התחת, הנוצה והראש

איילת עמרני נבון היא מצטרפת חדשה יחסית לשדה האמנות הישראלי. לאחר קריירה כעורכת דין בארצות הברית חזרה עמרני נבון, שאמה אמריקנית ואביה ישראלי, לישראל והתמסרה לעיסוק באמנות. תערוכתה בחלל בית הספר לאמנות מנשר מציגה מספר אלמנטים פיסוליים וכן מספר ציורים.

מתחת למעטה המהודק של התערוכה (אוצרת: רוית הררי) מפעפעת ומבעבעת שכבה תוססת של עיסוק בסטריאוטיפים הכרוכים בנשיות מזרחית. ברשימה זו ברצוני להבקיע אל שכבת המעמקים האופטית המצויה בבסיס עבודות האמנות, אל התוצרים האומנותיים החושפים ומכסים את תנאי העולם שבו נולדה ובו היא יוצרת.
במרכז החלל סובב מסוע עליו מצויות חליפות בשחור-לבן. בצדק מציינת הררי בטקסט התערוכה כי החליפות הן סמל למערכות הממושטרות שעמרני נבון הייתה נתינתן במשך זמן רב, רב מדי. אלו הם “המדים הייצוגיים” של העולם המערבי, של ספירת עורכי הדין ובתי המשפט, ומאידך הן תו התקן של עולם המסורת המזרחי הגברי – בית הכנסת והישיבה. בקריאה מבעד לעדשה האתנית עולה בזיכרוננו מיד ספרו המופתי של פרנץ פאנון “עור שחור מסכות לבנות”. דומה כי השחורות והלובן, על שלל משמעויותיהם ועולמות התוכן שהם כומסים בחובם, הם צירי המתח הרוחשים סביבם חגה ונעה עמרני נבון.

בעבודת מפתח בתערוכה מצויר גוף נשי העומד בתנוחה פתיינית המבליטה את הישבן. הראש הוא עיגול ריק, משורטט בקפידה מדויקת. הגוף המיני והחושני הוא הוא המשטח המייצג של האישה בכללה (חשבו על חוקי הצניעות) ושל האישה המזרחית בפרט. הראש הוא ריק, אינו נחשב כלל. לא בכדי בחרה עמרני נבון להצרין את הראש כנורה מפיצת אור זהוב, במחאה מאופקת. הראש, העיגול המושלם, מייצג גם את האילמות של האמנות הפלסטית לעומת הדברנות והוורבליות של עורכת הדין הדעתנית. “ברבור (שחור) אילם” אומרת לנו איילת עמרני נבון על עצמה, מסגירה את המעבר החד שעשתה מעולמות הראש אל עולמות הנראות והוויזואליה, עולמות הגוף האנושי והחייתי, היופי הצורני והביטוי האישי.

במאמר במוסף הארץ (19.09.14) הקדישה רויטל מדר דיון לייצוגי הישבן השחור כאייקון מובחן בתרבות, המייצג את המיניות הנשית האתנית. מדר מצביעה על ההבחנה בין מילת הסלנג “תחת”, המשמשת לציון האיבר בגוף הנשי הכהה, לעומת “ישבן” כאשר מדובר בגוף האשכנזי/לבן. מדר עורכת דיון בקליפ של זמרת ההיפ הופ האמריקנית השחורה ניקי מינאז’ , אנקונדה, בו הישבן השחור הוא כוכב בלתי מעורער. מינאז’ הפרובוקטיבית מנכסת חזרה את המיניות השחורה ומשתמשת בה ככלי ניגוח יעיל כנגד המשקל המיני העודף המוטל על האתניות המסומנת. בישראל זכורה בהקשר זה מסתה של יונית נעמן “אומרים שהתימניות חמות במיטה”¹. נעמן מנתחת את הפוליטיקה של המיניות הנשית, המתנהלת אל מול פרדיגמות מחשבתיות בוטות. ייצוג נוסף של הישבן (התימני) מצוי בעבודה בה נראות הטבעות הגוף של עמרני נבון עצמה. הערום האישי מעניק עומק נוסף ליצירה, של כנות וישירות, העומדות כנגד ההחפצה השגורה.

הקישור האסוציאטיבי של שרשרת המסמנים ישבן-שחורות וכהות-מזרחיות-נשיות-זמינות מינית-מין אנאלי² הוא קישור בן מאות שנים. “האוריינט היה מקום שאדם יכול לבקש לו שם חוויות מיניות שאין לחוותן באירופה” כתב אדוארד סעיד (אוריינטליזם, עמוד 170). דוגמא לשרשור “טבעי” זה אנו יכולים לראות ביצירתו של צייר הרוקוקו הצרפתי פרנסואה בושה “האודליסק הברונטית” מ-1785. לא בכדי הוסיף בושה את התיבה “ברונטית” לכותרת הציור³, למרות שברי כי לפנינו דמות נשית לבנה.

