תסמונת האיבר הזר

באחרונה נראה שהחיות חזרו למרכז הבמה האמנותית. גלריה מריאן גודמן בלונדון מציגה בימים אלו תערוכה מרשימה, מוזיאלית באיכותה ובהיקפה, תחת הכותרת “Animality”, ורק לפני חודשים אחדים פירסמה גלריית וייטצ’אפל ספר חדש בסדרת האנתולוגיות שלה העוסק בחיות.¹ אם בעבר העיסוק האמנותי בחיות התמקד בייצוגן האסתטי, משמעותיהן הארכיטיפיות או יחסי הכוח בינן לבין האדם, כיום, דווקא בעידן ה-Object Oriented Ontology, אנתרופומורפיזם ואנימיזם צוברים פופולריות הולכת וגדלה, ושילוב החיות בפעולה האמנותית מתמקד בניסיון להשתתף בנקודת המבט החייתית, בהיעשות-חיה המינורי או בהבניית תערוכות המתנהלות כאורגניזם חי. הכלב בעל הרגל הוורודה, הסרטן בעל שריון הברנקוזי והקוף לובש המסכה של פייר הויג, לצד הבקטריות המנצחות על המיצבים של פיליפ פרנו, הפכו לאובייקט האסתטי התורן.

בהקשר זה, תערוכתה של קרן גלר ברו-ארט, “סינדרום פירנצה”, אינה רק רלבנטית, אלא מצליחה גם להוסיף אלמנט חדש, רפלקסיבי ופרובוקטיבי לאותה התעסקות אופנתית בחייתי, שלעתים נופלת לקלישאות ולרוב נותרת במרחב זהיר ומכבד. התערוכה היא תוצאה של מחקר ארוך, שבמהלכו צילמה גלר חיות שונות ומשונות בתנאי שבי ותצוגה כגון גני-חיות, ספארי ואקווריומים, וכן בטבע. בחלל הגלריה פרושים 45 מסכים לאורך הקירות ועל שולחן בצורת ר’. בכל אחד מהם נראית חיה מצולמת בלופ, ולצדה, בעברית ובאנגלית, שמה של הפרעה נפשית אחרת, הגדרתה ופירוט תסמיניה, בשפה רפואית יבשה ותמציתית.

ההנחה הראשונית היא שהחיה סובלת מההפרעה המתוארת לצדה ושהתנהגותה מגלה את תסמיניה. כמה מהחיות מפגינות התנהגויות שבי אובססיביות קשות לצפייה, וההאנשה הפתולוגית שלהן רק הופכת את הדימוי המצולם למטריד עוד יותר: פילה המנדנדת עצמה ברפטטיביות מקוטלגת תחת הפרעת דחק פוסט-טראומטית, ופר מגרד ומפרכס סובל כנראה מסכיזופרניה קטטונית. אך כמה מהצימודים הומוריסטיים ומגוחכים: זברה המנפנפת בזנבה בעצבנות ולצדה הכיתוב “תסמונת האיבר הזר”, שהלוקים בה “מייחסים לאיבר הסורר רצון משלו או מאמינים כי הוא נמצא בשליטת גורם עוין”, או זוג סוסוני-ים ירקרקים הכרוכים סביב אותו צמח מים, שאובחנו כסובלים מ”הפרעת שווא מושרית – הפרעה פסיכוטית של שני חולים או יותר השותפים לאותה מערכת של מחשבות שווא”. כמה מהצירופים עומדים בניגוד גמור, או אדיש, זה לזה – אייל העומד במרכז ערימת ירקות צבעונית תחת הכותרת “כרומופביה – הפרעה נפשית שבבסיסה פחד או רתיעה כפייתית מצבע”, או דוב פנדה המנשנש להנאתו ענפי במבוק לצד הכיתוב “הפרעת סומטיזציה”.

המיצב מתקשר למסורות של תיאורי בני-אדם כחיות במטרה להאיר תכונה אנושית כלשהי, ומזכיר את עבודתו המופתית של פייר ביסמוט, ששינה את הפסקול של סרט האנימציה של דיסני “ספר הג’ונגל” כך שכל חיה מדברת באחת מהשפות שהסרט תורגם לה.² אך כמו במגדל בבל של ביסמוט, גם כאן הניסיון להשתית סדר או היגיון, לזהות את ההפרעה בחיה (או את הלאומיות עם החיה במקרה של ביסמוט), כלומר להאניש – נועד לכישלון. ובאיזו האנשה מדובר כאן? זו האנשה מקטלגת, ממסדת, מאבחנת ומאשפזת. כמה מן ההגדרות נלקחו מה-“Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders”, מדריך אמריקאי מקצועי המתעדכן אחת לעשור בערך, שעד ל-1974 הגדיר הומוסקסואליות כהפרעה נפשית. האם הניסיון הרפואי לאבחן התנהגות אנושית הוא חסר פשר בדיוק כמו נסיונו של האדם להבין ולצפות התנהגות חייתית?

