לא רק יין זול, ה-10.6.2010 – המלצות השבוע המהפכניות של הדס רשף

מה לעשות, מה לעשות, אנחנו חיים בישראל וכל כך רגישים לכל דבר! מאז אסון המשט הפייסבוק התמלא אך ורק בלינקי דעות קיצוניים לכאן ולכאן, והחדשות! אוי החדשות! כמה תעמולה וארס, שאם זה לא היה טראגי זה היה פתאטי, ואם כל זה לא מספיק, ההפחדה הגואה של קץ מדינתנו האהובה – ומה בסך הכל ביקשנו, לעשות אמנות?

עם כל זה יש סיפורי ביניים כביטולי ההופעות, התאסלמותה של טלי פחימה, ואם כבר על הדרך שיהיה גם מונדיאל. כל אלה יצרו אצלי תופעות לוואי כמו צפייה בכל פרקי האודישנים של כוכב נולד, וכמעט בכל העונה של ‘עונת החתונות’. לגבי המונדיאל: ידוע לי שיש אמנים שאוהבים כדורגל, לרוב זה אפילו לא מדגדג לי את אורח החיים. מבחינתי כדורגל זה בבית של ההורים להתנחל בצד של אמא במיטה ליד אבא,  כשהוא ממלמל כל מני דברים או צועק על השחקנים מה לעשות, בהפסקות להעביר לערוצים אחרים, לעיתים עד להשתלטות מוחלטת על המתחם. ויותר מכך – כדורגל זאת הפעם היחידה שבאמת ראיתי אנשים נושכים כריות. ולא סתם אנשים, צוות אויר של צבא הגנה לישראל, טייסים בסדיר ובמיל’, השמנה והסלתה – שהפכו במשחק כדורגל לשפנפנות מבוהלות, שכאמור, נושכות כריות מרוב התרגשות ולחץ. יותר מזה – משחקי כדורגל מבהילים אותי עד אין קץ.

צפייה בכוכב נולד ועונת החתונות עוררו אצלי סוגיות נוספות, כמו זה שאין שום אמן סלב, מלבד אולי יאיר גרבוז, שידוע גם כפולמוסן וסופר. יתכן ואמנים לא רוצים את הפרסום, או גם אם כן, הם חוששים, לא יודעים איך לעשות זאת, או פשוט לא עושים. המיידיות של ביצוע שיר, ריקוד, או משחק ואז השופטים אומרים לך על המקום אם זה טוב או לא, פשוט לא יכולה להתקיים באמנות. עולה השאלה אם לאמנים לא מגיע שיעשו עליהם סרטון שעוקב אחרי ההתרגשות לקראת החתונה (ז”א התערוכה) שלהם, את האמא מחבקת ומזילה דמעה, את בית ילדותם, והחברים קופצים משמחה, וכולם צוהלים. ובנוסף לכל זה, ישנם עורכים מיומנים שיודעים איזה שיר לשים בכל רגע נתון שישאיר את הקהל צמרמר וללא מילים. הכנות לתערוכה הן ללא ספק לא פרופורציונאליות כמו הכנה לחתונה, ההיסטריה וחוסר שיקול הדעת זהה בשני המקרים. ההבדל היחיד הוא שאחרי הפתיחה לא נשארת לא טבעת ולרוב לא באמת תהילה. אף אחד לא ימחא לך כפיים. ולכן, לא יוותר אלא להמשיך לתערוכה הבאה ולקבל עוד מנה ראשונה של תשומת לב, ידיעה קטנה בעיתון, במידה ובר רפאלי לא חגגה שוב יום הולדת.

היום, יום חמישי ה-10.6.2010, כח  בסיון תש”ע, שבוע חדש של אמנות בארץ ישראל הבוערת.

