דעות

  • הבארות האטומות של הנפש

    ״אולי תגידו: כל עוד הצבא אוטם בארות בשטחים, יעקב דורצ׳ין לא צריך לעניין אותנו במיוחד. אבל העובדה שהפסלים הללו מתעדים אטימת בארות כמעשה פואטי, תוך עיוורון מוחלט לאטימת הבארות במציאות, בכל זאת שווה דיון״. איתמר מן על אטימת בארות באמנות ובמציאות

  • אי ציות אמנותי

    “בעוד הממשלה שלנו לוקחת השראה ממדינות שבהן המוסדות הדמוקרטיים מתפוררים, אנחנו יכולות לנצל את ההזדמנות וללמוד מניסיונם של מי שלוקחים חלק במאבקים דומים. אי אפשר להתעלם מכך שהתהליכים שמתרחשים בארץ ייחודיים – הכיבוש וחיינו לצדו מסייעים ליצירת התנאים המאפשרים את ניסיון ההפיכה הנוכחי. אך למרות זאת נדמה שגם אנחנו, כמו הפוליטיקאים שלנו, נוכל ללמוד ולקחת השראה מא.נשים שלא איבדו תקווה גם תחת משטרים דיקטטוריים, והמשיכו ליצור ולהיאבק תוך שימוש ביצירתיות ככלי להתנגדות”

  • דודה של שום־איש

    “מה שמעניין במונח הוא שיש בו צורך. כלומר, יש חשיבות להגדרה ‘מי עושה זאת נכון’ ומי לא, כיוון שאם אין מקום שאליו השדה חותר אז אין בו צורך כלל. אם אין לו יכולת לבדל את עצמו ממי שמחוץ לו הוא מאבד כל קריטריון לכיד”. ידידיה גזבר מגיב למאמרה של חנה פרוינד-שרתוק “דודה, הגידי לנו כן”

  • פגיעה ופגיעות

    “התפתחות משבשת זאת פוגעת אנושות בקיום התרבותי, שכרוך באפשרות לבטא רגישות אנושית מתנגשת ומתפתחת. אמנות מקורית נוגעת בשבריריות הקיומית ומרכיבה את הזירה המגוונת של תחושות, מחשבות, מסורות, אמונות, כאב וצחוק שמקורם ביסודות השונים של החברה”. עמי שטייניץ קורא למחאה מאורגנת של איגוד האוצרים והאוצרות

  • בואו נדבר על כסף (ועל סולידריות)

    רונן אידלמן מפנה זרקור חד אל המציאות הקפיטליסטית המדלדלת את שדה האמנות בישראל – על האמנים הפועלים בו ואלפי העובדים המאפשרים אותו – ומציע פתרונות: התארגנות דרך פלטפורמות מקוונות הבנויות כקואופרטיב, מנוהלות באופן דמוקרטי ונתונות לבעלות קהילתית, והצטרפות לתנועות פוליטיות המקדמות סדר יום סוציאלי

  • דילן והנצח

    “הוא משנה מלים, משחק עם ההגשה ועם הדיקציה, מלהטט בפסנתר ממש כשם שבעבר יצר סולואי גיטרות או מפוחית. הקול שלו חרוך ועמוק, אך הרבה יותר חיוני ונמרץ מאשר בהקלטות האולפן מהשנים האחרונות. בקצרה, הוא פורח ונהנה כמו נגן ברים במסבאה מטונפת בדרום העמוק של ארה”ב”. תומר שור היה בהופעה של בוב דילן באמסטרדם לרגל אלבומו האחרון, “הדרכים הקשוחות והפוחזות”, ושרד כדי לספר

  • לחיות לנצח, בענן

    דברים שנשאו זהר אלמקייס ואלינור דרזי בשולחן עגול שנערך ב־10 בנובמבר במסגרת תערוכתה של רות פתיר, ״אבא שלי בענן״ (המרכז לאמנות עכשווית – CCA, תל אביב), באוצרותה של תמר מרגלית

  • DALLE-2, GPT-3 ויצירת האמנות בעידן מנוע היצירה האלגוריתמי

    “כדי לייצר תמונות משכנעות ומצטיינות אנחנו נדרשים לחזק את שרירי הויזואליזציה שלנו, לחזק את הדימוי הפנימי ולהצליח למקד את המבט, להבין את הפרטים השונים של החיזיון שלנו ולנסח אותו. הכלי הזה הוא mind-manifesting”, עידו הרטוגזון התנסה בדאלי-2, טכנולוגיה ליצירת דימויים דיגיטליים, וחזר עם תובנות

  • מאיר רקוץ׳: היום שאחרי

    “הוא התמקד בצילום והחזיק בסטודיו בקרית המלאכה. את סבבי הטיפולים, ההבראה והנסיגה תיעד בחשבון הפייסבוק שלו בהתמדה ובעקביות. הוא לא חסך פרטים ואפשר למי שרצה בכך להיות אתו במקום שאליו מעטים כל כך מאפשרים להיכנס. בשנים האחרונות הפך את מחלתו למושא מחקר של ממש, וחווה אותה גם כמטופל, גם כרופא וגם כצלם”. יאיר ברק סופד למאיר רקוץ’

  • יונה שהכרתי: לזכר יונה פישר

    “הוא לא היה נוכחות פיזית אלא סוג של נוכחות רוחנית, מעין אב קדמון, האב המייסד של תחום האוצרות של האמנות הישראלית”. אמיתי מנדלסון סופד ליונה פישר

