הבארות האטומות של הנפש

בשיא הקיץ, מערבל בטון מגיע ושופך את תכולתו אל תוך ההר על מנת למנוע ממשפחת דודין גישה למים. המערבל סובב וסביבו עובדים בווסטים צהובים, סביבם חיילות וחיילים חמושים, ובמעגל החיצוני כמה גברים, אפשר להניח תושבי המקום, מביטים בנעשה חסרי אונים.

התמונות מהכפר אל הג’רה שבדרום הר חברון הופכות את הבטן. בפוסט בפייסבוק, שרית מיכאלי כותבת: “הבארות השקו דונמים רבים שפרנסו כמה משפחות, ואם לא נפעל מהר, היבול כולו בסכנת התייבשות. אנחנו מתארגנים לרכישת מים במיכליות כדי להציל את פרנסת המשפחות. כדי להשקות את השדות והחממות בשבועות הקרובים, יש צורך לקנות מים בעלות של כ-250 שקל ליום בממוצע. הכסף שייאסף ישמש את המועצה הכפרית לתשלום על רכישת מים והוצאות ההסעה במיכליות.”

היסטוריה של אטימות

אטימת בארות היא אירוע קיצוני, אבל בשום פנים ואופן לא אירוע חסר תקדים. לפחות באזורנו, נראה שאמצעי זה חוזר לזמן העתיק. בספר בראשית פרק כו, הפלישתים אוטמים את בארותיו של יצחק: ״(יג) וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד: (יד) וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים: (טו) וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר״.

בתקופה המודרנית, איטום בארות שימש כטכניקת עקירה וגירוש של קבוצות ילידיות בידי כוחות קולוניאליים. בהקשר זה ניתן לראות את השימוש באיטום ע״י מדינת ישראל. בני מוריס, נור מסאלחה, אילן פפה ואחרים מתעדים או מזכירים אטימת בארות בזמן גירוש הערבים הפלסטינים ב- 1947-1948. באפריל 48 החל מבצע הרעלת בארות בכפרים ערביים נטושים, בידיעתו של בן גוריון, במטרה למנוע שיבה. בארות הורעלו גם ביישובים יהודיים שהמדינה-שבדרך עמדה לפנות, כדי למנוע מהערבים להתבסס בהם אם יכבשו אותם. זמן לא רב אחרי שהחל הכיבוש, ב-1972, אטם צה”ל בארות של תושבים בדואים במסגרת תכנית לגרשם מאזור רפיח. ב-2010 דיווח ארגון בצלם על פעילות של מתנחלים ושל רשויות המדינה ל”הרס בורות מים ובריכות של מעיינות וחסימת הגישה אליהם”. באסל אל-עדרה, תושב אל-תואני שבדרום הר חברון, כתב בשיחה מקומית ב-2021 שהמנהל האזרחי “מחריב מדי שבוע את הבתים שלנו, ואת מגורי הכבשים ובארות המים”.

במשטר של כיבוש, אטימת בארות בידי המדינה היא לא חוקית. זאת בניגוד למצב שאינו מצב של כיבוש, ובו ניתן לטעון שמדובר באמצעי לגיטימי לתכנון משק המים. כך לדוגמה, בגליל ובכרמל נאטמו מקורות מים רבים, בפרט מעיינות, כחלק מפרויקט נרחב יותר של מדינת ישראל ליצירת רשת מרכזית להספקת מים. מאז קום המדינה משימה זו הביאה לעולם פרויקט תשתיתי עצום לזמנו כמו המוביל הארצי. היא גם שינתה את הנוף לבלי הכר, עד כדי כך שב-2018 החליטה ממשלת ישראל לראשונה להזרים מים מותפלים לנחלי הצפון למטרות “שיקום”. אך עד כמה, בעצם, מושרשת אטימת הבארות בנפשות שלנו?

