מסה

  • שתיקת האסון, שתיקת הציור, שתיקת המוזיאון

    שתיקת האסון, שתיקת הציור, שתיקת המוזיאון

    “ההפשטה של האסון היא בחירה מודעת של הצייר: היא מאפשרת לחשוב על האסון, מבלי להיבלע באימת המקום ומבלי ליטול בו חלק. זוהי בחירה אנטי-דרמטית שמשמעותה לא לייצר גוף פצוע, אלא אמנות פצועה”. עילי ראונר על עבודותיו של גלעד אפרת, בעקבות התערוכה “גוף ציור” במוזיאון ישראל

  • לקראת הדתה מתקנת

    לקראת הדתה מתקנת

    ״הפניה אל התיאולוגיה, גם כשהיא נעשית ע״י יוצרים דתיים לגמרי, אינה ביטוי לתשובה ואישור של מערכת ערכים מקובלת, אלא דווקא אמצעי לבירור והצגת שאלות לגביה״. יונתן אמיר על אמנות דתית בישראל כמחזירה בשאלה

  • עיר חדשה: על יצירה והתפתחות אישית

    עיר חדשה: על יצירה והתפתחות אישית

    ״מרדתי בסדר הדברים, אבל אולי בעצם נכנעתי? נעשיתי מיואש? אולי במקום למרוד, פשוט ברחתי? ייתכן שגם וגם. כך או כך, פרישה כזו מסמלת קטיעה שפורעת את הסדר הקיים: העזיבה שלי מייצגת את הסוף המצוי תמיד מעבר לפינה״. מאמר של דניאל זק בעקבות הרצאתו ביום העיון “הפורשים: שתיקה, פרישה ונטישה באמנות הישראלית” ב”בית לאמנות ישראלית”

  • תפורה ונמחקת, קצורה ונוטשת: על ״היעלמותן״ של יוכבד וינפלד ואפרת נתן

    תפורה ונמחקת, קצורה ונוטשת: על ״היעלמותן״ של יוכבד וינפלד ואפרת נתן

    “המיתוס גבר על העובדות ויצר דרמה של היעלמות שהייתה נכונה חלקית בלבד. פרשנות אחרת להיעלמות מאפשרת לזהות פעילות סמויה אך קיימת, גלגולים שונים של ‘היות אמן’ – הוויה שלא מסתכמת אך ורק בהצגת תערוכות ובאירועים נלווים”. טלי תמיר מתוך יום עיון “הפורשים: שתיקה, פרישה ונטישה באמנות הישראלית” ב”בית לאמנות ישראלית”

  • הפראים החדשים

    הפראים החדשים

    ״כל מהלך וכל עניין שהתהווה בתהליך היצירה, היה נדמה שהיא מבינה לעומקו. ידיעותיה היו עצומות. ואף על פי שהייתה בה מידה רבה של ביקורתיות, שיפוטיות ואפילו ארסיות, היא נהגה בסופו של דבר לקבל, להכיל ולחבק. יכולת מופלאה זו, הניבה תמיד שיח כן ואמיתי, שקוף, בלתי אמצעי ובלתי תלוי״. יוסף קריספל על נעמי אביב

  • שדים וסרבנים: על מרחב האוצרות של נעמי אביב

    שדים וסרבנים: על מרחב האוצרות של נעמי אביב

    ״נעמי ביקשה לעסוק במה שכינתה ׳היער המאיים שנראה מנגד׳, ביקשה לחשוף את היסוד הברברי שעומד מחוץ לתרבות, ולכן נתפס כאויב האולטימטיבי של הסדר החברתי באשר הוא. מאחר שלשם היא כיוונה את מבטה, היא לרגע לא השלתה את עצמה, גם לא את הצופים והמבקרים בתערוכותיה, שהמציאות שלווה ונעימה ויש סיבה טובה לצפות ממנה לימים יפים יותר״. טלי תמיר על נעמי אביב

