“כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי”

בלב תצוגת היודאיקה במוזיאון ישראל – לצד החפצים המסורתיים שמשמשים בחגי ישראל, כמו אוסף החנוכיות המפואר של המוזיאון – וליד “זכר לחורבן” בדמות המנהג להותיר באחד מקירות הבית שטח לא צבוע בגודל של אַמָּה על אַמָּה שמוצב שם  בפינה העליונה בקיר האולם, עומדת עבודת וידאו המבקשת לחשוב על יום העצמאות: עבודות הווידאו “קורבן” של דורון סולומונס משנת 2010. הווידאו הוא מונטאז’ של דימויים נוסטלגיים מחגיגות יום העצמאות במרחבים הציבוריים בישראל המשולבים עם דימויים עכשוויים: מהמצעדים הצבאיים של העבר ועד הפטיש והתרסיסים הדוחים ובעיקר המנגל המאפיין כל כך את יום העצמאות היום.

סולומונס משלב בין חגיגות יום העצמאות ברחבי המדינה בשנות האלפיים לקטעי ארכיון מן העבר, אך אין מדובר בסרט תיעודי על שמחת החג אלא ביצירה ביקורתית וקוראת תיגר. טקסים מכובדים ומרשימים כטקס הענקת פרס ישראל או חידון התנ”ך מתלכדים עם חגיגות הרחוב הפופולריות והמנגל המועצמים עד כדי וולגריות. הנרטיב שהעבודה מציעה הוא של מבעי עוצמה וכוח ההופכים לחגיגה וולגרית של  בנים סוררים ומורים הסובאים בשר, שסופה בום בראש מפטיש מנופח גדול של יום העצמאות.

חלק מהמנגלים צולמו בתל באביב על פיסת הקרקע הירוקה והפסטורלית פארק צ’רלס קלור, שנבנה על מה שנשאר מהריסותיה של שכונת מנשייה – פרבר צפוני של העיר הערבית יפו שנהרס בשנות ה־60 אחרי שספג הרס רב ב־1948. הריסות בתי השכונה לא הועברו לאתר פסולת אלא נדחפו אל קו החוף. על ההריסות הללו נבנה הגן הירוק שעליו אנו חוגגים כיום עם מנגלים.

בתווך שבין יום העצמאות לל”ג בעומר, שני מועדים שמציינים תקומה וריבונות מדינית (או לפחות כמיהה להן), אנו קוראים בבתי הכנסת את פרשת בהר המחוקקת חוקים לעת של “כי תבואו אל הארץ”, ובראשם הציווי: “ושבתה הארץ שבת לה'”  – מצוות השמיטה והיובל עם הרציונל של “וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי”. ריבונות בארץ נתפסת אמנם במקרא כיסוד הברית, אולם הבטחה זו מוצגת שם שוב ושוב גם כניסיון, ניסיון שספק אם אנו עומדים בו.

כשחגיגת הריבונות על הארץ הופכת לחגיגת בשר מסואבת המתקיימת תוך הדחקת המחיר ששילמו “אחרים” עבור ריבונות זו, אנו שוכחים את הקול האומר לנו שהאדמה אינה באמת שלנו, היא פיקדון וניסיון עבורנו “כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי”.

הרבה לפני תקומתנו המדינית, בשער האמנציפציה באירופה, קרא אחד מאבות תנועת ההשכלה היהודית, ר’ נפתלי הרץ ויזל, את הפסוקים הללו כך:

שמא תאמרו: הרי נתת לנו הארץ לאחוזת עולם, ואנחנו אזרחי הארץ, על כן אמר: אף על פי שכנגד שאר העמים אזרחי הארץ אתם, ונתנה לכם לאחוזה ולבניכם אחריכם, עמדי אתם גרים – אתם דומים כגרים שבאו מארץ רחוקה ואדוני הארץ הרשה להם להיות תושבים בארצו ונתן לכל אחד מחוז לשבת בו, שאין גוף הקרקע קנוי לו לעשות בו מה שירצה […].

התובנה “שאין גוף הקרקע קנוי לו לעשות בו מה שירצה” רלוונטית עבורנו בכל כך הרבה מישורים, קודם כל במישור  של איכות הסביבה, אבל לא פחות מכך במישור של יחסי יהודים וערבים, שהשיח הפוליטי העכשווי מבקש לייתר מדיון.