על גל ההבחנה בין כוכבות, אמנות ומוזיקה – אורלי מיברג פותחת הערב בגלריה נגא את תערוכתה ‘B-Side Painting‘; בערגה נוסטלגית לעטיפות התקליטים שנותרו רק בידם של אספנים וחובבים להוטים, תציג מיברג כ-40 ציורים של דיוקנאות המוזיקאים בגודל עטיפת תקליט – 30X30 ס”מ. מיברג מצליחה ליצור אולי את ה’גימיק’ שאמנים כה סולדים ממנו, בקישור בין אמנות ומוזיקה, שפופולריותה לאו דווקא מורידה מאיכותה, ולצד הדיוקנאות שיגעו ברבבות לבבות, היא גם הקליטה, כעבודת וידאו, את אורלי זילברשץ בנאי ואבי בללי האגדיים לשיר את “I Got You Babe“. להזכירכם, מיברג גם היתה זו שערכה את גליון האמניות בלאשה, מה שמראה, שהבחורה הזאת יודעת לעשות את העבודה, ללא כחל וללא שרק. אלי ערמון אזולאי, פגשה אותה בסטודיו. פייסבוק.

(ואם כבר מוזיקה ואמנות – ראיתם כבר את הקליפ החדש של ליידי גאגא?)

וברוח הסערות רק הגיוני לצווח “אוי/הוי אלוהים”! ואכן כך נקראת התערוכה החדשה שנפתחת בחנינא באוצרותן של יעל קינן ויפעת גלעדי, ובה ישתתפו מטובי אמנינו כציבי גבע, הינדה וייס, מאשה זוסמן, בועז ארד, איתמר יכין, אסף עברון, טל פרנק, שוש קורמוש, מוראג יהודית רובננקו, נטעלי שלוסר אהובתי ועוד רבים וטובים אחרים – וכולנו נצווח שם יחדיו – אוי אלוהים!! פייסבוק.

בגלריה 39 אילת כרמי פותחת את התערוכה ‘אלפיים רגל’ באוצרותה של אורלי הופמן. כרמי שהתה בגלריה משהו כמו 10 ימים לפני הפתיחה והרכיבה ציורי קיר במיוחד לחלל, אשר ידמו לכם, מבקרים יקרים, מאין יומן מסע של דימויים היברידיים של דמויות נשים, ראשי חיות, כנפיים ועצמות.

גליה יהב כותבת בטיים אאוט השבוע (עמ’ 109) ביקורת צוננת במיוחד על התערוכה ‘סלון’ בהלנה רובינשטיין, ומציינת את התהייה ב”פגיעה ברגשות הציבור”, ככל הנראה בגלל הזקפות והזרע בתצלומיו של אורי גרשוני: “התפיסה לפיה גוף הגבר פוגע בצופה היא מיושנת ושוביניסטית. הרי איברי מין נשיים מראים לנו משחר האנושות”. אז ממקום אחר לגמרי, איילת ריזה דורון פותחת בגלריה קישון את התערוכה “סוכר” (שם שיש לבטא במלעל, או בלועזית “שוגר”), בה היא מציגה גברים דווקא ברגעים יומיומיים לא מפוארים, אבל בגדול, ולצידם דיוקנאות קטנים יותר, של נשים, לצידם. ז”א, אם שוביניזם, אז בוא נדבר על זה רגע. פייסבוק.

בגלריה D&A רביד בירן פותח את התערוכה ‘אסיר נודד‘, “מקורות השראתו של רביד בירן רבים ומגוונים, הייחוד שבהם הוא הפיכת הקיים, השגרתי והיום יומי, למושא של התיחסות שונה ואמפטית”, אני לא יודעת מה זה אומר, אז כנראה שפשוט צריך לבוא ולראות. פייסבוק.

