להיכנס לחדר ממנו לא יצאת מעולם

אורי גרשט בנגא, אלדר פרבר באלון שגב, סימון אג’יאשווילי ברוטשילד אמנות, “מאנימל” במוזיאון הרצליה ומלני דניאל וטל מצליח במוזיאון ת”א. כמה הערות על תערוכות מהזמן האחרון

בסמיכות מקרים הוצגו בשבועות האחרונים שתי תערוכות שעסקו ביכולתה ובמגבלותיה של אמנות חזותית המבקשת להתבונן באתרים טעונים ולהתמודד עם משמעותם ההיסטורית. שני האמנים יצאו לעבוד במקומות נושאי משמעויות היסטוריות וסמליות, שניהם התמקמו מול הנוף וביקשו לאתר משמעויות אלו, ושניהם, אמני הראייה, עשו זאת אף שידעו שלא יוכלו לראות דבר. השניים הם אורי גרשט, שהציג בגלריה נגא סדרת תצלומי נוף גדולים ומהורהרים שצולמו באתרים ששימשו מקומות מסתור לפרטיזנים ולפליטים במלחמת העולם השנייה, ואלדר פרבר, המציג בגלריה אלון שגב סדרת ציורי נוף שצויירו בגרמניה. תצלומיו של גרשט מתארים ביצות, אגמים, הרים ויערות. ציורים של פרבר מתארים יערות, פארקים ומדשאות.

בהיעדר כל סימן למאורעות ההיסטוריים שרוחותיהם כמו מרחפות מעל היצירות, נשאלת השאלה איזה ערך מגולם ביציאה אל הנופים הללו, ומה מביא עימו האמן בשובו מן המסע אליהם. שתי התערוכות עונות על שאלה זו בדרכים הפוכות: גרשט מייצר בתצלומיו מניפולציות שמעניקות להם מיסוך מהורהר ומעין תחושת שגב מתקתקה. בשנים האחרונות מתכתב האמן עם מסורות אמנותיות עתיקות. מעבר למחווה לאמני העבר מדובר בניסיון ליצור אמנות שכוחה נובע בין השאר מן ההשוואה שהיא מייצרת בין תפיסות עולם אמנותיות והיסטוריות שונות, ומן העיסוק בהבדלים ביניהן. בתערוכה הנוכחית מבקש גרשט ליצור אירוניה באמצעות פנייה למסורת הרומנטית הגרמנית שהולידה יצירות נפלאות אך גם שימשה ערש לתפיסת העולם הנאצית, אולם ההתאהבות במראהו הציורי והמצועף של הנוף המעורפל ובקנה המידה הגדול של התצלומים, מנטרלת את עוקצה של האירוניה והופכת אותה לקיטש – אמירה מרוקנת בעטיפה סגורה ונוצצת.

פרבר, לעומתו, מתרחק מן הרומנטיקה כמו מאש. ציוריו קרובים יותר לציור הצרפתי (קורו, קורבה) והאמריקאי (איקינס, דיקינסון), מאשר לציור הגרמני. הסצינות המוצגות בהם מתוארות בריאליזם הסולד ממיסוך מלאכותי, וכולן – סבך עצים, ברוש על גדת אגם, אנשים מבלים על הדשא ועוד –  יומיומיות וחפות מכל הקשר חזותי היסטורי. אפילו מסילת הרכבת המופיעה באחד הציורים, הינה מסילת רכבת ותו לא. על פניו נדמה שניתן היה לצייר את הציורים המוצגים בה בכל מקום באירופה, אולם בעצם הצבעתו של פרבר על מקום הציור כשהוא קורא לתערוכתו “נופים גרמניים”, מונכחים המתחים שבין המקום להיסטוריה שלו ובין ראייה, ייצוג וזיכרון.
מה, אם כן, מראים לנו נופיו הגרמניים של פרבר בהתייחסותם לגרמניה ולאמנות? אולי את חוסר היכולת לתאר את המראות, דבר שניתן להמחיש אך ורק באמצעות הניסיון לעשות כן. כך, דווקא באמצעות ציור המזוהה כמסורתי והשמרני ביותר (הסתייגות – כאן), מצליח פרבר לגעת בגבולות יכולותיה של האמנות ולנסח ביקורת עצמית נוקבת, גם אם יפיפייה, על עצם היומרה לחצותם.

בנאליה עצמית

על ציוריו של סימון אג’יאשווילי, המוצגים בגלריה רוטשילד אמנות (רוטשילד 140, ת”א), ניתן לחשוב למשל בהשוואה לעבודות המוצגות תדיר בפסטיבלי אמנות ובירידים. בהמולת תערוכות הענק הללו, גם לעבודות הסנסציוניות ביותר יש נטייה לאבד את עוקצן ולהפוך בנאליות. ציוריו הקטנים של אג’יאשווילי לעומת זאת, עושים את הדבר ההפוך: לוקחים את הבנאלי ביותר ויוצרים ממנו סנסציה.
אג’יאשווילי, אמן יליד טיביליסי שבגיאורגיה המתגורר בתל-אביב אך ממעט להציג בישראל, מציג סדרת ציורים קטנים יחסית המתארים תפנימים (תמונות פנים של חללים, לרוב ביתיים) מינימליסטיים המורכבים לרוב מלא יותר מכמה פריטים אדריכליים ולעיתים רהיט או שניים. כך, על פניו נדמה שכל מה שמופיע בציורים הוא פינת חדר, חלון או דלת, גרם מדרגות וספה, אולם למעשה, הדרמה הקטנה שיוצר הצייר בעזרת פיזור האור על פני החפצים הבסיסיים ותחימתם בקומפוזיציות מוקפדות, מייצרת עולם ציורי עשיר מאד המזמין את הצופה להתבוננות ממושכת.