יעקב דורצ׳ין, באר וארבעה כלבים, 1991-1990. פלדה ופליז, נתרם על ידי משולם ריקליס, ניו יורק. מוצב בשדרות בן ציון פינת המלך ג’ורג’

בארות הנפש

ב-1995 הציג לראשונה הפסל יעקב דורצ’ין, חתן פרס ישראל לשנת 2011, את סדרת העבודות “באר אטומה”. האמן חיים מאור כתב על התערוכה בעיתון “דבר״: ״על גבי חצץ לבן מונחים 29 גושים ענקיים של פלדה חומה. צורתם גלילית והיא מזכירה עציצים ענקיים או מכלים אטומים לא מזוהים […] מי שמשוטט בין העצמים הללו ומתבונן היטב בכל אחד מהם ומהם אל הקיר שלפניהם ואל בתי המידות שמאחוריהם, יכול לקלוט כמה וכמה עניינים שקשורים לחומר ופני שטח, ממדים וקנה מידה, דימויים ומשמעויות. מדובר ב-29 פסלים (מתוך 46) […] מפלדה יצוקה, במשקל שבין 7 ל-40 טונות. מחמת כובדם לא ניתן להעמידם בתוך האולמות של המוזיאון והם הוצבו, כאמור, בחצר מיוחדת שהוכשרה לשם כך ותשמש גם בעתיד לתערוכות של פסלים גדולים במיוחד״.

הכותרת שנתן דורצ’ין לפסלים הללו לא מותירה מקום לספק. הפסלים מייצגים מעין תשלילים של בארות אטומות. אילו היינו שופכים ברזל חם לתוך באר, הורסים את הבאר ומציגים את מה שנשאר, מה שהיה מתקבל הוא משהו כמו פסל של דורצ’ין. המחווה של הפיכת החלל לנפח היא אפקטיבית, פואטית אפילו. אך ככל שנברתי בקטלוג שהוציא בזמנו מוטי עומר, לא מצאתי אזכור כלשהו לאטימת בארות כאירוע שמהווה חלק מההיסטוריה המקומית הקונקרטית שלנו. בסוגיית ״המשמעות״, כותב מאור, ״דורצ’ין שותק״; שתיקה שמייצגת את הגבריות המחוספסת של כמה פסלים בני דורו, כמו יגאל תומרקין לדוגמה. וכך, הדיון בפסלים מתמקד ברובו בערכים צורניים – משקל, טקסטורה, תהליך ההכנה. אבל כחושבים על ההיסטוריה של האטימות קשה להאמין שמדובר בתשליל סתמי של בארות שהיו יכולים להיות בכל מקום. בכניסה לחיפה מדרום מוצבת אחת הבארות הללו לצדו של כביש החוף, במרחק לא רב משיחי צבר ושרידי בניינים שנותרו הרוסים. אני עובר שם ושואל את עצמי כמה בארות נאטמו ממש כך, ממש כאן.

בספרה The Colonizing Self, מתמודדת הגר קוטף עם השאלה מדוע שרידים רבים כ״כ מהנכבה נותרו במרחב הציבורי שלנו. תשובתה היא ששרידי הכפרים נותרו במרחב לא למרות האלימות שהם מייצגים, אלא בזכות האלימות שהם מייצגים. כך, המרחב הציבורי הישראלי אינו נענה לצו הליברלי של הכחשת האלימות. במידה רבה, החיים במרחב הציבורי שלנו חגגו מאז ומתמיד את האלימות המכוננת, הנציחו אותה, והפכו אותה לחלק ממבנה הסובייקטיביות של האדם הישראלי.

