שחרור הגוף, האדמה והאלוהים

״הגברת הראשונה״ של האמנות היהודית הפמיניסטית, הלן אילון, נולדה למשפחה אורתודוקסית בשכונת בורו-פארק בברוקלין, ניו יורק, ונפטרה בהיותה בת 89 מסיבוכים רפואיים כתוצאה ממגפת הקורונה. אילון נולדה בשנת 1931 כהלן גרינפילד. בצעירותה, נישאה לרב מנדל פיש ולאחר פטירתו בטרם עת, והיא בת שלושים בלבד, התרחקה מהיהדות הדתית. כמו אמנים יהודים-אמריקנים רבים, היא החליטה לשנות את שם משפחתה היהודי ובחרה בשם ״אילון״. היא למדה אמנות בברוקלין קולג’ ואצל האמן אד רינהרדט ואף לימדה בכמה מוסדות אמנות בקליפורניה.

בדומה ליוצרות פמיניסטיות רבות, אילון פיתחה את הקריירה האמנותית שלה בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20 כאקטיביזם חברתי ופוליטי, אשר אינו מוצג רק בחללי תצוגה ובמוסדות אמנות. יחד עם זאת, היא פעלה בשיתוף עם גלריות, ובעיקר עם זו הניו יורקית של בטי פרסונס, שעסקה רבות בקידום אמנות של נשים ואמנות פמיניסטית באותה תקופה. “אני חושבת על העבודות שלי כפרויקט ארוך טווח של הצלה או שחרור – הגוף, האדמה והאלוהים – שנשלטים כולם בידי תפישות פטריארכליות”, אמרה לי אילון פעם.

בטי פרסונס עם הלן אילון, 1979. תצלום, White Columns (AKA 112 Workshop), ארכיון האמנית, צילום: Gwen Metz

עבודותיה המוקדמות, משנות ה-70 וה-80, עסקו בגוף ובאקו-פמיניזם והוצגו במוזיאונים חשובים בארה”ב ונכללו באוספיהם. בשנות ה-70 יצרה את סדרת העבודות המופשטות שלה, ״השברים״ (The Breakings), שנוצרו בתהליך של מילוי שקים בשמן עד לפקיעתם. במסגרת האקו-פמיניזם, נסעה בשנות השמונים ב״אמבולנס האדמה״ ואספה עם תלמידותיה אדמה מבסיסים של כּוּרי גרעין ברחבי ארצות הברית, אותם הן הביאו להפגנות אנטי-גרעיניות באו”ם.

מאז סוף שנות ה-80 ועד מותה, עסקה אילון בביקורת פמיניסטית על העולם היהודי. עבודותיה הבולטות ביותר בתחום נוצרו כסדרה של מיצבים תחת הכותרת: “פרויקט האלוהים: תשעה בתים ללא נשים” (The G-D Project: Nine Houses Without Women). חוקר האמנות היהודית האמריקנית מת’יו ביגל (Matthew Baigell) הגדיר את הסדרה כאחת מקבוצות העבודות הרדיקליות ביותר שנוצרו אי פעם בהקשר היהודי.

הלן אילון, אמבולנס אדמה Time) The Earth Ambulance 1982–1992, Creative), 1992. מיצב: מדיה מעורבת, מראֶה הצָבה בחלל מתחת לגשר ברוקלין (Brooklyn Bridge Anchorage), ניו יורק, 1992, אוצר: סי בראון

למרות שהאמנות שלה בשנות ה-70 וה-80 לא עסקה ביהדות, הזיקה העמוקה שלה לדת ולתרבות היהודית באה לידי ביטוי גם בעבודותיה המוקדמות. אחת הפעמים הראשונות בהן הוזמנה ליצור אמנות במרחב ציבורי הייתה עבור בית הכנסת בשדה התעופה קנדי בניו יורק, באמצע שנות ה-60. בתקופה זו, שבה עוד שייכה עצמה ליהדות האורתודוקסית, היא יצרה את העבודה ״רוח״, שכללה אותיות עבריות בהקשרים קבליים.

בשנות ה-70, במהלכן התרחקה מהיהדות, היא פיתחה כאמור את סדרת ״השברים״, אותה קשרה לברכת ״אשר יצר״, שנאמרת אחרי יציאה מהשירותים: ״אשר יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים״. ״אמבולנס האדמה״ משנות ה-80 קיבל את השראתו מהארגון החרדי ״הצלה״, שמימן אמבולנס פרטי אשר שימש את כל תושבי העיר ניו יורק. במהלך נדודיה עם תלמידותיה ברחבי ארצות הברית, הן לבשו בגד שעוצב בהשראת הטלית. הממד היהודי בעבודה זו הובלט עוד יותר כשהפרויקט הוצג בשנת 1992 בחלל מתחת לגשר ברוקלין בניו יורק, במסגרת תערוכת היחיד: ״אמבולנס האדמה״. במיצג זה תלתה אילון את ציפות הכריות ששימשו בפרויקט ככלי קיבול לאדמה שנאספה, ושעליהן כתבו נשים את חלומותיהן, שאיפותיהן וסיוטיהן. האופן שבו תלתה את הציפיות בחלל אזכר טליתות וציציות. בדומה, המיצב ״ציפות מהִיבַּקוּשָׁה״ משנת 1985, שהוצג על חזיתות של כמה מוזיאונים בארצות הברית, הדהד פתילים וקשרים של ציצית.