בטקסט הנלווה לתערוכה מזכיר הסופר דרור בורשטיין ספר שירה של ישראל אלירז שכותרתו היא “איך להיכנס אל חדר ממנו לא יצאת מעולם”. תערוכתו של אג’יאשווילי, כותב בורשטיין, “משיבה לשאלה של אלירז תשובה פשוטה, באמצעות הציור: לצייר כך את חדרך משמעו להיכנס אליו, להיכנס אליו באמת, אף על פי שתמיד היית בתוכו”. גילוי החדש שבמוכר ופתיחת אירוע בנאלי ויומיומי אל מגוון משמעויות ורגשות, הם שניים מן הדברים היפים והמופלאים ביותר שאמנות יכולה לספק.
יש בציוריו של אג’יאשווילי שילוב בין כובד מזרח-אירופאי לאווריריות מקומית וקלילה. אף שמדובר בציור ריאליסטי, האור שבו אינו חד-משמעי ומכמה מן הציורים עולה תחושת חלום. יתכן שמקורו של הטשטוש הזה בחוויית ההגירה, אולם אחד הדברים היפים בתערוכה הוא הימנעותה מכפיית ביוגרפיה כזו על הצופה ושחרורו לצלילה אל המוכר והבנאלי של עצמו.

יש אריות כאלה

“מאנימל” – תערוכה קבוצתית המוצגת במוזיאון הרצליה – נאצרה באופן חופשי ולא מהודק, אולי בהשפעת הנוהג להציג אשכולות של תערוכות קטנות כפי שנעשה במוזיאון בשנים האחרונות. התערוכה עוסקת ביחסי גומלין בין אדם לחיה, והיא כוללת מגוון עבודות של אמנים ישראלים ובינלאומיים המתייחסות כל אחת בדרכה לבעלי חיים ולטיב הקשר שלהם עם בני אדם. יש בתערוכה כמה עבודות יפות מאד המאירות באופן מיוחד ולא שגרתי את הקשרים השונים שנוצרים בין בע”ח ובני האדם, אולם לצידן מוצגות גם עבודות שזיקתן לתערוכה ו/או איכותן האמנותית רופפות למדי, כמו למשל סדרת ציוריה של דינה שנהב המוצגת במסדרון התחתון. הסדרה נוצרה בהשראת ביקור שערכה האמנית לפני מספר שנים באקווריום בברלין, והיא כוללת ציורים המתארים דגים דומעים. איכות הציורים הללו גרועה באופן מביך, וספק אם היו יוצאים מן הסטודיו אלמלא היו קשורים לנושא התערוכה.

מה קדם למה

ההשוואה שיוצרות שתי תערוכות פרס רפפורט לצייר ישראלי וותיק (טל מצליח) וצעיר (מלני דניאל), אינה מיטיבה עם האחרונה. שתי הציירות מוכרות ועובדות עם גלריות מרכזיות, עבור שתיהן הציור הוא מדיום היצירה המרכזי ושתיהן פיתחו עם השנים שפה ציורית בשלה ומגובשת, אולם בעוד תערוכתה של מצליח מצליחה לחפור בבטנו של הצופה, דניאל הצעירה מציגה ציור עשיר בצבע ודל במבע, שבע על אף היותו רך בשנים.
ביקור בשתי התערוכות מעלה מחשבות על הפער בין דימוי ופרשנות. בתערוכתה של דניאל “ירוק עד” מוצגים ציורים שצויירו במשיכות מכחול רחבות ובצבעוניות כחלחלה-סגלגלה-ירקרקה, המתארים נופים חורפיים ויערות מושלגים הזכורים לציירת שהיגרה לישראל קנדה בשנות התשעים. אוצר התערוכה שגיא רפאל מוצא בעבודות עיסוק בזהות מפוצלת, בזרות ובניכור, אולם ספק אם בכוחם של הציורים המתפנקים לשאת את כובד המשא המיוחס להם.

מצליח, הפועלת כבר שנים בשוליים (אך מיוצגת ע”י גלריה אלון שגב), יושבת בכפר עזה ומציירת בשקדנות עמלנית. ציוריה עשויים אלפי משיחות מכחול זעירות היוצרות דימויים צבעוניים המצליחים להיות ילדותיים ומגובשים, נאיביים ובו בזמן מפוכחים עד כאב. במבט ראשוני הציורים מחבקים את הצופה ומזמינים אותו פנימה, אלא שהכניסה הזו כרוכה בטלטלה עזה הנוצרת בזמן פיענוח הדימויים הנוגעים במחלה, בגוף הפגום, במיניות בוטה ובמתחים פוליטיים.
אם אצל דניאל נדמה שישנו ניסיון לחזק עבודות חלשות באמצעות פרשנות חזקה, אצל מצליח מתגלה תהליך הפוך: תערוכתה נקראת “הקונספט הלך לטייל” – שם שמתריס כנגד כל פרשנות אוצרותית ומצביע בגאון על קדימותו של הדימוי על פני המילים המבקשות לייצג ולנתח אותו. כשמצליח, אמנית שעסקה בעבר בפעילות פוליטית רדיקאלית, קוראת לתערוכתה “הקונספט הלך לטייל”, אין הדבר אומר שמאחורי העבודות אין קונספט, אלא שהוא נובע מן העבודות ולא מולבש עליהן.

טל מצליח - ללא כותרת, 2008