קרן גולדברג

  • בין חומריות ארצית לריחוף מטפיזי

    “אוסף העבודות מעיד על רגישות פיסולית וידע חומרי מרשימים, ואילון מצליחה שלא להיכנע להתענגות והתמסרות לחומר, אלא רותמת אותו לטובת התערוכה כולה”. קרן גולדברג על “כוכב מסיבי מתקרב לכדור הארץ”, תערוכתה של נטלי אילון בסדנאות האמנים תל-אביב

  • הדוקומנטה ה-14: מבולבלת ומבלבלת, לפרקים דידקטית

    “ההצהרות של האוצר הראשי, אדם שימצ’יק, שביקש מהצופים להיכנס אל תוך החשיכה של חוסר הידיעה, הסתכמו בביצוע פרפורמטיבי חלול של ז’רגון אוצרותי אופנתי, עמוס בתחיליות של un ו-de, שכיום, בתקופה של פוסט-אמת, נראה לחלוטין לא רלבנטי”

  • המלצת השבוע: תנאים של אמפתיה

    “מסקרן לראות כיצד חוקרת ברייץ את נראותו של משבר הפליטים בתרבות הפופולרית, ואולי גם את ייצוגו – הצדקני לרוב – בעולם האמנות דרך מנגנון הומוריסטי ומשחקי”. קרן גולדברג על תערוכתה של קנדיס ברייץ, “סיפור אהבה”, במרכז לאמנות עכשווית, תל-אביב

  • “אני תמיד עובד כאילו אני מבצע ראיון עם האובייקט”

    “פעם, בשיחה במוזיאון היהודי בניו-יורק, שאלו אותי באיזה אמן אני מוצא השראה, ועניתי אברהם, כי הוא בעצם היה האמן המופשט הראשון – הוא הרס את פסלי האלילים כי הוא התנגד לסגידה לאובייקטים קונקרטיים ושאף לאידיאל, לרעיון מופשט של אמונה”. קרן גולדברג משוחחת עם טומי הרטונג על תערוכתו “לילית” בגלריה ברוורמן, תל-אביב

  • מקלט המשוגעים של מיכל היימן

    “התערוכה מתבססת על מחקר מעמיק, אך זה נותר נעול ולא נגיש. נראה כי המעטפות ותצלומי הארכיון נמצאים שם רק כדי לייצר נראות של ארכיון. גם תצלומי הסטילס, שנראים כאילו נלקחו ממגזין, משקפים פרפורמטיביות מלאכותית”. קרן גולדברג על תערוכתה של מיכל היימן במוזיאון הרצליה

  • יוצאים (לרגע) מהבועה

    ראשי האקדמיות לאמנות התכנסו אמש לדיון חירום ב”נושאי צנזורה, חופש אקדמי וחופש אמנותי”. גם התקשורת היתה שם. הרוחות סערו, המצלמות תיקתקו, אולם השאלות הנוקבות נותרו ללא תשובה. קרן גולדברג היתה שם

  • תסמונת האיבר הזר

    “גלר מהלכת על הקו הדק שבו ההפרעה הנפשית הופכת להופעה אסתטית, למופע אימים או ארוטיקה. היצר המציצני נכנס לפעולה, אך כאן בעלי חיים ולא אנשים הם שנתונים למבט”. קרן גולדברג על תערוכתה של קרן גלר בגלריה רו-ארט, תל-אביב

  • המופשט נאנק בכאב, אך גם נושם לרווחה

    “מתחת למעטה האופנתיות והעדכניות מפציעה תערוכה חכמה ואצורה היטב, שמצליחה לעסוק בנושא רחב יריעה ועמוס היסטוריה באופן עכשווי, מקומי ואפילו קומי, שמצביע על כיוון מסוים, ועם זאת אינו מתיימר לייצר אמירות כוללניות”. קרן גולדברג על “אנקת המופשט”, התערוכה הקבוצתית בגלריה האוניברסיטאית, תל-אביב

  • בין חושך לאור חיוור גבוה

    קל להניח שתערוכה קטנה לא תוכל לייצג כראוי את עבודותיו המונומנטליות ואת שאפתנותו הבלתי נתפסת של עזרא אוריון, ששאף להותיר חותם במאדים וייצר קתדרלת אור שנעה לעד בחלל. אולם התערוכה במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון מצליחה לתווך את מהות יצירתו של האמן הייחודי הזה באופן ייחודי לא פחות

  • תעודת אוצר

    ישראל, כמו ארצות אחרות בעולם, שרויה באינפלציה של תוכניות ללימודי אוצרות. מי מרוויח מהן? מי מפסיד? האם שדה האמנות ערוך בכלל לקלוט את בוגרי התוכניות? והיכן עשוי לצמוח דור חדש של אוצרים משמעותיים?