הלן אילון,מתוך “בית המשפט” 2007–2009. מיצב: טכניקה מעורבת, אוסף המוזיאון היהודי, ניו יורק, צילום: סטפני סטרוגני

ואולם, למרות הנוכחות המובהקת של ההקשרים היהודיים בעבודותיה, אילון הדגישה שבשנות ה-70 וה-80 היא נמנעה מהצגתם בריש גלי. לדבריה, באותה תקופה תכנים יהודיים, בפרט דתיים, היו זרים הן לשיח הפמיניסטי והן לשיח האמנות באמריקה, ולכן בחרה להצניע אותם. היא מעולם לא שיתפה ברקע האורתודוקסי שלה את המורה שלה, רינהרדט, או את תלמידיה. ״רק בהגיעי לגיל שישים״, סיפרה, ״העזתי ׳לצאת מהארון׳ ולהזדהות כיהודייה אורתודוקסית לשעבר״.

בעולם האמנות היהודית הפמיניסטית אילון ידועה במיוחד בשל המיצב שלה ״שחרור הא-לוהים״ (The Liberation of G-d, 1990-1996). במיצב זה הניחה אילון נייר שקוף על דפי החומש והדגישה בטוש ורוד פסוקים פוגעניים בעיניה, מנקודת מבט פמיניסטית. היא שאלה, ״האם מקומם של פסוקים אלה בספרי הקודש? האם אלוהים אכן אמר אותם למשה, או שזו השלכה פטריארכלית?״. ביצירה חלוצית זו, טיהרה האמנית באופן סימבולי את הטקסט מהפסוקים הסקסיסטיים והמיזוגניים שלו, ובכך כאילו ביקשה לשחרר את אלוהים עצמו מהשפעות הפטריארכיה. שלט על קיר התערוכה כלל הצהרה של האמנית, ובו נכתב, בין השאר: “אני מדגישה וממרקרת מלים של נקמה, הונאה, אכזריות ושנאת נשים, מלים המיוחסות במקרא לא-לוהים […] איני משכתבת את הטקסט, אלא בוחנת את הדילמה הזאת […] אני שואלת: מתי יחולץ א-לוהים מתפיסות לא א-לוהיות שהושלכו עליו על-ידי בני-אדם?”.

עבודה בולטת נוספת שלה היא ״בית המשפט: בית דין כ’בית’ של שלוש נשים דיינות״ (All Rise: The Beit Din as a “House” of Three Women Judges, 2007–2009), בה יצרה ״אולם בית דין״ של נשים דיינות, זאת אף שבעולם היהודי האורתודוקסי, תפקיד הדיין מוגבל לגברים בלבד. המיצב כלל פודיום ועליו שלושה מושבי דיינות. מעל כל מושב הציבה אילון לוח פליז עם הכיתוב  In G-d We Trust (באלוהים מבטחנו) כאשר המקף במילה G-d מואר באור ניאון ורוד. ממושבי הכיסאות השתלשלו גדילי ציצית, שנלווים בדרך כלל לבגדי גברים יהודים, ומשני צידי הפודיום הוצבו דגלים שהוכנו מציפות כריות צבועות בצבע וורוד. בחזית העבודה הציגה האמנית טקסט שבו הקדישה אותה ״לדיינות שאת פסקי הדין שלהם לעולם לא נדע״, וציטטה גם את דברי הרמב”ם שפסק שנשים, קטנים ועבדים פסולים לעדות וממילא גם לדיינות.

