קיפר ריאליזם

9 תגובות על קיפר ריאליזם

הקשר שהיה הכרחי ליצירה של הוד בשלב הזה של חייו.
דוגמא טובה לאמן שמשתבח

לא ברור לי למה מפליאה העובדה שהאשה לבושה באלגנטיות ארופאית אופינית לשנות ה-40. הסתת הפוקוס מהילד לדמות האמא הוא מהלך מבריק, אולם אם המשמעות של המהלך הוא שטחי עד כדי הקסמות מאיכויותיו הוינטג’יות של תיק היד זה לדעתי לא מספק.

לאריק, העובדה המפליאה היא שהוד בורא את תרבות השואה מעצמה, מקנה למפץ השואה אותות חיוניות ודיון מחדש בתרבות ששרידיה המחוקים מקבלים אנימציה כדי לחזור ולפעום, זהות, זיכרון והפניית העיסוק מהדלא ניידי של השואה לרגש שתוהה את ההכחדה, בהקשר הנל אני מציין את דודו גבע שניסה לעשות את עלילות קופיקו בשואה ונמנע לבסוף משום התעמתות עם תגובות מתלהמות וחשש שלא יובן כראוי וסופו שגנז את הרעיון

כמה בור יכול להיות האמן וכמה בור יכול להיות המבקר הכותב כי “בסידרת ציורי השמן החדשה, הוד כאילו בורא ל”אמא” זהות מחודשת ומעניק לה צבעים והבעה. אמנם הדמות ביצירתו של הוד דומה צורנית לדמות האשה מהתמונה המקורית, אך למעשה כל כולה אומרת משהו אחר. הוד החייה את הדמות מחדש, ונדמה שהעביר אותה ממרחבי השטן לשדרה החמישית בניו-יורק – “חזון העצמות היבשות” בצורתו המותגית והפוסט מודרנית” – שניהם שוכחים שהצילום אינו צילום “מקורי” של תצלום ברגע המכריע אלא צילום שבויים – או שנוסח היטב על ידי הצלם ודמות האשה אינה שם “במקרה” אלא כבר היה שם צלם נאצי שלא רק שעיצב אותה בדמותה, אלא העמיד אותה כמו שהעמיד את הילד עם ידיו למעלה ויצר דימוי “רות שלוסי” מכוון של השואה כמרחב שבו יש שבויים, שבו לא רוצחים ילדים אלא שובים אותם. לי אין כל בעיה עם בורותו של ניר הוד, שעבורו זה ממש לא חשוב בהיותו צייר ירוד ועלוב כל ך, אבל בורותו ונאיביותו של ה”מבקר” כבר הופכת את הדיון העלוב המתנהל כאן לשערוריה אמיתית, ובעיקר את ההרשאה של עורכי ומערכת ערב-רב להעלות לשידור טקסטים מופרכים כאלה

במקרה אני מסכימה הפעם עם הרשימו. שכותב המאמר מצהיר במשפט מסכם מאד מרשים ש”לעולם לא אסתכל על אותה תמונת שואה הסטורית” הוא מראה את זה שהוא קצת מוזר ומיותר: האם הילד עם הידיים היא תמונה היסטורית בגלל מה שרואים בה, או – אולי זו
תמונה היסטורית המתארת מה הגרמנים הרשו להראות ולהעמיד כייצוג מותר, וגם – איך הם הרשו לצלם – אם זו היסיטוריה
הרי אין זו היסטוריה של מה שהצילום הזה מראה או היסטוריה של ילד ביחסו המנוכר עם הדמות הנשית, היסטוריה של “תראו מה
הנאצים עושים\מרשים\לא עושים לילדים”, כפי שהיא מוצגת ביד ושם.

“הרשימו” רצית להרשים ויצאת קצת פטאטי. ניסית להראות שאתה יודע משהו על התמונה – הדברים שציינת ידועים מאוד ורלוונטים לדיון ההסטורי ביחס לתמונה אבל פחות מכך לאמנות. כתוב במאמר עצמו שצלם נאצי צלם את התמונה. כדאי לא לבלבל בין המניעים של הנאצים לפרסום התמונה, לבין התקבלותה כתמונה חשובה ו”הסטורית” בציבריות הישראלית וגם צריך לזכור את העובדה שהכותב מציין את השימוש הרב שעושים אמנים ישראלים בדמות הילד (מה שאני לא הכרתי)והסטת הפונקטום של התמונה אצל ניר הוד. הסגנון הארסי (והערסי) שלך רק מוכיח עד כמה הציור של הוד חושף רגישויות סביב התמונה.

לאביר השלום
הציור של הוד חושף רגישות – בעיקר – ביחס לכיסים העמוקים
של מי שהזמין ממנו את הציור
והדיון הלכאורה “נקי” של מחבר הביקורת
מגוחך, גם משום שהו אמתייחס לעבודה מסחרים כאילו יש
בה איזו כוונה של משמעות אחרת – ולכן הקישור עם הילד מגטו
וארשה הרבה יותר מדוייק מהתגובה שלך: שים לב שלא רק צלם נאתי צילם את זה
אלא שהוא ביים את זה ולכן אין כאן כל אצת של ייצוג מציאות כפי שאתה חושב

אני מאמינה שיצירת אמנות עומדת בפני עצמה. נכון שיש משמעות לאמן, למניעים וכיו״ב ,אולם הידע המוקדם הזה הרבה פעמים מפריע ומקלקל כי הוא מסיט את מוקד הפרשנות מהיצירה לאמן, ליחס מוקדם שיש לנו על האמן , על מקורות ההשפעה על היצירה….כמו כאן, יש כאן קונטקסט היסטורי, לאומי, אישי, וכו. אני מאמינה שאם מתקיים שיח ועולים כל כך הרבה רגשות סביב היצירה, אז יש ליצירה ערך. כי אמנות אמורה ליצור שיח, לטלטל, להדהד משהו,אחרת מהו ערכה מלבד ערכה האסתטי???
כשראיתי את היצירה לראשונה עלו בי כל כך הרבה דברים, מחשבות, רגשות, תהיות, שאלות, ורק אחר כך קראתי מי האמן, איפה מוצגת היצירה . כך צריך להיות- המפגש עם היצירה קודם ואחר כך הידע עליה.

אני זוכר עד היום את התערוכה בה הוצגה יצירה מדהימה ונושכת זו של ניר הוד, לצד היצירה שלו הופיעה בקטן הצילום המקורי.
בזכות המדריך של הקבוצתי התוודעתי להקשר המצמרר והעמוק של היצירה. ניר מצביע על מרכיב שואה פחות מודגש וכמעט שאינו זוכה להכרה. בעוד שיהודים רבים מתו בגטו ורשה מרעב ומחלות, נמצאו שם גם יהודים במסתור בתנאים של רווחה יחסית. אנחנו מעדיפים לחשוב שהקיטוב החברתי בקהילה היהודית הטשטש בגטו. תמונה זו מזכירה לנו שעד שלב העלייה לרכבת, לכסף היה צבע וטעם.