  • “המדבר בלע את היומרות האמנותיות שלי”

    “באתי לעשות אמנות, לא הצלחתי, ומתוך הכישלון למדתי משהו על אמנות, אבל בחוויה שלי הקלפים נטרפו”. שיחה עם האמנית תכלת רם, שהגיעה מת״א לערד במסגרת תוכנית שהות, ועם האוצרת ילידת ערד הדס קידר

  • המלכוד אמן-בלש-קורבן של מאיה ז”ק

    “אם ‘אור נגדי’ היתה יציבה דייה כדי לעמוד כעבודה בפני עצמה, היא לא היתה זקוקה לעזרים אילוסטרטיביים ומניפולטיביים”. קרן גולדברג על “אור נגדי”, תערוכתה של מאיה ז”ק במוזיאון תל-אביב.

  • “יש כאן נורמליזציה מטורפת”

    “הייתי מציעה לאוצרים לעבוד לאט, בסבלנות, להיות שקופים וברורים עם האמן למן ההתחלה לגבי הפרטים הכי קטנים – מי יושב במועצת המנהלים, מאיפה הכסף מגיע וכו’, ויחד לנסות למצוא דרכים חתרניות לגשר על הסתירות שהמצב הזה מעלה”. קרן גולדברג בשיחה קצת מיסטית על זמן, מוסדות, אדמות ואמונה עם האוצרת יסמיל ריימונד.

  • אתנחתא מתודית

    “התערוכה כמכלול מצליחה לחשוף תהליכי עבודה אינטימיים המתרחשים בחללי הסטודיו הסמוכים, גם אם כמה מהם אינם פתורים עד הסוף, וזאת בלי לוותר כמעט על הגשה מקצועית והתייחסות רצינית”. קרן גולדברג על “5 – תערוכה קבוצתית” בגלריית גבירול, תל-אביב.

  • לוחשות את המז’ורי, צועקות את המינורי

    ה-New Museum בניו-יורק הקדיש את כל חמש קומותיו, כולל מפלס המדרגות, לתערוכות יחיד של אמניות, ולמרבה השמחה – ללא כל הצהרות גדולות או לייבלים מאגדים מעיקים. קרן גולדברג בחרה מהן שלוש: האמריקאית ניקול אייזנמן, הפולנייה גושקה מצ’וגה והרומנייה אנדרה אורסוטה.

  • זהות תמיד תאכל אותך

    “‘Not New Now’, שמה הקופירייטרי של הביאנלה, מרמז על עיסוק בזמנים, על ‘רצון לעקוף את האוריינטציה התרבותית’ שהביאה לצריכה קפיטליסטית חלולה, בלשון האוצרת, ולהביאה ‘לכיוון חדש’. אך למעשה הביאנלה עצמה מבקשת לבחון את שאריות החלום המודרניסטי, לצד זה הקולוניאליסטי, בטריטוריות לא-מערביות”. על הביאנלה השישית במרקש.

  • מטילה יהבה

    “במקום להיות ‘אקט של ניצחון של הייצוג האמנותי-הרפלקסיבי, המסורתי, על הייצוג העצמי הקומפולסיבי ברשתות החברתיות’, במקום להכריז על ‘נצחונו של הדיוקן על הסלפי’, זהו נצחונו של הסלפי על הדיוקן. התערוכה חוטאת לעצמה, ומייצרת סלפי של סלפי”. על התערוכה “גליה יהב – דיוקן עצמי” של רינת שניידובר.

  • דיסוננס של וירטואליה ומציאות

    “התפתחויות במיכון הראייה דרך טכנולוגיה מתקדמת, יישומן במשחקי מחשב, הפצתן האינטרנטית, ניצולן למטרות צבאיות והשפעותיהן הפוליטיות הם נושאי מחקר שכיחים בשדה האמנותי העכשווי. אך קפלן מצליח להציע נקודת מבט ייחודית על הנושא, שלרוב מוגש ברצינות תהומית, דרך שנות הניינטיז העליזות שבהן גדל”. על תערוכתו של אדם קפלן, “תופת הפינוק”.

  • סוג של זמזום קולקטיבי

    “דוניץ מהלכת בזהירות על הגבול שבין רעש למוזיקה, שבין הרפלקסיביות העקרה לקונטקסט הרלבנטי. הגוף האנושי הוא-הוא המדיום עבורה – אך יש לזכור שאותו גוף מגיע בתצורות שונות, דבר שהעבודות רומזות אליו, אך מבקשות אולי להצניע לטובת דקלום המנון אחיד”. על תערוכתה של מאיה דוניץ במרכז לאמנות עכשווית.

  • שיא מחושב

    “בדומה לכאוס הקוביסטי, ששילב בין פנים לחוץ, כך גם בציוריו של אביטל, ההדף מהפיצוץ כאילו חודר פנימה ומנפץ את הפנים הבטוח והדומם. אך אצלו, המוטיבציה לערעור הזה אינה עיסוק פנים-אמנותי או רצון לשבירת דרכי הייצוג המקובלות, אלא זאת המציאות עצמה שדופקת על החלון”. קרן גולדברג על “ח|ד|ר|”, תערוכתו של גיא אביטל בגלריה שלוש.

אלפי מנויים ומנויות כבר מקבלים את הניוזלטר שלנו
ישירות למייל, בכל שבוע
רוצים לגלות את כל מה שחדש ב
״ערב רב״
ולדעת על אירועי ואמנות ותרבות נבחרים
לפני כולם
?