  • פרידה מהאדריכל ריצ’רד רוג’רס

    רם אהרונוב כותב על עבודתו עם האדריכל ריצ’רד רוג’רס, שנפטר בדצמבר

  • פואטיקת גרוטאות או פאתוס מלא קולטורה: יגאל תומרקין בתלת ודו-ממד

    “באופן מפוכח יותר, אני מבקש לומר כי בעיני חלק מהעבודות הדו-ממדיות של תומרקין, שהגדיר בראיונות את עצמו כ״פסל שמצייר״ והרבה לעסוק בציור רישום והדפס – פרובלמטיות וסימפטומטיות כאחד לתופעה התומרקינאית המתרחשת מחוץ ליצירתו הפיסולית”. יקיר שגב במחשבות על עבודות הדו-מימד של תומרקין לאחר לכתו

  • שיוויתי השם לנגדי

    “ניסיונות מסוכנים וחתרניים לא מאפיינים את עולם האמנות שלנו, ולכן גם השיח המתנגד להם אינו מאתגר תרבותית. התקפות מצד הימין ביחס ליצירות אמנות המוצגות במרחבים ציבוריים הפכו לעניין שבשגרה בתקופת כהונתה של מירי רגב כשרת התרבות, וברוחם כעת – התעוררה השבוע התקפה חריפה נגד הצגת עבודה במשכן לאמנות, עין חרוד”. דוד שפרבר על הסערה שעוררה יצירה של גרגורי אבו

  • המוזיאון לאמנות עכשווית של העתיד: אלפון

    “אם המגפה לימדה אותנו שמוזיאונים לאמנות עכשווית להמונים הם לא בני-קיימא בטווח הארוך, במיוחד בתקופות דרמטיות, היא גם חשפה איך מוזיאונים לאמנות עכשווית מסוג אחר עשויים לבסוף להפציע כאופציה היחידה”. ניקולה טרצי במאמר מתוך גליון הבכורה של כתב-העת לאמנות “טיוטה”

  • האיש ששתל פסלים

    “יצירות הסביבתיות של קרוון, כמו כל יצירות האמנות הגדולות, לא קופאות בזמן. בזכות השפה האוניברסלית ולקסיקון הצורות הקלאסיות, ובזכות מיקומן במרחב הציבורי הפתוח תוך שילוב אלמנטים מהטבע, מצליחות יצירותיו להכיל בקלות התרחשויות שונות ומגוונות ולהתכתב ללא הרף עם המציאות המשתנה סביבן”. עדי אנגלמן סופדת לדני קרוון

  • בזכות ההתנגדות: פרס ישראל, עליבותה של האקדמיה וכוחו של עולם התרבות

    “נראה שהאקדמיה בישראל מייצרת בעיקר אינטלקטואלים מצומצמים, שיכולים להיות מומחים גדולים לתחומם, אנשים שהתעמקו באופן מעורר השראה בנושא שמעניין אותם, אולם האקדמיה נכשלת ולא מייצרת אנשי תרבות בעלי שאר רוח שיכולים לנסח עמדה בנושא אקטואלי אקוטי לחברה”. דוד שפרבר על הדרתו של פרופ’ עודד גולדרייך מטקס חלוקת פרס ישראל

  • דיוקנה של האמנות כמיצג מוזיאלי

    ״היצירה יכולה להיות מכונסת ומחושבת כל עוד היא מקפידה לשמור על קשר עין עם העולם החיצוני. אך אמן שאינו יוצר משהו שבתיווך נכון מסוגל להעשיר את חיי החברים שלו, גם חברי הילדות שלו שבחרו להיות עורכי דין דווקא, מחמיץ את יכולתה של התרבות החומרית לפעול מחוץ לדיסציפלינה; מפספס את העובדה שרוח אינה רק מדעי הרוח; ובעיקר, לא יכול להתרעם על חוסר רלוונטיות״. ידידיה גזבר עונה למאמרו של יוסף קריספל

  • השוקת הריקה

    ״אל לנו להניח מראש את זכות קיומו של שדה האמנות או את זכותנו לתמיכה ציבורית. אם הצדקתנו למימון ציבורי תיוותר מופשטת וקלושה כמו ההכרזה ׳כל מדינה נאורה יודעת שפניני התרבות הן אוצרותיה החשובים ביותר׳, כפי שמכריז קריספל במאמרו או כמו טענותיו בנוגע ליכולת יוצאת הדופן של אמנים ׳להביא לעולם ערכים׳, עדיף כבר שנכחד״. שי-לי הורודי עונה למאמרו של קריספל

  • ממסמר למזרק – נתניהו משיח ומרטיר

    ״כפי שצליבת ישוע הצילה את האנושות מן החטא הקדמון, נתניהו מציל את עמו מכְּליה. דא עקא שהמגפה עדיין משתוללת. אבל אין צורך לתת לעובדות לבלבל, ובכל מקרה, כפי שמוכיח המזרק שהוצג במיכל השקוף, יש לבעיה תשובה מוכנה מראש״. גלית נגה בנאי על פולחן השרידים הקדושים של ראש הממשלה

  • יש או אין שדה?

    “מה שהתברר במהלך סמינר השיחות ‘יש/אין שדה’ הוא שאין בשדה שלנו שיחה אמיתית, אין הקשבה ואין דיון, ואף אחד לא אשם בזה. כלומר, כולם אשמים. כולל אותי, כמובן. לכולנו קשה להקשיב, ונדמה שהרגילו אותנו לשיח שבסופו חייבת להיות הכנעה או הכרעה כלשהי”

אלפי מנויים ומנויות כבר מקבלים את הניוזלטר שלנו
ישירות למייל, בכל שבוע
רוצים לגלות את כל מה שחדש ב
״ערב רב״
ולדעת על אירועי ואמנות ותרבות נבחרים
לפני כולם
?