דיאלוג עם המקום

המאמר מבוסס על הרצאה ביום עיון שהוקדש לעבודתו של דני קרוון ב”בית לאמנות ישראלית“. למאמר נוסף מאותו יום עיון מאת נסים קלדרון, כאן.

***

דיברתי לראשונה עם דני קרוון על האפשרות לעשות פרוייקט בתל-אביב עוד בסוף שנת 1976, כאשר חזר מהביאנלה של ונציה והציג במוזיאון סרטים על עבודתו שם. התערוכה עליה דיברנו נפתחה בסוף ב-1982. כשהתלבטנו לגבי שמה קרוון אמר: “אם בכלל יהיה שם, השם יהיה מקום”. ביקשתי את המילון החדש של אבן שושן ומצאתי את ההגדרות הבאות למקום (זכר, כנענית – מקם, ערבית מקאם):

1. שטח או נפח מסוים שכל גוף תופס או שהוא יכול לתפוס.
2. ישוב, שטח כפרי או עירוני למושב בני אדם.
3. מושב, שטח ישיבה לאדם אחד.
4. רווח, חלל או שטח להימצא בו או לעמוד עליו.
5. מצב, מעמד.

אילו הייתי צריך להגדיר בקצרה את עבודתו של דני קרוון הייתי מאמץ את ההגדרות הללו. בצד מושגים כמו: שטח, נפח, רווח וחלל, מדברות הגדרות אלה על מושב בני-אדם, שטח ישיבה לאדם, שטח להימצא בו או לעמוד עליו, כלומר על המפגש של האדם והמקום בו הוא נמצא.

אפשר גם להגדיר זאת במונחים כלליים יותר: הקשרים טבע-אדם, אדם-אמנות, אמנות-טבע. אם אפשר שקו, מרובע, משולש או כל צורה הנדסית אחרת יהיה בכוחם לתת ביטוי קונקרטי למורכבות של החיים הריאליים, לניגודיהם, ליופיים, לאכזריותם, הרי שדני קרוון עושה זאת ב”מקום” במוזיאון תל-אביב לאמנות ובכל הפרויקטים שיצר לאורך השנים.

במסגרת שיתוף פעולה, “מקום” הוצגה באותה שנה בקונסטהאלה באדן-באדן: אותו שם, תערוכות דומות, אך למעשה שונות מאד – מה משמעות הדבר? שהמקומות היו שונים ושדני קרוון הוא איש של דיאלוג מבחינת המהות הפנימית ביותר של מושג זה. נקודת המוצא של העבודה, או, ליתר דיוק, שיטת העבודה שביסודה, הדיאלקטיקה שהביאה ללידתה, היא הדיאלוג: הדיאלוג של האמן עם המקום, עם כוחות הטבע, הזיכרון, הזמן, האנשים, הקדוש והחילוני, הדיאלוג המתקיים בשטח עם המים והחול, האור והצל, הבטון הלבן ועץ הזית.

הדיאלוג של האמן עם המקום הוא דיאלוג הבנוי על יחסי-גומלין מדודים בין כל האלמנטים הנוטלים בו חלק. קרוון שולט להפליא בדיאלוג הזה, והוא מתמיד בו בצורה ראויה לציון עם צמצום הולך וגובר באמצעים. את הדיאלוג הזה הוא מארגן בקנה-מידה פלנטרי כי לדידו של קרוון, שנולד בתל-אביב, אין מקום מועדף. או, ליתר דיוק: כן, כדור הארץ, ארצו של אדם.

חשוב לי להשמיע כאן את קולו הייחודי של פייר רסטני, דמות ידועה בעולם האמנות, מחבר ספרים רבים, שעקב אחר מסלולו הפלנטרי של קרוון וכתב עליו דברים מופלאים. רסטני רואה ב”מקום” את תחילת הפעילויות המונוגרפיות בקנה מידה גדול, וכך הוא כותב: “מעשה הנוכחות, הפראגמאטיזם של הנוכחות, כרוך במעשה האמונה, וגם כאן הייתי רוצה לעמוד על איכותו הסגולית של הפראגמאטיזם של קרוון: זה החמצן שלו, בית גידולו מאיץ האנרגיה, המגן על הגרעין ומצמיח אותו אל מחוץ לספק. הפראגמטיזם בא להוסיף כי תבנית הרוח האנושית היא פרי היוזמה החופשית של הרוח האינדיבידואלית של יחידים. ובנקודת מפגש זו בדיוק, כאשר יצירת האמנות בטוטאליות שלה זהה לאיכות המיוחדת במינה של התנהגות, מטביע קרוון את נוכחותו ואנו מבחינים בממדיה המדויקים”.

ורסטני מבהיר את הדרך: “באמצעות ארגון החלל, ולא באמצעות הפיסול הקלאסי, תופס קרוון את הטוטאליות של האחר: ממשות מוחלטת זו נעשית למושא התערבותו בהוויה. ׳סביבה פיסולית טוטאלית׳, שהיא פועל-יוצא, היא הביטוי לאונטולוגיה המורחבת. במושג זה של סביבה טוטאלית ולא ארכיטקטורה – פיסול, טמונה מקוריות סגנונו של קרוון״.

