שכול בלי מסתורין

המאמר מבוסס על הרצאה ביום עיון שהוקדש לעבודתו של דני קרוון ב”בית לאמנות ישראלית“.

***

1. כשעבדתי בבאר שבע הייתי רואה את האנדרטה של חטיבת הנגב כבר כשהרכבת התקרבה לעיר ואחר כך מכל מקום בה. דני קרוון בחר למקם אותה – כמו אנדרטאות זיכרון רבות – במיקום בולט לעין. אולם, בכל פעם שהלכתי או נסעתי אל האנדרטה עצמה הבנתי שמה שרואים מרחוק אינו בהכרח מה שנגלה כשמתקרבים: חלקי האנדרטה למעשה מופרדים זה מזה, קירות הבטון מתעגלים בצורה שמאפשרת רק למתבונן מקרוב להבחין מתי ההתעגלות ממשיכה ומתי היא מסתיימת, ועל הקירות עצמם מופיעים טקסטים שלא ניתן לראות כאשר מסתכלים על האנדרטה מבאר שבע. הבדל זה בין קרוב לרחוק אינו נפוץ ולרוב לא נתקלים בו באנדרטאות זיכרון אחרות. האריה השואג בתל-חי למשל פוסל והוצב כך שיראה אותו הדבר מכל מרחק ממנו יסתכלו עליו, אם קטן יותר ואם גדול יותר.
   ביטול המרחק הוא דרך עתיקה להציב אנדרטה: כך האובליסק, כך שערי הניצחון. אלה מונומנטים מבטלי מרחק. כדי שיהיו נצחיים הם מתגברים על מה שחיי אדם לא יכולים ולא צריכים להתגבר עליו: מרחק שצריך לעבור וההשתנות שעוברת על העין כשהיא מתקרבת או מתרחקת. ככה יוצרים את המסתורין של המונומנט, כי כל מסתורין מתגבר על חיי אדם וכסמל להתגברות הזאת מתגברים על המרחק. או מקפיאים אותו. או משתקים אותו. אך לא באנדרטה שיצר קרוון. בה המרחק הוא מרחק: עוברים אותו והאנדרטה משתנה. קרוון רצה, לדעתי, הנצחה בלי מסתורין, בלי התגברות על החיים. הוא רצה אנדרטה בתוך החיים. לכן גם המתים שמונצחים בה מוחזרים אל ממדי החיים וטווח החיים ומגבלות החיים והפרספקטיבה הלא אחידה של אנשים חיים.
2. מקרוב האנדרטה היא הרבה דברים. היא שלושה הקבצים של מבנים, אולי ארבעה, תלוי איך סופרים (ובכל ביקור אפשר לספור אחרת). יש שני הקבצים שקרובים להיות מעגלים, אבל המעגלים לא נשלמים, ויש בה מקבץ אחד שקרוב להיות משולש, אבל גם הוא משולש חלקי. יש בה קירות מתפתלים וקירות מתרוממים וקירות מנוקבים.
   בעברית המילה בה אנו משתמשים לציון זיכרון המתים וביחס לזיכרון בכלל היא ״התייחדות״. אנחנו מתייחדים עם זכרם של אנשים או מאורעות שיקרים לנו. להתייחד פירושו להיות לאחד, לא רק להיצמד מחדש אל המת אלא גם לאחד את כל כולנו – גוף, נפש, רגש, מחשבה – לאחד, למהות אחת. קרוון לא שכח את הצורך הזה והקצה חלל להתייחדות באנדרטה, אבל משהו בשורש נשמתו מסרב להיות אחד. בכל עבודה שלו יש אחד, ויש על ידו אחר, וליד שניהם יש שונה מהם. כי האחד והאחידות וההתייחדות משתקים אותנו. לא במקרה הם מבקשים דקה של דומיה. אבל באנדרטה שבנה קרוון מציע לנו לזכור את אנשי חטיבת הנגב היקרים לנו ואת המעשים שעשו שהצילו את חיינו לא רק באמצעות התייחדות, אלא גם בהצטרפות ובצירוף: ברגע שהתקרבנו אל האנדרטה אנו נדרשים לצרף את המבנים השונים שבה, אחרת לא נקלוט אותה, ופעולת הצירוף קוראת למחשבה, לא רק להרגשה. יש ניכור ברכטיאני בהפרדת המבנים של האנדרטה, כמו בכל העבודות של קרוון. תתייחד, אומר לנו המתחם השלם של האנדרטה, אבל אל תתייחד בלבד, תחבר רגשות ומחשבות ותתייחס גם למרחק שבין רגשות למחשבות.
   ועוד מילה על מרחק ועל ריבוי: בחדר ההתייחדות אנו מוצאים את שמות החללים. רק את השמות. וזאת אנדרטה שיש בה גם טקסטים, והם חשובים ומהותיים לה, אבל הם מופרדים מן המתים. מי שרוצה להתייחד באמת עם המתים לא שם בפיהם דברים שלא יכולים להיות בפיהם, הוא מרחיק מהם מילים. כי לא המתים, יקרים ככל שהיו, שמים מילים בפינו. יש באנדרטה גם מילים שלהם וגם מילים עליהם, אבל בנפרד, במרחק. כדי שנוכל לחשוב עליהן ולהחליט לגביהן בלי שכבוד המתים יחייב אותנו איך לחשוב ומה להחליט.
   