בסדרת העבודות “זֵכֶר” גם האמנית רות קסטנבאום בן־דוב משתמשת במנהג היהודי להשאיר בבית חדש שטח חשוף מטיח בגודל אמה על אמה, זכר לחורבן בית המקדש (ומנהג זה, על איכויותיו החומריות, עולה בלא מעט עבודות של אמנים ישראלים: סיגלית לנדאו, רונן אידלמן, דוב אברמסון ועוד). השטח מסמל את החלל הריק שיצר החורבן ואנו מצפים כי יתמלא.

רות קסטנבאום בן-דב, “חורבן\בית”, 2005, שמן על בד על עץ

באחת מעבודות הסדרה מציבה האמנית לצד הריבוע האפור המדמה את השטח החשוף מטיח, ציור של כיפת הסלע, המאזכר מנהג דומה הרווח בעולם המוסלמי: לעטר את הבית באריח מצויר בדימוי מסוגנן של כיפת הסלע. כאן מתאחדות האמנות היהודית והאמנות המוסלמית לכדי מטפורה של חורבן וחוסר, שלפי שתי האמונות עתידים להיתקן בבוא העת. בתווך מהדהדת השאלה האם האמונות השונות הללו יכולות להתממש בהתאמה ובהרמוניה זו עם זו, או שהגאולה שכל אחת מהן מייחלת לה תבוא בהכרח על חשבון חורבנה של האחרת, והחלל של האחת יכול להתמלא רק ביצירת חלל אצל רעותה.

רות קסטנבאום בן-דב, “זכר 1”, 2005, שמן על בד

האמביוולנטיות הזאת עולה בעוז בציור נוסף של האמנית המורכב ממסגרת עץ ובתוכה 14 ציורים. 12 מהם מסודרים בשני טורים של ריבועים – דהיינו בשישה זוגות, זה מתחת לזה, ושניים מתוכם הם מלבנים המוצבים בתחתית העבודה. הדימויים משתנים ממקדש לבית, לפָנים ולבסוף לאדמה, וההתפתחות שלהם מקבלת ביטוי גם בצבעים, הנעים מהגוונים הכחולים דרך צבעי העור והבשר ועד לגוני האדמה. לדימויים בימין העבודה יש מקבילות בשמאלה: מול ציור הרומז לקיר לא מטויח (סמל יהודי של החורבן), ומתחת לו דימוי מעורפל של המקדש (על פי השחזור של הארכיאולוג מיכאל אבי יונה שמוצג במוזיאון ישראל), מופיעים ציורים עמומים של כיפת הסלע, שצורתה מעטרת כאמור את בתיהם של מוסלמים רבים.

בזוג הציורים הבא הדיכוטומיה מתחלפת, והמקדש מופיע במעומעם מול כיפת הסלע הנמחקת. כך מוסיפים הזוגות לתאר חורבן ובנייה, מחיקה וקיום: הבית הפרטי (היהודי), שנבנה על שרידיו של בית אחר (הפלסטיני); בית הרוס מול פניו השלמות של ה”אחר”, וכן הלאה. בהמשך, הניגודים נעשים ברוטליים יותר. האמנית סיפרה שבתחילה תכננה להציב זה מול זה שני ציורים: פניה השלמות ופניו המושחתות של ה”אחר”, אולם לא הייתה מסוגלת לעשות זאת ולכן לבסוף היא ציירה את פניה שלה פעמיים בשני מצבים – שלמים ומושחתים (פעם עם עיניים בהירות ופעם עם כהות). החלוקה לשני טורי הריבועים נשברת במלבנים בסיום משותף, שבו נשאר רק תיאור של האדמה, שוממה ויבשה.

ברי פרידלנדר, “ברכת הנהנין”, 2005, תצלום מעובד

ברי פרידלנדר, פרט מתוך “ברכת הנהנין”, 2005, תצלום מעובד

ויש עבודה יפה של ברי פרידלנדר בשם “ברכת הנהנין”: זהו תצלום מבוים של קבוצת חסידים בפיקניק בחורשה. על הבאנר, שכאילו נתלה במקום על ידי החסידים, מודפסת ברכת “על המחיה”. הסצנה הזאת מוזרה, יש בה משהו חזק ועדין: סוג של בילוי בחיק הטבע עם הכרת תודה על “ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת לאבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה”. לצד הכרת התודה על הארץ ש”הנחלת לאבותינו” המאזכרת ריבונות לאומית – האם יזכרו החסידים ש”כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי” וכדברי נפתלי הרץ ויזל “שאין גוף הקרקע קנוי לו לעשות בו מה שירצה”.

האם נזכור זאת אנו?