האמנית הישראלית הידועה טל שוחט עסקה אף היא בנושא זה, בגוף עבודות צילומי ידוע העוסק במופעי נשיות מזרחית; מן הנשים הצעירות המכוסות מכף רגל עד ראש ב”בית יעקב” (ראו החליפות השחורות-לבנות של עמרני נבון, אשר בהקשר המגדרי ייקראו גם כבגדי הנזירה המבקשים לחנוט את הגוף הנשי ולהעלימו) עד לרפליקות אירוניות עכשוויות לייצוגים הידועים של “בית המרחץ התורכי” מבית מדרשו של אנגר. למרות המטענים התמאטיים המשותפים בין השתיים, ברי כי השפה הוויזואלית של עמרני נבון שונה לחלוטין. היא מאופקת מאוד, מרומזת, עשויה ברכות, מציעה קומפוזיציות פשוטות למראה ועם זאת נוקבות ומפלחות.

אלמנט נוסף בעל משמעות רבה במערך הצורני של התערוכה הוא הנוצה. הנוצה השחורה היא רכיב מפתח ברפרטואר של הכישוף והשמאניזם. מוטיב “המכשפה” והעיסוק בנסתר – קוראת העתידות, הפותחת בקלפים – נושאים גם הם מטענים אתניים (מתי לאחרונה נתקלתם ב”מכשפה” אשכנזייה?). מערך הנוצות השחורות, הסדורות בקפידה ככנפו של ברבור, מולבשות על מבנה פיסולי שבסיסו הוא כיסא הפסנתר. הפסנתר השחור, כסמל המייצג את המערב וכאלמנט אוטוביוגרפי, הופך כאן לפסל מורכב העושה שימוש מובחן בצבע השחור; לא רק סמל ההדר והמכובדות אלא כמסמן גזע, אתניות, אופל ואזוטריה. ההלחמה של כל עולמות התוכן הללו יחד בעבודה זו גם מקריסה אותם זה אל תוך זה, בערבול צורני השומר באופן מעורר התפעלות על אלגנטיות רבה ויופי בלתי מעורער. המישמועים המתחרים אינם יוצרים סתירות, אלא, באופן מוזר, מצליחים ליצור הרמוניה רעיונית לכידה המוצאת ביטוי גם בחפץ עצמו, השומר על גבולות הדוקים ויוצר רושם מלוטש להפליא.

אמנית ישראלית שעשתה אף היא שימוש רב בנוצות היא ביאנקה אשל גרשוני. אולם מה רב השוני בין הצבעוניות המתפרצת של התכשיט/קמיע של גרשוני, על הקומפוזיציה שלו הבלתי מהוקצעת במכוון⁴, לבין נוצותיה של עמרני נבון.

אלגנטיות פיסולית חסכנית מצויה גם ברצועה המוצמדת לקיר. הרצועה, המבקשת למשוך את הקיר ולהזיזו ממקומו, מרפררת לספר האמנות “שוברות קירות”, שעמרני נבון מכירה היטב. הספר, העוסק באמניות מזרחיות בישראל, שאל את שמו מספר השירה של ויקי שירן, מייסדת הפמיניזם המזרחי בישראל, שספר שיריה היחידי קרוי “שוברת קיר”. רצועת הנשיאה מרמזת על נסיעות תכופות, על זהות חצויה, על הרצון להזיז את הקיר/הבית ממקומו ולקחתו עמי, משל היה מזוודה.

במרכז החלל מוצבת קונסטרוקציה פיסולית נוקשה, נגרית, בסגנון האמן נחום טבת, המשלבת פיסול רך בעלי צורות טבעיות, א-לה אנט מסז’ה, או, בישראל, עבודותיה של האמנית שפי בלייר. גרסה מוקטנת של ציורי הטבעות האיברים הנשיים מצויה בינות לפסי האורך והרוחב. האיברים התלויים מהדהדים את הציור, התוך והחוץ משתלבים.

ב”ברבור אילם” פורשת בפנינו איילת עמרני נבון את יקום הסימנים שלה, את המבנים הפרדיגמאטיים שהפכו לעצם מעצמיותה ואת הגבולות הדינמיים והגבולות הקשיחים של הגוף הפרטי האינטימי שלה.

 

 “ברבור אילם”/ איילת עמרני נבון
אוצרת: רווית הררי
גלריה מנשר
נעילה: 18.05.19