כמו יש הפוגה בעינויים והוא מתחיל להרגיש את כאב הפצעים בכל עוצמתם. הוא מונח על שעון לחץ, מהשעונים שמודדים אויר דחוס או מים. מתחת משטח פורמייקה לבן ועגול מדגיש כמה הוא קטן ובודד.
הזמן נוכח בעבודה של היידי שטרן בשלושת המצבים, הווה, עבר ועתיד. המועקה היא זמן הווה מתמשך, עבר מזדחל ו וו ההיפוך. הזמן מצוי בדפים המצהיבים של ספר המדבר על עתיד הגלקסיות ועל כוכבים מאירים שמזמן כבר אינם. על דפי הספר רשמה שטרן רישומים צבעוניים יפים להפליא של דמויות מתרבויות שונות במן מלנכוליה אין סופית. נדמה שהדפים עצמם בוכים על הזמן שהחמיץ ושינה אותם כימית.
הזמן מכה גם בשלושת הציורים שבתערוכה, הם מצויירים על עצים ישנים שהיו פעם שולחנות, חלקם ממש עתיקים. הזמן, מוזר ככל שיהיה, נוכח בפנים העשויים במיומנות מדהימה והלא מצוייה במחוזותינו. יש בציורי השמן ובפסלים של היידי שטרן זמן הווה מעיק ומצחיק בהומור שחור ועוד זמן רחוק של סוף ימי הביינים עם כל האופטמיות בידיעה שאחר כך, יהיה מה שיהיה, יבוא איזה רנסאנס.
טקסט נלווה לתערוכתה של היידי שטרן – THE CHALLENGE OF THE UNIVERSE
גלריה מיקה – בן יהודה 97, ת”א
אוצר: ליאב מזרחי
אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה של 1990. כל פורטרט היה תולדה של שעות רבות של עבודה, מתוך התבוננות מרוכזת וקפדנית במודלים. לדבריה, היא הופתעה מעוצמת התגובות, שנעו מאהדה והתלהבות של אנשי אמנות
ועד עוינות בוטה מצד העיתונות הרוסית
תשע דמויות נשים, עולות חדשות מחבר העמים, הגעתי למסקנה שיש בתוכה סתירה פנימית, מין דואליות קיומית שנעה בין הזדהותה עם העקורים והתלושים אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה
