יוצאים (לרגע) מהבועה

אמש התקיים בביתן הלנה רובינשטיין בתל-אביב “רב-שיח חירום” ביוזמת המדרשה, ב”נושאי צנזורה, חופש אקדמי וחופש אמנותי”. האירוע הופק בתגובה לצנזורה במוסדות ללימודי אמנות, ובמיוחד לנוכח המקרה המדובר והמטריד האחרון, שבו סטודנטית שנה א’ לאמנות בבצלאל נחקרה בחשד להסתה בעקבות כרזות שתלתה במסדרונות המוסד. בשיח נכחו כ-80 איש, ובהם מרצים וראשי מחלקות אמנות ועיצוב מבצלאל, המדרשה, שנקר, אוניברסיטת חיפה, מכללת ספיר, המרכז האקדמי ויצו חיפה ומכללת אורנים, וכן נציגים של כמה גופי תקשורת, ובהם כתבי חדשות ערוץ 2, “גלריה” (“הארץ”) וגלי-צה”ל.

לפני שנדון במהות השיח וערכו, נשאלת השאלה, מדוע הוזמנו אנשי תקשורת לדיון חירום שבו נידונו לראשונה, בהרכב פנים-אמנותי מצומצם ומסוים, שאלות הנוגעות לתקשורת ולנראות הפומבית של דימויים? האם לא היה חכם יותר להחליט על דרך פעולה בדלתיים סגורות, ורק אז להכריז עליה ברי”ש גלי? לדעתי, נוכחות התקשורת במקום העיבה יותר משהועילה. בתגובה לאמירות כגון “צריך להפסיק לדבר על מירי רגב ולא לתת לה חומר תקשורתי”, למשל, צעקו כתבים קריאות מסוג “זו בדיוק הכותרת הבאה – ‘צריך להפסיק לדבר על מירי רגב!'”.

לצד היוזמה המבורכת של המדרשה, שהחליטה להמיר את השקת הגיליון האחרון של כתב-העת שלה בשיח החירום, יש לציין כי האירוע יוחצן על-ידי משרד היח”צ של המוסד והתקיים במסגרת התערוכה החוגגת 70 שנה להקמתו. זהו אכן הקשר ראוי לדיון בסוגיות דוחקות של אקדמיות לאמנות.

אבי לובין, מרכז הלימודים העיוניים בתוכנית ללימודי ההמשך במדרשה, פתח בתיאור מקרה הצנזורה האחרון כאירוע מטריד, מופרך ומפחיד. לצד ההשלכות החמורות של חקירת הסטודנטית על האקלים הדמוקרטי והתרבותי בארץ, העלה המקרה גם תהיות ושאלות פנים-אמנותיות רגישות ומבולבלות, שנותרו ברובן ללא מענה.

כמעט כל הנוכחים הסכימו כי על מסדרונות בתי-הספר לאמנות להיות מוגנים מצנזורה ולאפשר תהליכים של תהייה, טעייה ותעייה. אלונה פרידברג, ראש התוכנית לתואר ראשון באמנות במדרשה, ציינה כי מדובר בתהליך חקירה ומחשבה עדין שיש להגן עליו. אירית חמו, אשת סגל בבצלאל, שלימדה את הסטודנטית, הדגישה כי תפקידם של המרצים הוא לאתגר את הסטודנטים ולעודד אותם לעסוק בשאלות מעוררות מחלוקת. גם מירי סגל, המלמדת בבצלאל ובמדרשה, הדגישה כי אקדמיה לאמנות אינה מרחב ציבורי, והוסיפה כי יש לנסח אסטרטגיות פעולה חדשות שלוקחות בחשבון את הנראות העכשווית המוגברת של עבודות הנעשות בין כותלי בית-הספר.

אך האם המרחב הבית-ספרי המוגן פוטר מאחריות לסוג הדימויים שמופיעים בו, בעיקר כיום, כאשר דימויים נפיצים נפוצים לכל עבר ברשת בתוך שניות? בועז ארד, שמלמד במדרשה ובבצלאל, טען כי המקרה האחרון שונה מקודמיו בגלל סוג הדימוי שהוא מציג, שמאפשר פרשנות אנטי-דמוקרטית במהותה. דבריו נענו בתגובות נזעמות. דיונים על מסר העבודה – אם היא קוראת לתלות את ביבי או מציגה אותו כתליין שחונק את הדמוקרטיה – נדחו כלא רלבנטיים לדיון על צנזורה, אך האם באמת יש לדרוש חופש ביטוי אמנותי מוחלט? הרי רצח חיות במסגרת תרגיל בית-ספרי לא היה עולה על הדעת. מן הסתם יש גבולות באמנות, והשאלות מי מותח אותם והיכן הן שאלות שיש להידרש אליהן בדיון פנימי, ולא ליפול למלכודות דיאלקטיות שהכחשת גבולות חופש הביטוי עלולה לגרור אליהן.