   מודל האנדרטה שמוצג במוזיאון תל אביב, מקור: וויקיפדיה

3. אל חדר ההתייחדות עם המתים מובילה אמת מים, אבל גם להפך: חדר ההתייחדות נפתח אל אמת מים. קרוון אמר שוב ושוב “אנדרטה צריכה להיות מקום של חיים, לא של מוות”. פשוט כמו שזה, ברור כמו שזה. יש הבדל של שמים וארץ בין כבוד לחללים לבין פולחן החללים. אנחנו בונים אמות מים, שותים מן המים וחושבים, משקים עם המים ומרגישים, ותוך כדי כך גם מכבדים את מתינו. אין שכול בנפרד משתיה והשקיה, ואין גם מתים שקובעים לחיים איך להשקות ואיפה לבנות אמת מים. וכאשר אנחנו הורסים אמות מים – ושיהיה ברור שאנחנו היום גם הורסים אמות מים, לא רק בונים כאלה – לא המתים ציוו עלינו לבנות או להרוס.
4. אנדרטאות הן אתרים מובהקים של ודאות: ודאות המוות, ודאות העבר שלא ישתנה, ודאות ההתייחדות. אבל קרוון לא מוכן לקדש את הוודאות. יש באנדרטה מעבר אחד שנקרא “הנחש המבותר”. כאשר אנו נכנסים אליו אנו נמצאים בתוך מרובעים לא יציבים, חשופים לתעתועים של אור וצל ולאובדן שיווי משקל. קרוון רצה לפתוח צוהר אל אור השמש המשתנה במהלך היום, אבל אני מוצא בנחש המבותר ממד נוסף: מי שמציע לנו לחבר חלקים שאינם הרמוניים של עברנו, ולחבר את חיינו אל מתינו, מזכיר לנו שכולנו עלולים לטעות, להתבלבל, לאבד שיווי משקל. בשיר ידוע הפציר אלתרמן בבתו להישמר “מקיר נופל, מגג נידלק, מצל חשך”, כי הוא ידע מה שידעה גם היא: “אמרי מנין לך […] שהחיים נוצרו לא ללמדנו דעת, כי אם נוצרו כדי ליטול את הבינה”.
5. יצירת אנדרטה היא יצירת סמל. וסמל מסתמך על סמלים קודמים. החדש שבסמל היה נשאר עקר אלמלא התחבר אל סמל קודם, אלמלא חיבר בין מטען רגשי חדש למטען רגשי שמחכה בתוכנו לאמן שיעורר אותו. כאשר מלניקוב יצר את האריה השואג הוא חיבר את טרומפלדור ואת החלוץ העברי בארצו עם סמל האריה האשורי. אנדרטה שכולה סמל אחד, והסמל מצוי באפלת העבר הרחוק מאד. אני אומר אפלה כי בדילוג הכנעני הזה על פני ההיסטוריה של האנשים היהודים ובהעדפת ההיסטוריה של המקום, יש רצון ברור לעורר בנו יראת כבוד כלפי איזה אריה ששכחנו, שהעלמנו, שלא רצינו לקחת אתנו אל הרצף ההיסטורי היהודי. אבל זה לא חדש. אתרי הנצחה רבים בעולם פונים אל סמל מסתורי וקמאי. ברחבי אירופה, פעמים רבות זה הצלב שעליו ניצלב המשיח, אבל מרשים אולי יותר הוא העמוד הקטן שניצב כמעט בכל כפר בצרפת או באיטליה לזכר הרוגי מלחמת העולם הראשונה: האובליסק המצרי, שאומץ באירופה והוקטן לממדי כפרים ועיירות, מעניק לשכול סמל עתיק ופשוט, וקורא להתייחד. ההפלגה אל הקדוש, כמו ההפלגה אל הקמאי, יוצרת את המסתורין שבאנדרטה. אנו נקראים לכבד את המוות כמסתורין. אבל קרוון לא מאמין במסתורין ולא רוצה בדילוג על פני מסתורין של זמן אל סמלים עתיקים. הסמלים שלו הם מגדל המים, תעלת הקשר, האוהל, כיפת הבית, נקב הפגז. פרטי מציאות פרקטיים, חסרי הוד והדר, שימושיים ונחוצים או מאיימים והורגים, שראוי לחקוק אותם בזיכרון ולעשות אותם לסמלים, לא סמלים שהגיעו אלינו מוכנים ומקודשים מן העבר המסתורי. אבל לא רק אלו הסמלים שבאנדרטה. גם המשולש הוא סמל חזק כאן, וגם הקו הישר וגם המרובע. הסמליות של קרוון לא מחפשת שורשים כמו אלו שחיפש מלניקוב. היא בטוחה מספיק בשייכות שלה למקום ולזמן. היא מחפשת חיבור לא אל סמלים אפלים מן העבר הספציפי היהודי, אלא אל סמלים בהירים של התבונה האנושית, של התרבות האנושית, סמלים שהם הווה ולא רק עבר. “אין מרובע מששת ימי בראשית”, ציטט אברהם שלונסקי את התלמוד הירושלמי כשכתב את “משירי הפחד הרבוע”. וכיוון שרק הדעת האנושית שרטטה את המרובע ופחדה מן המרובע וגם בנתה אתו חדרים ושולחנות, קרוון מצרף את חטיבת הנגב של הפלמ”ח אל הדעת האנושית הרחבה ביותר. הציונות שבה מאמין קרוון רצתה לבנות בתים ותעלות הגנה “במשפט העמים”, לא בהפניית גב אל התבונה האנושית הרחבה וההגינות האנושית הרחבה, שגם אחרים שותפים לה.
   