יום שישי של אירועים מיוחדים

לא רק חנות מפעל; בגלריה רוזנפלד נפתחת תערוכת יחיד לאמן הצעיר והסופר מוכשר טמיר ליכטנברג. עכשיו, זה יותר מפתיחה, יותר מעוד תערוכה, ויותר מעוד אירוע בגלריה רוזנפלד. למה? אז ככה: אחרי שפתח בסטה בשוק ומכר עבודות לפי משקל, הופך ליכטבנרג את הגלריה לחנות, תוך פעולת “המלך הוא עירום”, כי גלריה היא באמת חנות לאמנות, והוא הולך להביא כהרגלו את מרכולת ביתו, ובעצם לעבוד בחנות כל זמן שהתערוכה פתוחה, ולמכור את עבודותיו במחירים זולים במיוחד. בזמן הפנוי שאין פתיחה ומלא אנשים, יהיה לו זמן לעבוד שם וליצור עוד עבודות, וכשתבואו, הוא ישמח להעביר אתכם את הזמן כזבן מצוי. לכן, הוא גם בכלל לא רוצה שתבואו ל”פתיחה”, כי מתי הלכתם לפתיחה חגיגית של החנות התורנית מתחת לבית? יום אחד היא מופיעה, יום אחר היא מתחלפת באחרת. ולמה אני אומרת שזה יותר מ”עוד אירוע ברוזנפלד” כי זאת גם התערוכה האחרונה שאוצרת הגדולה מכולן שרי גולן-סריג. בעצם, אחרי שסיימה את המדרשה התחילה ללמד, ולאצור תערוכות בחללים אלטרנטיביים שונים, תוך גריפת מחמאות מפה ועד להודעה חדשה, מה שהביא את צקי רוזנפלד לחטוף אותה לחיכו, ובצדק. אמה מה? שרי היא שרי. והיא, לשמחתנו והשראתנו, הולכת בדרך שלה. היא תחזור ללמד, תמשיך ללמוד, ותמשיך עם אוצרות תערוכות-לא-תלויות גלריה עם האג’נדה שלה. קראו מה שאביטל בורג כתבה בחדשות האמנות, ואחלו לחיילת התרבות המצטיינת הצלחה בהמשך דרכה. ועוד על טמיר: דנה גילרמן בכלכליסט, ראיון עם איתן בוגנים בטיים אאוט, עמ’ 112. פייסבוק.

יואב שמואלי נוטה להציג תערוכות פעם בהרבה מאוד זמן, מה שאומר שפתיחת תערוכתו החדשה בגבעון היא חגיגה גדולה. בתערוכה הוא יציג לא פחות משלושה מיצבים עליהם עבד בחמש (!!) שנים האחרונות, תחת השם שמלווה אותו כבר זמן רב ‘לילה ותום‘. בהצלחה!!!

כאמור, אי חיבתי לכדורגל היא כנראה עמדת מיעוט, כי בגן מאיר הולכת להיות חגיגת אמנות-מונדיאל רצינית. בתוך החלל תמצאו עבודות מפריותיהם של אמנים כשי צורים, שירה גלזרמן, אלעד לרום, אלעד רוזן, בועז ברקני, גיא קרידן ועוד, ובבחוצה, צפו בכדורגל, הביאו פיצוחים ושתו לרוב. שימו לב! האירוע שובר את מחסום אירועי האמנות ביום שישי בערב, ולמעשה יתקיים ביום שישי מ-20:00 עד חצות ובשבת מ-14:00 ועד חצות. מפיקים: יובל שלגי, רן קידר ואלעד רוזן. פייסבוק.

שבת

איך שהזמן טס כשנהנים – באתי להתחיל לכתוב ש”רק לא מזמן היתה לאנג’ליקה שר תערוכה בטבי דרזנר, והנה באה עוד אחת”, אבל מסתבר שזה היה בכלל במרץ שעבר! בכל מקרה, ההתקדמות של הצלמת מטאורית, ועכשיו היא פותחת את התערוכה ‘Twilight Sleep‘, ניסיתי למצוא מה זה אומר בעצם “שנת דמדומים”, ומצאתי שזה בעצם מאין מצב של שכחה שמאופיין באובדן הכרה עד כאב, או ללא אובדן הכרה, שנגרם על ידי זריקה של מורפויום, או מצב של לידה בלי זכרון הכאב שלה, או משהו כזה. על התצלומים נכתב – “מערכת הסימנים נעה על הציר הדואלי שבין טקסיות וחול, קודש וטומאה, יופי וגועל.” אבל מי שמכיר, ז”א, “אחד שיודע”, יגיע מוכן לצילומים סופר אסטתיים מוקדפים ויפים. פייסבוק.

בגלריה של המדרשה בדיזינגוף רותי סלע פותחת את תערוכת היחיד ‘El Palabrero‘, בה יוקרן סרט מרגש אותו צילמה עם אבא שלה במשך שמונה שנים (עושה תחרות עם שמואלי), “במקום לחיות את מסתכלת מבחוץ על איך שאת חיה. נסי לחיות בלי לפרש. העבודה שלך היא לבטא את עצמך, להחשף, אבל בעצם את אף פעם לא נחשפת. תמיד את מופיעה עם מסכה”. גם אם עוד הצלחתם לכבוש את הדמעות והצחוק אחרי משפט כזה, ספק מה יקרה לכם כשתראו את הסרט. אוצרים: בועז ארד וגיא בן-נר. פייסבוק.