היחס השרירותי שמייצרת גלר בין הדימוי למלה עומד במרכז הקשר בין האדם לחיה, שההבדל המהותי בין השניים נעוץ ביכולתו של הראשון להשתמש בשפה ובייצוגים סמליים באופן משוכלל. לא בכדי הסמלים הראשונים, וכנראה גם הציורים הראשונים, היו בעלי חיים. מאז, אותם יחסי כוחות לינגוויסטיים מלווים את ייצוגי החיות האסתטיים לאורך ההיסטוריה. אחד המפורסמים שבהם הוא חיתוך העץ של אלברכט דירר מ-1515, שרשם קרנף לפרטי פרטים בהתבסס על תיאור כתוב וסקיצה פשוטה מאת צייר אנונימי, בלי לראות את החיה מעולם. הרישום הפך לאייקון, נכלל בספרי לימוד ותיפקד שנים רבות כייצוג מהימן של החיה, אולי מהימן אפילו יותר מהמציאות, לפי אומברטו אקו.³

הוא הפך סמל לכוחה של המלה, ולאו דווקא המבט, על הדימוי החזותי.

עבור ג’ון ברגר, דווקא המבט הוא המהותי לקשר בין האדם לחיה. את אסופת המאמרים שלו “על ההתבוננות” הוא פותח במאמר המבכה את אובדן הקשר עם החיות, ש”תיווכו בין האדם לבין מקורו – הטבע”.⁴ “אדם אל מול מבט של חיה נעשה מודע לעצמו ומחזיר מבט”, הוא כותב. תופעה זו באה לידי ביטוי בצורה מוקצנת בתערוכה, כאשר תוך כדי התבוננות בחיות וקריאת הסימפטומים, מתחיל הצופה להרהר אם כמה מהם קיימים גם בו. עבור ברגר, “בעלי החיים הם אובייקט ההתבוננות התמידי: העובדה שהם יכולים להתבונן בנו איבדה כל משמעות. הם אובייקטים של הידע שברשותנו, הגדל בלי הרף עוד ועוד (…) ככל שאנו יודעים יותר, אנו רחוקים מהם יותר”.

אך חוזקה של התערוכה אינו מתמצה רק בפירוק הנטייה האנושית להגדיר, לקטלג ולאבחן, ובאותה עת להכפיף הכל תחת האנשה לא-אנושית. מעניינת הרבה יותר היא דווקא שאלת התצוגה, זו האסתטית וזו החייתית. גלר מהלכת על הקו הדק שבו ההפרעה הנפשית הופכת להופעה אסתטית, למופע אימים או ארוטיקה, בדומה להופעות ההיסטריה של הפסיכיאטר ז’אן-מרטן שרקו בפריז של סוף המאה ה-19. היצר המציצני נכנס לפעולה, אך כאן בעלי חיים ולא אנשים הם שנתונים למבט, בעלי חיים שהם הקורבן האולטימטיבי מפאת חוסר יכולתם להשמיע את העוולה שנעשתה להם.⁵ וכאן שוב חוזרת המלה, הכתובה והמדוברת, כבעלת כוח רב יותר מזה של הדימוי.

נראה שהתערוכה עצמה סובלת ממעין הפרעת אספרגר, שבאה לידי ביטוי בריבוי האובססיבי, בקטלוג הסיזיפי ובמחקר המצומצם והצר, חסר התפתחות או מסקנה. אך לפי כותרת התערוכה, היא סובלת לא מאספרגר, אלא דווקא מסינדרום ונציה” – הפרעה פסיכוסומטית שהוגדרה במאה ה-19 כ”מחלת תיירים”, שבה שהייה ממושכת במקומות בעלי ריכוז גבוה של עבודות אמנות, כמו ערים עתיקות או מוזיאונים, גורמת לחרדה, סחרחורות, בחילות ועילפון, ומערערת את השליטה והאחיזה במציאות (הסימפטום האחרון יכול להישמע כמו האפקט הרצוי של הרבה עבודות אמנות עכשווית). האם ייצוג אסתטי הוא קטליזטור להפרעה נפשית? או שמא הוא-הוא ההפרעה?

ברגר ממשיך ומציין כי שליטה והתבוננות בחיות תורגמו למפגן קולוניאליסטי של כוח, שגולת הכותרת שלו היתה גני-החיות של המאה ה-19, אז נוסדו גם מוסדות לאומיים לחולי נפש. עבורו, “גן-החיות – המקום שאליו הולכים לפגוש חיות, להתבונן בהן, לראות אותן – הוא למעשה מונומנט לאי-היכולת לקיים מפגשים כאלה (…) כל כלוב הוא כמסגרת המקיפה ציור. המבקרים בגן-החיות עוברים מכלוב לכלוב באופן שאינו שונה מצורת ההתבוננות של קהל בציורים בגלריה. אבל בגן-החיות משהו במראה משתבש… למה מצפים? הרי באים לראות יצור חי, לא חפץ דומם, יצור שחי את חייו; אם כן, למה לקשור בין היצור הזה לבין הנוחות להתבונן בו?”. האם אותה אדישות סטטית, המאפיינת גם את רוב החיות של גלר, שורה גם על חללי אמנות? האם צופה האמנות מתאבן באותה נוחות צפייתית?

גלר הופכת את הגלריה למוזיאון טבע שהתערבב בבית-משוגעים, השרוי תחת הניקיון הקליני של הקובייה הלבנה וממושטר על-ידי פניאופטיקון פוקויאני-מוזיאלי של מסכים. היא מייצרת שילוש קדוש ומטריד בין אסתטיקה, פסיכופתולוגיה ועולם החי, שילוש המתעוות ומשנה צורה ללא הרף, תיבת נח של מופרעויות, שבה המלה ממשטרת והופכת את המבט האסתטי, או האקזוטי, לפתולוגי.

קרן גלר, “סינדרום פירנצה”, גלריה רו-ארט, תל-אביב
אוצרת: לאה אביר
נעילה: 31.12.2016