הלן אילון, בית המשפט: בית דין כ’בית’ של שלוש נשים דיינות (All Rise: The Beit Din as a ‘House’ of Three Women Judges), 2007–2009. מיצב: טכניקה מעורבת, אוסף המוזיאון היהודי, ניו יורק, צילום: סטפני סטרוגני

רבות מעבודותיה של אילון קשורות בביוגרפיה שלה, ולמרות הביקורת הנחרצת שהן משמיעות, הן גם סנטימנטליות מאוד וטבולות ברגשי אהדה וזיקה קרובה למקורותיה. במבט לאחור, היא תארה את התנתקותה מהיהדות בשנות ה-60 במושגים אמביוולנטיים: ״רציתי מאוד לעזוב את העולם הדתי, אך בד בבד גם שאפתי להישאר מחוברת אליו״. היא מתארת אם כן, מרד בעולם האורתודוקסי שבו גדלה אבל לא ניתוק ממנו. אכן, את עבודותיה יש לקרוא דווקא על רקע החשיבות התרבותית והדתית שהיא מייחסת לטקסט המקודש ולמוסד בית הדין. היא מסמנת את הטקסט, אולי אפילו מצנזרת אותו (באופן מטאפורי, בלי להכתים בפועל את הטקסט המקודש עצמו), כביכול מנסה להציל את הטקסט מעצמו או לשחרר את אלוהים מהפטריארכיה שניכסה אותו. כך היא מעלה את בעיית הייצוג הנשי בעולם היהודי ומציעה אלטרנטיבה, למעשה תיקון.

הקריאה לתיקון עלתה בעוז במיצב “המחברות שלי”, מיצב של 54 מחברות ריקות המוצגות על הקיר, בליווי טקסט רשום בגיר על לוח בית ספר. היצירה נוצרה בשנת 1998 והוצגה בארה”ב בכמה מוזיאונים. בשנת 2012 יצרה אילון גרסה חדשה של העבודה, לרגל התערוכה “מטרוניתא: אמנות יהודית פמיניסטית”, שאצרתי עם דבורה ליס במשכן לאמנות עין חרוד. בגרסה זו השתמשה אילון במחברות “שורה” ישראליות. הטקסט, הכתוב בגיר על הלוח, מספר סיפור של הדרה ואי-נראּות. אילון מדמיינת תורה אבודה, כזו שמעולם לא נכתבה ואף לא הועברה אלינו מאימהותינו. על הלוח היא כתבה בין השאר: “אני מעלעלת ב-54 המחברות שמילאתי במהלך שיעורי החומש […], אך בשיעור אחר שיעור מבין אלה שלימדוני על 54 מפרשיות החומש, אינני מצליחה למצוא ולּו אזכור אחד של אישה שאליה יכולתי להתייחס במחברותיי, שום סיפור על איזו אישה נעלה, ואולי ברכה או תפילה מפי אישה שאוכל לשנן”. אילון מקוננת על “כל המורשת של נשים שמעולם לא מצאה את דרכה אל לוח הכיתה כדי שאוכל להעתיקה למחברותיי” ומתריסה כנגד מנגנוני דיכוי, הדרה ומחיקה. היא אמנם מנכיחה את ההיעדר, אך גם נוסקת מעבר לכך וקוראת ל”גילוי” כל אותן תורות של נשים שהודרו מהשיח הפטריארכלי ומזמינה כתיבה של נרטיבים “נשיים” חדשים. אילון כותבת על לוח הכיתה בעבודה: “אני מטלטלת את ראשי מצד לצד, נוברת בכל פינת דף; הראש ריק, הדפים ריקים; ואומר: ויהי לבן!”. בכך היא אמנם מנכיחה את ההיעדר, אך לא פחות מכך מתכתבת עם דרישתן של הוגות פמיניסטיות, כמו הלן סיקסו (Hélène Cixous), לכתיבה “נשית” חדשה – כתיבה ב”דיו לבנה” היוצרת, לדבריה, שפה המתארת וחוקרת נושאים של נשים. באופן זה, האמנית מציעה גם אפשרות של תיקון, מעבר לביקורת ולהנכחת ההיעדר.

הלן אילון, המחברות שלי My Notebooks), 2011/1998). מיצב: 54 מחברות, לוחות מזוניט, ולקרו וגיר על לוח, מראֶה הצָבה בתערוכה ‘מטרוניתא: אמנות יהודית פמיניסטית’, 2012, משכן לאמנות, עין חרוד, אוצרים: דבורה ליס ודוד שפרבר

בעוד אמניות פמיניסטיות אמריקניות ממוצא יהודי שפעלו בשנות ה-70 וה-80 בארצות הברית לא הציבו את יהדותן בקדמת הבמה, אלא הדגישו את מרכיב הזהות הפמיניסטית שלהן – אילון העמידה מאז שנות ה-90 את זהותה היהודית, על הקשריה הדתיים, במרכז יצירתה הביקורתית. בכך סימנו עבודותיה את תחילתה של תנועת האמנות היהודית הפמיניסטית הדתית, שמכוונת ואף מצליחה לחולל שינויים בעולם היהודי ובממסדיו. יצירות האמנות של אילון מבקשות לפרוץ מבעד לקירות הגלריה והמוזיאון החוצה, לאתגר את יסודות הפטריארכיה הדתית ובה בעת לקיים דיאלוג עם נציגיה.