  • פיה הפעור של מדוזה ומהו מדוזיזם

    פיה הפעור של מדוזה ומהו מדוזיזם

    ״מדוזיזם קורה בשבריר השנייה שבה רואים ציור. המבט הראשון. זהו רגע של אימה ושל עונג שאי אפשר ולא צריך להתגונן מפניו. זהו רגע גרוטסקי שמשחרר את הצופה מכל מה שלמד, ידע וכיבד. הוא נשאב ונבלע בפתחו של הציור ואז נלקח למסע מטלטל בקרביו. מדוזיזם הוא הנכונות להשאב דרך פ-תח הציור והיעדר הפחד מפני ההתמרה״. יצחק לבנה כותב על נעמי אביב

  • אקטיביזם אוצרותי בתערוכה ״נשים יוצרות מציאות – מחווה לוותיקות העיר ראשון לציון״

    אקטיביזם אוצרותי בתערוכה ״נשים יוצרות מציאות – מחווה לוותיקות העיר ראשון לציון״

    ענת מנדיל, מאוצרות התערוכה, כותבת על העבודות, על התהליך ועל האג׳נדה הפמיניסטית שעמדה מאחורי הבחירה ליצור תערוכה שתתמקד בוותיקות העיר ראשון לציון

  • מבטה של זו הפונה אלינו

    מבטה של זו הפונה אלינו

    ״כהנוב תפסה את הלבנט כמרחב גאופוליטי מרובה ממדים, רבדים, פרספקטיבות, זהויות, גוונים, תרבויות, דתות ולאומים, ואת ״הלבנטיניות״ כאתגר פרקטי, אינטלקטואלי ונפשי של היכולת להתקיים בסינכרוניות רוחבית בתוך פסיפס אנושי, במרחב הביניים של רצף ההבדלים בזמן ובמרחב, באופן טבעי ושגרתי״. ליאת סידס כותבת על התערוכה ״ז’קלין כהנוב: הלבנט כמשל”

  • אוצרת על הסף: הימנעות כאסטרטגיה פמיניסטית בפעולת האוצרות של נעמי אביב

    אוצרת על הסף: הימנעות כאסטרטגיה פמיניסטית בפעולת האוצרות של נעמי אביב

    “המפגש בין שלומית אלטמן ונעמי אביב בנה עולם של אבסורד וספק שהאמנות, כמו הקיום, נתפסת בו כדבר הכי מיותר בעולם”. אסנת צוקרמן רכטר על הקשר בין אוצרת לאמנית

  • לצייר את האור הצפוני במזרח התיכון

    לצייר את האור הצפוני במזרח התיכון

    מה לקחו ישראל הרשברג ותלמידיו מאמני המאה ה-17, מה מאמני המאה ה-19 ומה דווקא מאמני המאה ה-20, כיצד הגיב שדה האמנות המקומי ליצירתם, וכיצד הגיבו הם לנעשה בשדה המקומי. דברים שנאמרו בכנס ״אמני מופת והאמנות בישראל״ באוניברסיטת חיפה

  • מאסטר באמנות ובחיים עצמם

    מאסטר באמנות ובחיים עצמם

    ״כשפסח האיש נכח באירוע כללי או בפרפורמנס קונקרטי או בתערוכה כלשהי, מיד ניצנצה איזושהי אוירה חגיגית של האמנות, והיצירות והפעולות מסביב קיבלו איזושהי הפניה כמעט פיזית של התענגות מאמנות, שנבעה מאישיותו״. אלברט סוויסה נפרד מפסח סלבוסקי, במלאת 30 למותו

  • תומרקין הולך בשדות

    תומרקין הולך בשדות

    “כל האברים שלמים, אבל בכל זאת זהו גוף חשוף, מקולף. הפנים שלו גלויים ואין חציצה בינו לבין החוץ. חשיפה וגילוי קשורים למושג האמת, ותומרקין מגלה לנו את האמת של הדמות הזו”. יגאל צלמונה על עבודתו של יגאל תומרקין