אני לא חושב שקוטף כתבה על דורצ’ין, אבל קל להבין כיצד פסליו הם דוגמה לאופן שבו אמנות יכולה להיות חלק מכינון הסובייקטיביות האלימה הזו. אפשר אולי היה להניח, לטובתם, שהם מבטאים מחאה מובלעת על אטימת הבארות. אבל ה״שתיקה״ ביחס למשמעות הזו, שאיננה נמצאת מתחת לפני השטח, יוצרת את הרושם שלא זה המצב. דורצ’ין מראה מה זה לאטום באר, ובכך מאפשר לנו להתחבר למסורת של פיסול מונומנטלי קונספטואלי אירופאי ובעיקר אמריקאי. הוא מקרב אותנו אל האלימות המכוננת, ומביא אותה אל המרחב הציבורי רק כדי לשוב ולהרחיק אותנו ממנה. למען הסר ספק, אני לא חושב שזו כוונתו של האמן – יכול אפילו להיות שהוא עצמו היה עיוור להקשר המקומי. כמה וכמה פרשנים קראו אותו מבלי להתייחס להקשר זה, אבל כאמור לדעתי פרשנות כזו איננה מבטאת אלא עיוורון.

שברים

לפחות מאז 2015, מאות פסלים ומונומנטים בעולם הוסרו מסיבות פוליטיות. בארה”ב הוסרו בעיקר פסלים של נוגשי וסוחרי עבדים. במקומות אחרים הוסרו פסלים שנקשרו לעוולות היסטוריות אחרות כמו קולוניאליזם ומשטרים סמכותניים.

בישראל, לעומת זאת, כמעט לא קיימת מסורת של דמויות הירואיות על סוסים בכיכר העיר. פסלו של מאיר דיזנגוף, הרוכב על הסוס בשדרות רוטשילד בת״א, מבטא יחס אירוני למסורת הפיסול הציבורי ההירואי באירופה ובארה”ב. כך מתאר אברהם בלבן את עמדתו של הפסל, דוד זונדלוביץ: ״רוצים ראש עיר על סוס? אני אעשה לכם ראש עיר עברי על סוס: סוס מוניציפלי, חמורי, בלי מושכות ורסן, בלי אוכף, סוס שאתו לא מוליכים גייסות לקרב אלא לכל היותר בוחנים אם הרחוב נקי והביוב פועל כשורה״. אבל האם לא ניתן למצוא גם במודרניזם של הפיסול במרחב הציבורי בתל אביב – חישבו על הפסל של תומרקין בכיכר רבין – מידה אחרת של הירואיזם? ואם זה המצב, האם לא נכון לשאול גם על נוכחתם הציבורית של פסלי הבארות האטומות של דורצ’ין? האם נכון שאלו ייעטרו מקומות רבים כמו אוניברסיטת תל אביב וכן שדרות בן ציון בתל-אביב – שם נמצא הפסל ״באר אטומה וארבעה כלבים״ – בזמן שבארות ממשיכות להיאטם?

אולי תגידו: כל עוד הצבא אוטם בארות בשטחים, יעקב דורצ’ין לא צריך לעניין אותנו במיוחד. אבל העובדה שהפסלים הללו מתעדים אטימת בארות כמעשה פואטי, תוך עיוורון מוחלט לאטימת הבארות במציאות, בכל זאת שווה דיון. במובן מסוים, הפסגה הזו של האמנות הישראלית היא ביטוי של המבנה הנפשי שמאפשר לכך שצה״ל ממשיך לאטום בארות. ״תרבות הביטול״ היא לעתים קרובות מגוחכת ומזיקה, אבל לא נכון לזלזל בשאלות שעלו בעשור האחרון ביחס לזיכרון קולקטיבי במרחב הציבורי. כשמסתכלים על התמונות מדרום הר חברון לצד פסליו של דורצ’ין, הולך ומתברר שאטימת בארות היא חלק בלתי נפרד מזהותנו. הברזל החם שנשפך אל תוך הבאר והתקשה הופך להיות מטפורה לישראליות.

אולי תגידו: אם זה מי שאנחנו, אולי אי אפשר להפסיק עם האלימות הזו? האם הציפייה באמת צריכה להיות שנהפוך לאחרים? ככל שמדינת ישראל תמשיך לאטום בארות, הזהות הישראלית שלנו במקום הזה תישאר שבורה. אבל היא גם לא יכולה לעבור תיקון מבלי שנחפש את חתיכות התבנית המנופצת שאל תוכה, מלכתחילה, נשפך החומר.