מיכל שמיר, ראש בית-הספר לאמנות במכללת ספיר, אמרה כי ההגנה על חופש הביטוי, המעוגן בחוק ובבג”ץ, מדאיגה אותה פחות מאשר אותם סטודנטים שקרעו את העבודה מהקיר וכנראה הדליפו את תצלומיה לתקשורת. היא קראה לעולם האמנות, “החי בבועה”, להתחיל להידרש לציבור הרחב שמייצגים אותם סטודנטים, והכריזה כי השינוי יגיע רק דרך חינוך.

קולות אחרים קראו לפתוח את הדיון מעבר לאקדמיה, והזכירו כי הצנזורה היא בעיה כלל-אמנותית וכלל-תרבותית, הנוגעת גם למוזיאונים וחללי אמנות – הצהרות שצרמו בהתחשב בעובדה שהדיון נפתח בתודות למוזיאון תל-אביב ולמנכ”לית סוזן לנדאו על שהסכימו לארח את האירוע, בזמן שטענות נגד צנזורה במוזיאון תל-אביב הולכות ונערמות.

את הדיון על חופש הביטוי, שגבולותיו יהיו יחסיים כנראה לעולם, חתם בנחרצות המו״ל ד”ר יהודה מלצר, שכינה את השיח כ”שעמום המחץ”. מלצר תקף את הנוכחים על שהם עוסקים בזוטות, כגון היותה של העבודה שהביאה לחקירת התלמידה “תרגיל”, בעוד שבחוץ מתחוללת מלחמה. מלחמות על חופש ביטוי היו תמיד כר לפריחה אמנותית, הזכיר, וקרא לפעולה לא מנומסת מחוץ לגבולות האקדמיה, שתערב גורמים נוספים בעלי אינטרס משותף ותקרא לפוליטיקאים, “תורידו את הידיים שלכם, זה לא הכסף שלכם”. הרי בסופו של דבר, הזכיר מלצר, מדובר כאן במלחמה על תקציבים.

ואולי באמת במקום לגונן ולנזוף, להתקטנן על עובדת היותה של הסטודנטית במסגרת לימודית רק במשך חודשיים וחצי או להתעקש שמדובר בתרגיל שבו מותר לטעות, צריך להפשיל שרוולים ולצאת למלחמה האמיתית, זו המלווה במחאות ובפרובוקציות, מלחמה לא מתנצלת, שמכירה בהשלכותיה, כמו זו שאליה יצאו הסטודנטים מבצלאל ומשנקר, מצוידים במסקינטייפ שחור? בהקשר זה ציינה האמנית דגנית ברסט שהסטודנטית היא אזרחית, אדם בוגר בעל אחריות, וחקירה במשטרה היא “מחיר שאפשר לשלם” כאשר מעוררים מחאה בישראל.

ואולם, קשה לגבש דעה בנושא כשהפרשה כולה טובעת בעמימות אינפורמטיבית. למשל, רק זמן-מה לאחר פרסום עבודתה של סטודנטית בצלאל התברר שהדימוי כלל עבודות תגובה של סטודנטים אחרים. בינתיים הספיקו כלי תקשורת שונים לפרסם הררי מלים שהתבססו על מידע שגוי. גם העיכוב בציון העובדה שמדובר בסטודנטית ערבייה תמוה. נסיונו של סגל המורים בבצלאל להגן על הסטודנטית מובן וראוי, אך יש לתהות מדוע לא הוצאו הודעות מיידיות וברורות כדי לעשות סדר בבלגן התקשורתי שנערם סביב הפרשה, שללא ספק יצאה מפרופורציות.

אין לדעת מה יהיו תוצאותיו המעשיות של הדיון. לובין קרא לראשי המוסדות להתאגד כדי שיוכלו להתמודד עם האיומים לקצץ בתקציביהם. גליה בר-אור ולארי אברמסון הזכירו כי העתירה המשפטית בהנהגת פורום מוסדות התרבות ואגודת האמנים נגד התנהלות לא תקינה של משרד התרבות, שהוגשה בעבר, התקבלה בבית-המשפט, והדיון בה התקיים בתחילת פברואר. אך האם תגובה משפטית, שתימשך ככל הנראה עוד זמן רב, היא הדרך הנכונה לפעול?

את הדיון חתם גבי קלזמר, דיקן המדרשה, שעמד במקרה מתחת לעבודתה של דגנית ברסט – מודעה מוגדלת שפורסמה ב”ידיעות אחרונות” ב-1996, שבה נראה המחבל שביצע את הפיגוע בדיזנגוף סנטר ותחתיו הכיתוב “זהו המחבל מדיזנגוף סנטר: סטודנט לאמנות מחאן-יונס”. אחד הנוכחים הזהיר בהומור לבל יצלם דימוי שיזהה אותו עם ראש המחבל. קשה היה שלא להיזכר בתמונתו השערורייתית והאקטואלית של ביבי מהפגנת ההסתה הידועה לשמצה מ-1994, שבה נראה על רקע ארון קבורה וחבל תלייה. גם כרזת המחבל של ברסט עוררה סערת צנזורה כשהוצגה במוזיאון חיפה לפני יותר מעשור. נראה שהדימוי האסתטי-פוליטי יהיה תמיד בעל כוח מצמית. השאלה היא איך נבחר אנו להשתמש בו הלאה.