רביעי

בירושלים בית אנה טיכו עורך ערב מיצגים, וידאו ומוזיקה בהשתתפות ג’וזף שפרינצק, הדס עפרת, דורון אלטרץ, אליסף קובנר עם דן וינשטיין, רותם בלוה, ארקדי זיידס ושירה מיאסניק, בועז ארד, אביחי ינאי ואריק בן-ארי, איריס שרה שילר ולהקת אורי דקרי. פייסבוק.

דברים נוספים

ד”ר רפאל זגורי-אורלי הוא הזוכה במכרז על ניהול תוכנית התואר השני של בצלאל.

הגיע אלי קול קורא מאוד מרגש, שימו לב: “בחצי השנה האחרונה עברתי כימותרפיה בבית החולים “אסותא”. בעודי נלחמת בסרטן בהיתי בשעמום בקירות החשופים.. הייתי רוצה לגייס אמנים צעירים אשר מוכנים לתרום עבודה מעבודתם על מנת להנעים את זמנם של אלו המחוברים לאינפוזיית הכימיה, לתת להם קצת אופטימיות במקום שמנקז אליו המון לחצים ופחדים”. כנסו ללינק, והפיצו לכל מי שנראה לכם לנכון.

תמונות מהאירוע המרגש והחשוב שהיה בשבת: בלט בגן לוינסקי.

אמיר בוגן על בנג’מין הולינגסוורת’, שהיה כדורגלן ובזכות/בגלל פציעה נטש את תהילתו והפך להיות אמן.

כשהשאלון פגש את דנה יואלי.

אלי ערמון אזולאי עם תמי כץ פרימן.

גליה יהב פותחת בירקון 70 סדנת קריאה, תאוריה וביקורת. שימו לב זה לרציניים בלבד – אלה 12 מפגשים, בתשלום, לבעלי תואר ראשון ויש גם ראיון קבלה.

ראיון עם אורי גרשט בגלובס.

חגית פלג-רותם על האמן היפני ג’וניה אישיגמי שיציג בפתיחתו המחודשת של מוזאון ישראל,

מה לעזאזל הסיפור עם הטקסט של התערוכה של תמר גטר?!

אם תכנסו למדור תרבות בויינט, כבר לא תמצאו שם תגית לאמנות. אוי אוי, אנחנו כה עלובים. אף אחד לא כותב עלינו, אין לנו רייטינג, וכל שנותר לנו, הוא לשיר בלי שאף אחד ישים לב, את שיר האודישנים של כוכב נולד, והנה מילותיו:

יום רודף יום אני  רוקמת חלום / שחבוי בין כתלי חדרי /  לוחשת ברחובות מגלגלת מחשבות /  נסתרות הן ברחש חיי / והימים כך עוברים ואיתם השנים /  בוערים הם בעצמותיי /  שיפתח את חדרי ויגלה עולמי /  ואז אצעק..
פזמון: עכשיו תורי לגעת בזריחה /  עכשיו תורי להיות שם בפסגה /  עכשיו תורי לפתוח את הקול /  לפרוס כנף ולא לפול, ולשיר… עכשיו תורי לתת את כל הלב /  עכשיו שירפא מה שכואב /  עכשיו תורי לפקוע צליל מיתר /  שיהדהד אל המחר, ולשיר…
יום ועוד יום במציאות בלי חלום /  רדופה ברחובות בלי אויר /  ניגשת לשם וחוזרת לכאן /  נמדדת בזמן בלי מחיר / והימים לא חוזרים והזמנים משתנים /  חלומות עסוקים בתקווה /  אז שיפתח את חדרי /  ויגלה עולמי /  ואז אצעק..
פזמון: עכשיו תורי לגעת בזריחה /  עכשיו תורי להיות שם בפסגה /  עכשיו תורי לפתוח את הקול /  לפרוס כנף ולא לפול, ולשיר…

——————–

אל תשכחו לעשות לייק, כי זאת פיסת התהילה הקטנה שדרכה אנחנו יכולים להרגיש קצת פופולריים.

ובנימה אופטימית. הטור השבוע מוקדש לקיפוד, כי רק האהבה תנצח.