מסה

  • ובאו עד נבכי ים

    “זילברמן אינו משיג את עיניהם של הגברים ואינו לוכד את הבבואה העשויה להשתקף בהן; הוא בא אל הגברים מגבם, חוטב את מבטם מן הגוף. העין היוצאת לָבוֹר לה בבואה נקרעת אל העולם. הגברים טובלים את מבטם במים, והאמן טובע בטבילתם”. עודד וולקשטיין על תערוכתו של שי זילברמן בסדנאות האמנים, תל-אביב

  • מה נקרם ברקמת הקמר

    “משאנו נכנסים לתערוכה אנו באים תחילה בפני שני קווים חדים, מעין סרגלים. האחד הוא כביש הסרגל המוביל לעפולה – נקודת יישוב המסומנת כנקודה A, והאחר – תוואי של גדר הפרדה שנוצקה כדי להנכיח ולהעצים גבול מעשה ידי אדם (שסומן דווקא בידי חמור, כפי שמספרת מעשייה), המכונה “הקו הירוק”. הסרגל הזה מתעקל בחדות סביב היישוב זבּוּבּה – נקודה המסומנת באות Z”

  • מחשבות על צילום (אחד)

    “התחושה העולה מקריאת הפרשנויות שהוצעו עד כה היא כזו ה’נועלת’ את המשמעות של היצירה בתוך ההקשר הפוליטי-מגדרי של מאבק ודיכוי, בלי לבחון מסרים אחרים שעשויים למסור נוכחותה של אשקר במרחב הציבורי והתצלום נשוא דיוננו”. עידו כהן מתבונן מחדש בדיוקנה העצמי של אניסה אשקר, “החירות מובילה את העם”

  • גרשוני: הפרעה תמידית

    ״היטמעות שמייצרת שיירים, שמצביעה על סתירות ומכוננת שונות, היא המנגנון העומד בבסיס מכלול יצירתו של גרשוני. המפגש בין החומרים לפעולות, בין הדימויים למילים, בין הפורמליזם למושגיות ובין האקפרסיבי והמתמסר למה שנתון תמיד תחת שליטה – לעולם אינו מושלם״. יונתן אמיר על עבודתו של משה גרשוני, במלאת שנה למותו

  • “בלבי אני מינימליסט”

    “המינימליזם משמש לסיירה פרקטיקה אמנותית שהוא טוען במשמעויות פוליטיות. המינימליזם בידיו כרוך בקונוטציות למצב החברתי. המחוות האסתטיות המינימליות הולמות את המסר הביקורתי”. מיטל גל על זיקתו של סנטיאגו סיירה למינימליזם ולפוסט-מינימליזם

  • דובדבנים ומכונות אחרות

    “תנועת מטוטלת בין שטיחות ונפח חומרי חזרה והופיעה בתערוכה מבעד למבעים השונים, כדי לרמוז אולי על טקטיקה הסוואתית של פני שטח החומקים ממשמעות עומק. במקרים רבים היתה זו שפה איורית שאינה משרתת טקסט כלשהו”. דוד פרנקל על “דובדבנים”, תערוכה קבוצתית שהוצגה בגלריית המדרשה, תל-אביב

  • הפרויקט הנאצי: להפוך את העולם לתמונה

    “החלק הראשון יעסוק בהנהגה הנאצית, בזיקתה לאמנות, בדמותו של היטלר ובדימויו כאמן, וכן במפקד אושוויץ רודולף הס. החלק השני יעסוק בקיטש ובאמנות התעמולה הנאצית, והחלק האחרון יעסוק בפרויקט הנאצי כפרויקט אסתטי הן במרחב הציבורי והן בגוף, וכן בהשמדה כסניטציה”. יונתן הירשפלד, הרצאה שנייה

  • חומרי הזמן ביצירתו של אוסמה סעיד

    “התערוכה הנוכחית מבקשת להאיר מזווית רטרוספקטיבית את ההתפתחות המחזורית שבה מפגיש סעיד בין חומריות לחומרי החיים, בין כאב לאנושיות, בין הפוליטי למטפיזי, בין מסורת קדם-מודרנית לתהייה פוסט-מודרנית”. עמי שטייניץ על “עבודת אדמה”, תערוכתו של אוסמה סעיד בגלריה עפולה

  • גליאנה

    “המלים האלו, גליה, בוגדות בבדיחה פרטית בחייך? בנעיצת המבט בשמש? בהתרסה הלשונית (בילבי חורצת לשון)? אני מבקשת לראותן כחוט מתוח בין העוגנים שהותרת, בעוד כתמים עיוורים רבים ממשיכים לרחף על פני המים”

  • דף הנייר שישרוף את חוות השרתים

    “אם רובוטים ממשלתיים יודעים מה צילמתם בסמרטפון עוד לפני ששיתפתם, אולי עדיף שאת התמונות הרגישות תצלמו במצלמה מטומטמת, נטולת חיבור לרשת. ואם סוכני חרש יושבים לכם על הפיד ומחכים שתגידו משהו שאסור לומר, אולי עדיף לשלוף טוש, נייר ומספריים ולסור למכונת הצילום הקרובה”