   מבט מתוך האנדרטה, מקור: וויקיפדיה, צילום: Daniel Baránek

6. ומשהו על הטקסטים. באנדרטת הזיכרון המרשימה מאד שהוקמה בוושינגטון לחללים האמריקאים שנפלו במלחמת ווייטנאם יש הרבה מאד טקסט אבל הטקסט כולו הוא שמות המתים. באנדרטת הנגב יש, כאמור, קיר שמוקדש לשמות החללים. אבל יש גם קירות עם הרבה מאד טקסט: יומני הקרבות הארוכים, המפורטים, האפורים, הענייניים. ויש גם טקסטים שכתבו הסופרים מבין הלוחמים: חיים גורי ונתן שחם. מילים מוציאות את הצורות הארכיטקטוניות משתיקתן. מילים ממעיטות מן הממד החידתי שבצירוף האלמנטים הפיסוליים. מילים מזכירות שללוחמים היו גם פה מדבר ודעת חושבת, שהם עצמם העבירו את מעשיהם אל משהו שעמיד בזמן. מילים הן גם מה שיהודים יצרו במשך דורות שבהם נאסרו עליהם פסל ומסכה. לא מילים שהכילו אמונה יהודית אחת ולא מילים שהכילו סט מצוות יהודי או ישראלי אחד. גם יומני קרב הם לא אמונה ומצווה, הם עדות למצבים שבהם אנשים בני טעות אבל גם בני תבונה החליטו ועשו. לכן מילים גם הן חלק מהותי מן האנדרטה הזאת. ומי שיטרח ויסתובב מספיק זמן במתחם האנדרטה ימצא קיר אחורי שעליו כתוב, בכתב יד, גם צ’יזבט אחד מילקוט הכזבים. טוב לי להשתייך לתרבות שברגע ההתייחדות שלה עם אלה שנתנו את חייהם בשבילה היא מבקשת גם מן הצחוק שצחקו לפזר את המסתורין שסביב מותם.