אחרי ניתוח מבריק זה, רסטני דן ביחסו של קרוון לטבע: “היחס האינטימי שמקיים קרוון עם אדמתה של ישראל הוא יחס אורגני, עמוק ומופתי בעת ובעונה אחת, הוא, היחס, נהפך לאב-טיפוס של מנגנון של חישה – תגובה מותנית כלפי הטבע בכללותו; קו המים בלב המדבר, עקבות הרגליים בדיונות, משב הרוח, משחקי הצל והאור בשמש, אלה אזכורים ארכיטיפיים של שפה אוניברסלית”.

אם אני חושב על “מקום”, הרי שאני חושב על מוזיאון תל-אביב בו נולד השם. אך אם אני מרחיב את המחשבה, כל עבודה ציבורית של קרוון היא מקום, אם לא בשם אז במהות, כל אחת נתנה זהות מורכבת למקום בו הוקמה, כל אחת ייחודית, כולן נולדו מתוך הקשר העמוק של קרוון עם המקום אתו רצה לנהל דיאלוג יצירתי.

כמובן שאפשר לחקור את הקשר שבין יצירת האמנות והשם שלה, אך החשוב בסופו של דבר הוא לחוות את היצירה עצמה ולפענח באופן אקטיבי את המסרים שלה.

בשנות התשעים הייתי מתבונן יום-יום באחת מיצירותיו של קרוון וב-1997 כתבתי על כך במאמר “ציר אל העתיד”:

“מידי יום אני מתבונן בכיכר ׳מעלות׳ – הכיכר שדני קרוון בנה בקלן לפני אחת עשרה שנים כחלק ממתחם מוזיאון לודוויג. הציר שחוצה את הכיכר מוביל בקצה האחד אל המרכז הרוחני של העיר, אל הקתדרלה, ואל מוקד התקשורת הארצית, אל תחנת הרכבת; ואילו קצהו השני מוליך אל נהר הריין ואל הגשר המתוח מעליו. ציר זה קיים בקלן עוד מהתקופה הרומית;  זהו ציר חיוני שקטעיו שולבו זה עם זה במיומנות ובמעוף על ידי קרוון, עד שמתקבל הרושם שהעיר כולה ערוכה סביבו. אך סגולתו המרשימה ביותר של אתר זה, הנודע כיום בשם ׳כיכר היינריך בל׳, היא האופן שבו העוברים ושבים חשים בנוח בתחומיו, משוטטים שם בהרגשת קרבה ואמון. קסם אמות המידה המדויקות, בחירת החומרים, הצורות המשולבות בתואם, בהירות המתווה, ההרמוניה השורה על המכלול כולו – כל אלה יוצרים הרגשת נועם ורווחה במקום הזה, הציבורי והאינטימי כאחד”.

“מעלות” ו-“מקום” נוצרו בתחילת שנות השמונים, הראשונה קבועה, צמודה למוזיאון אך אוטונומית, השנייה זמנית, אשר חיברה את המוזיאון עם הסביבה האורבנית. שני מוזיאונים שהיו לביתי במשך שנים רבות – ב”מקום” זכיתי להיות בצוות שעזר לקרוון להקים את הפרוייקט, להתלבט איתו, לקבל החלטות. ראיתי התייחסות שונה לבניין, שחללו מיועד לתליית תמונות ולהעמדת פסלים, והפך לסביבה טוטאלית בידי דמיונו של קרוון והדיאלוג שלו עם החלל הפנימי, עם הקשר בין הפנים והחוץ, בין המוזיאון והעיר, בין האור והצל. כך הפך קרוון בניין מוזיאלי וסביבה אורבנית ל”מקום”, לנקודה קיומית, לסביבה רוחנית, ונתן לו זהות חדשה. באותן שנים בעירנו תל-אביב, קמה “כיכר לבנה” בפארק אדית וולפסון. בקטלוג אשר יצא ב-1988 כתבתי את הדברים הבאים, אשר תורגמו מצרפתית ע”י אהרון אמיר, שאיתם אסיים את דברי: גם “כיכר לבנה” הוא “מקום” של אמנות, של חיים, של חופש, של תקווה. אז, היום ומחר.

 

הנה השיר:

I          מלבן לבן

בין ירק ותכלת

מרכז אפלטוני

עיר בהקפה

II         מלבן מדוד

כונס הלא-מוחש

תנועת חיים

אור זורם צמיחה

III       מלבן, זכרון

מקדם-קדמתה

גיאוגרפיה של גבעות-חול

אביבה של עיר

IV       מלבן קוסמי

גיאומטריה בלבן-על-לבן

מקדש מרחב פתוח

מידה ומסתורין

V         מלבן אנושי

מסלול-דומיה

ביקוש ההרמוניה

חזון העתידות

VI       צורות אוניברסליות

מרחב אינסופי

קרון מוליכנו

בעקבות גן-העדן האבוד

VII     מסלול אטי

מזכר אל תקוה

שלום על אדמות

לאדם