  • חממה לחשיבה ביקורתית

    חממה לחשיבה ביקורתית

    ״נדמה כי השאלה המעניינת ביותר אודות עבודתו של גבע בהקשר זה אינה ׳האם היא עוסקת בלאומיות׳, כפי שטענה חינסקי, אלא ׳כיצד היא עושה זאת׳, ובעיקר האם האופנים בהם היא עוסקת בלאומיות מציעים לנו אפשרויות חדשות ופוריות לחשוב אודותיה״. מרב ירושלמי מציעה חשיבה מחדש על ״תזת חינסקי״ ועל עבודתו של אביטל גבע

  • תאונה מוקפדת מדי

    תאונה מוקפדת מדי

    “במובן זה דומה הפסל הדומם לכל יצירות האמנות וגם לאדם, כולם שותפים לניסיון ולכישלון להביע את עצמם באופן מושלם, מבקשים לתחום את גבולותיהם האוטונומיים, את זהותם, כנגד הקבוצה ולמבוכתם גם בעזרתה”. מאיה קציר על “סטיבן” של דניאל סילבר

  • הקבוצה שנשכחה

    הקבוצה שנשכחה

    משקוף, קבוצה בינתחומית של אמנים ירושלמים שפעלה בשנים 1968–1970, טילטלה את המרחב האמנותי המקומי עם פרויקטים חדשניים והיתה ממבשרי האמנות המושגית בישראל. מדוע נפקד מקומה מדפי ההיסטוריה? נועה אברון-ברק מנסה לענות על השאלה ולהחזיר לקבוצה האוונגרדית את מקומה המשמעותי בסצנת האמנות הישראלית

  • דם וקעקועים ביצירתו של אורי קצנשטיין

    דם וקעקועים ביצירתו של אורי קצנשטיין

    “‘האנשים הללו שהסכימו לקעקע על עצמם עבודה שלי הם סוג של שליחים ארוטיים עבורי’, אמר לי קצנשטיין לפני כמה שנים, ואני התבוננתי בזרועותיו המקועקעות בסמלים האניגמטיים שיצר. בדרך ייחודית זו יצר גריד חבוי של עצמיותו בסובבים אותו”. יסמין ברגנר על קצנשטיין האמן-השמאן

  • עקדת יצחק

    עקדת יצחק

    מי הפך את יצחק דנציגר, שיצא נגד הרס התרבות הערבית וראה בה מקור השראה, לסמל לקולוניאליזם הישראלי, שהפך את התרבות הערבית ל”טבע”? אירית סגולי בוחנת את הפרשנויות והנסיבות שהובילו להחמצה הגדולה של אחד מחלוצי האמנים הביקורתיים והאקטיביסטים בישראל

  • ההחלטה השבורה של אילן איטח

    ההחלטה השבורה של אילן איטח

    “בציור הזה אין ‘מקום’, אלא מקומות שנודדים ומתכתבים אלה עם אלה דרך הנדודים; אין ‘זמן’ אחד רציף, אלא זמנים רבים ומסוכסכים; אין ‘חלל’ אחד, אלא חללים המהגרים אלה אל תוך אלה; אין ‘טכניקות’, אלא סגנונות שמחללים ומקדשים אלה את אלה חליפות”. אלברט סוויסה על “אקסודוס”, תערוכתו של אילן איטח המוצגת בספרד

  • מדוזה, פְנים אבסטרקט-ריאליזם: בין פרח הנגע למשוש הנוגע

    מדוזה, פְנים אבסטרקט-ריאליזם: בין פרח הנגע למשוש הנוגע

    “הציור האטינגרי הוא קינה גדולה של אמהות על מות ילדים ועל מותן הקרב, ולצדה שירת הפליאה לנוכח יפי מי התהום וחלל היקום ושירת התדהמה החוזרת ונשנית לנוכח הרגע הטראומטי המסרב לחלוף”. דיון במופעי המדוזה בעבודתה של ברכה ל. אטינגר, חלק שני

אלפי מנויים ומנויות כבר מקבלים את הניוזלטר שלנו
ישירות למייל, בכל שבוע
רוצים לגלות את כל מה שחדש ב
״ערב רב״
ולדעת על אירועי ואמנות ותרבות נבחרים
לפני כולם
?