איך להסביר אמנות לאספני מזכרות מהשואה

טראומת השואה נבחנת בקביעות ביצירותיהם של אמנים מקומיים. זהו אחד מענפיו הבולטים של העיסוק בנושא ה”זיכרון”, שמהווה תימה מרכזית ביצירה הישראלית. עבודות עכשוויות בנושא ניתפסות לרוב כמתריסות, והן גוררת סביבן דיון ציבורי מתלהם. אכן, לרוב מדובר ביצירות טורדות מנוחה בעיקר בגלל שהן מטפלות בנושאים רגישים בצורה שונה מהדרך שבה מקובל לעסוק בהם. היצירות הללו לרוב מכוונות ליצר שיח חדש המונגד באופן טוטאלי לדרך שבו מטופלת השואה בציבוריות המקומית. למעשה, השגבת והרחקת השואה ל”פלנטה אחרת”, שהיתה מקובלת בעבר, פינתה את מקומה כבר מזמן לטובת תפיסות חדשות – ציניות, ישירות ופרגמטיות יותר.

ארז ישראלי - פרט מתערוכה בגלריה גבעון

עיסוק ישיר בדמויים נאציים הוא ציר מרכזי בענף זה. חיים מאור הנכיח פרגמנטים מחלום הבלהות הזה; רועי רוזן ביקש להיכנס לקרביו של הרוצח; רם קציר הציג חוברות צביעה תמימות למראה, שלאחר צביעתן מתגלים בהן דימויים מכרזות נאציות; דוד וקשטיין יצר את דיוקנו של היטלר בפסיפסים; אורי קצנשטיין עשה שימוש נרחב בצלב הקרס ובשפם של היטלר; דינה שנהב הציגה קצינים נאצים עשויים מחרוזים; בועז ארד עטה על פניו מסיכה של היטלר, ושיבש בעבודות וידאו את מופעו של הפירר, ועוד. כל אלה מגלים אובססיה ויחס לא פתור לתוקפן הנאצי, וכולם משתלבים במהלך אמנותי שנועד בפירוש גם להרגיז. בנוסף, בשדה האמנות הישראלי העכשווי, שילובים והקבלות בין המציאות המקומית המסוכסכת לזוועות השואה הם עניין שבהרגל, ודומה כי המהלך הזה כבר מוצא והפך בעצמו לקלישאה.

עבודותיו של ארז ישראלי המציג כעת במוזיאון תל אביב לאמנות במסגרת אשכול תערוכות שלב הגמר בפרס גוטסדינר לאמנות ישראלית (אוצרת: אלן גינתון), נידמות כ”תווך” – מעין רוח ביניים המתחברת לעיסוק הפרובוקטיבי הנפוץ, אבל בפרוש לא לסרקזם שבו. יתכן שמדובר בשלב ביניים, רגע לפני שאופנה חדשה תכבוש את הבמה בתחום זה. ישראלי אמנם לא מוותר על האירוניה, אבל עבודתו נוסקת מעבר לכך כשהוא מגלה פנים במאפייני קלישאה ופאתוס שדבקו בעיסוק בזכרון. סמלים הקשורים לשואה עולים לא פעם בעבודותיו.