  • מחשבות על גאולה שלא תבוא

    “בסופו של דבר, ‘הטרילוגיה’, ‘התופת’ ו’סימון הקדושה’, על מורכבויותיהן הקולנועיות, המטפוריות והנרטיביות, מציעות ראייה שטחית ביחס להיווצרות של קבוצה או מימוש חזון. העבודות אינן הסבר לשאלה מדוע גאולה אינה יכולה להתרחש, אלא מדוע הגאולה כפי שקבוצות סקפטיות תופסות אותה אינה יכולה להתרחש”. מור כהן בעקבות עבודותיה של יעל ברתנא

  • כיסופים אל האבוד זה מכבר

    יונתן הירשפלד מהרהר על האמנות הפלסטית, השירה, הספרות, הפילוסופיה והפוליטיקה במרחב הדובר גרמנית של לפני המאה ה-20, ותוהה אם יש בכל אלה יסודות שניתן לאתרם בראיית העולם הנאצית

  • המוזיאון שאיננו

    “ב’קופסה במזוודה’ יוצר דושאן מוזיאון נטול קירות, ללא מיקום בטוח, חסר יצירות אמנות ‘אותנטיות’, משמע – מוזיאון עם אחיזה רופפת ביותר במוזיאוניוּת. הוא אינו מאושש את המוזיאון וגם אינו מחריב אותו; הוא מכפיף את הרעיון, את הכללים ואת המוסכמות התפעוליות של המוזיאון לסדרה של שאלות ולחצים”. מאמרה המכונן של אלנה פיליפוביץ’ בתרגומן של גליה יהב ויוענה גונן

  • גבירה באבוקה

    ״האור בממשי שמחוץ למצלמה עוטף את דפנות הארכיון, מאיים לשרוף זיכרון ללא אבחנה. הגבירה נכנסת בלשכה אפלה וקושרת קשר-אורות בחמת חרירים״. נטעלי שלוסר במסה על עבודותיה של מאיה ז״ק

  • נעמי אביב, אוצרת עצמאית

    “‘אין סיבה לעשות אמנות אלא כדי להביע עמדת התנגדות’, אמרה לתלמידות האוצרות הצעירות שישבו מולה. ‘אם אתה לא מתנגד לכלום, אז למה לך לעשות אמנות? אם אתה עושה אמנות – אתה מורד, אתה מוחה, אתה לפחות מביע מחאה. אחרת – למה לעשות את זה בכלל?'”. טלי תמיר על יסוד ההתנגדות בכתיבתה ובמחשבתה של נעמי אביב, במלאת 3 שנים למותה

  • איש עומד מאחורי אשה יושבת – סיפור על ציור

    “הרב-משמעיות העמוקה שדגה שקד עליה כמפעל חיים נועדה לפרק את מבני המיון הגסים מבפנים, לאתגר ערכים חברתיים ומוסכמות ציוריות ומורליסטיות”. גליה יהב יוצאת למסע בעקבות “תפנים (האונס)”, יצירתו האניגמטית של אדגר דגה מ-1868

  • הסובייט המתקשר – הפסיכו-גיאופוליטיקה של המלחמה הקרה

    “לאף שחקן בגיאו-פוליטיקה הפסיכולוגית לא היתה משמעות רגשית כמו זו של ארצות-הברית וברית-המועצות. במובן היונגיאני, שני המבנים הללו מייצגים דיאלקטיקה אמהית/אבהית, כאשר הבריתות הצבאיות שהם הולידו מייצגות ‘חמולות’ משפחתיות מתחרות”.

  • ליקוט סמרטוטים

    ״השיירים מתעלים מעל שפע הפסולת והצרכנות של המאה ה-20 ומעל הנטיה הא-חומרית של אלה במאה ה-21. הם מייצגים עמידות והתנגדות, מסרבים להתמיין לקטגוריות של פסולת או של חוסר-תכלית ומפגינים קיום עצמאי״. קירסטי בל ממגזין ״פריז״ שואלת מדוע זכתה הבְּזוּת לתפוצה מחודשת באמנות

  • שני תלמידי חכמים אמנים בעירנו

    “מה בין הוצאת שם רע חמורה לאמן, בהיחבא ובחדרי חדרים, שיש בה זריעת הרס וחורבן, לבין ביקורת אמנות לגיטימית, גלויה ומכבדת?”. אלברט סוויסה על הציירים שמעון פינטו ושי אזולאי

  • אסתטיקה מעל תוכן: אידיאולוגיית האגו הגברי

    “איך ייתכן שהכותרת ‘אמנות’ מעניקה לגיטימציה לפנטזיות אונס ולייצוגים סקסיסטיים של גברים נורמטיביים ופריבילגיים?”. טיה הנאור על סקסיזם כאידיאולוגיה באמנות ישראלית עכשווית.

אלפי מנויים ומנויות כבר מקבלים את הניוזלטר שלנו
ישירות למייל, בכל שבוע
רוצים לגלות את כל מה שחדש ב
״ערב רב״
ולדעת על אירועי ואמנות ותרבות נבחרים
לפני כולם
?