בתערוכה “ליל שישי” שהוצגה בשנה שעברה בגלריה גבעון הציג ישראלי שולחן ערוך שסביבו חגה רכבת שחורה עליה חקוק סמל הס.ס. על השולחן הונחה חלה יצוקה, והמרק שבתוך הקערות המונחות על השולחן היה למעשה יציקת אפוקסי. מה שנראה כשרידים של תרבות (שולחן שיושביו נעדרים) סימל למעשה גם את התאבנותנו של הזכרון (בעבר יצק ישראלי זרי זכרון בבטון).
ישראלי תופר ותולש מגופו חומרים בעלי סמליות מקומית. בעבר תלש פרחים אדומים שנתפרו לגופן בעבודת וידיאו אחת, ובאחרת הופיעה אמו כשהיא מחזיקה אותו בתנוחה קלאסית של פייטה ומורטת נוצות הדבוקות אל גופו בשעווה. כך הופכים הזיכרון והסמל לקלישאה או בדיחה – הסמל מתרוקן מתוכנו: בעבודת וידאו שהוצגה בתערוכה בגלריה גבעון נראה האמן כשהוא מלמד איך להכין טלאי צהוב מזוייף. בעבודה אחרת הוא מופיע כשהוא תופר אל גופו טלאי ומורט אותו. השימוש האגרסיבי הזה בגוף מתחבר למסורת המוכרת של אמנות גוף, שבהקשר הישראלי עסקה כבר בשנות ה-70 בכאב, במיוחד בהקשרים יהודיים מובחנים.

מעבר להתאבנות הזכרון שעשויה לנבוע מעודף פאתוס, גם המצאת הזיכרון וזיופו עולים דרך אובייקטים מתוך אוסף פריטי שואה מזויפים שרכש ישראלי באינטרנט. פריטים אלה מוצגים כעת במוזיאון חיפה לאמנות. בתערוכה בגלריה גבעון הוצגו בצד האובייקטים גם התכתבויות של האמן עם המוכרים.

ארז ישראלי - מתוך התערוכה במוזיאון תל אביב

גם בתערוכתו של ישראלי המוצגת כעת במוזיאון תל אביב לאמנות עולים הפאתוס והתאבנות הזיכרון. ישראלי גם מתדיין כאן עם כליונו או מסמוסו של האתוס. בעקבות האמן הגרמני יוזף בויס, נסיו כמה אמנים ישראלים בשנות השבעים לכונן שפה המנכיחה אתוס רוחני שמאניסטי. בכניסה לחלל התצוגה הציב ישראלי מעין פייטה קלישאית-קיטשית. בוויטרינת זכוכית ניצב ארנב מפוחלץ המחזיק בידיו מטה (מברזל בניין) ובובה מוזהבת של בויס, המתקשרים למיצג המפורסם של בויס “איך להסביר תמונות לארנבת מתה” (דיסילדורף, 1965). ישראלי הופך את המיצב המקורי כשהוא נותן בידי הארנבת את בויס ולא להיפך. על הקיר תלויה כרזה המעוותת את שם המיצג המקורי. כתוב בה באנגלית: “איך להסביר תמונות לבויס מת” (יצירה זו מזכירה מאוד עבודה עם כתובת דומה שיצר האמן יוסף צמח בשנת פטירתו של בויס). הפייטה כבר עלתה בעבר ב “אל מלא רחמים” – עבודת וידאו של ישראלי בה הוא נראה אוחז באמו ונאחז על ידיה, לקול תפילת אל מלא רחמים שהואטה.
בנוסף מהדהדים בתערוכה זו אובייקטים טקסיים תוך כדי שהם מאובנים רק בכדי לשוב ולתהות על תקפותם: ספרי תורה המזכירים גם טורסו בתנוחות גוף עדינות, הם למעשה יציקות בטון. הרימונים שבראש הספרים נראים כמבנים דקורטיביים ה”פורחים באויר”. השדה המשונה הזה מזכיר בית קברות. האזכור הקלישאתי של בויס הגרמני ולצידו שדה ספרי התורה מבטון נוגע בזיכרון וכאילו מבסס מיתולוגיות תרבותיות באותו אופן ובאותו זמן שהוא גם מערער עליהן. כך נידמים האוביקטים כמאובנים גם כשהם מוצבים ברוב הדר על פדיסטלים במוזיאון. איך מסבירים אמנות לאמן-שמאן מת? שואל ישראלי בכרזה, ולמעשה התערוכה אולי שואלת איך יוצרים אמנות המתייחסת למת, לזכרון ולפולחנו – בויס השמאן מת, גם ספרי התורה עורטלו מחיותם, ונשארה רק תחושה של אובדן – ואין מי שיתקן.