מוזיאון פתח תקווה

  • שדות קיץ, אדמה צרובה, רשתות וכתמים

    שדות קיץ, אדמה צרובה, רשתות וכתמים

    “כהן לוי עובדת מבחוץ פנימה, ממרחב האוויר בכיוון האדמה, ונעצרת, בסופו של דבר, לנוכח החלל הריק, בהיפוך מתעתע. המרחב המשתרע, הנייח, שהיא מייצרת בציוריה, רוחש זרימה פנימית ומהדהד רשתות סמויות מן העין”. טלי תמיר על ציורי השדות של מאיה כהן לוי: “שדות סוף הקיץ”, גלריה גורדון 2020, “גוף אדמה”, מוזיאון פתח תקווה, 2023.

  • יצורים – מחשבות בעקבות “אם עץ נופל ביער”

    יצורים – מחשבות בעקבות “אם עץ נופל ביער”

    “ניתן לחשוב על גן החי כעל מיקרוקוסמוס מאורגן ושיטתי המציג את ה’חי’ בתצורה חיוורת, מבויתת ו’תרבותית’. זהו מקום אחר, מרחב הטרוטופי המאפשר ניטור ופיקוח על מוצגיו החיים, החיים למחצה ודמויי החיים”. דוד פרנקל על “אם עץ נופל ביער”, תערוכת החממה במוזיאון פתח תקווה

  • השאלות שעלינו לשאול

    השאלות שעלינו לשאול

    “גם אם מרבית חללי התצוגה עדיין מייצגים בעיצובם את תפיסת ״הקובייה הלבנה״, שמטרתה לספק תנאים אופטימליים ולכאורה סטריליים להצגת יצירות האמנות, הרי שהיום ברור שממש כשם שאי אפשר לנתק את האמנות עצמה מן ההקשר שבו נוצרה, כך גם התצוגה שלה אינה מתקיימת במרחב סטרילי, נטול הקשרים חברתיים, גיאוגרפיים ופוליטיים”. אור תשובה מתוך קטלוג התערוכה “קבלת קהל”

  • מי שנמדדו ומי שלא

    מי שנמדדו ומי שלא

    ״התערוכה מציבה מעין ׳גריד אופוזיציוני׳ ומנעד רחב של קודים אסתטיים: ממרחב הדעת של האמנות ההגמונית והמערבית לתערוכות המזרחיות המיליטנטיות ה׳חמות׳ וה׳צבעוניות׳. היא משדרת ריחוק, איפוק, שכלתנות ותחכום, ויש בה הברקות אינטלקטואליות שמתחפרות בתוך יצירת האמנות, המכנסת את המציאות לסובטיליות חזותית״. קציעה עלון וליאת ארלט סידס על התערוכה ״מאז החלו המדידות״

  • חוויה אסתטית הרמטית

    חוויה אסתטית הרמטית

    ״התערוכה מזמינה את הצופה לחוויה אסתטית הרמטית, תוך כדי תנועה. גם אם תזמוני התאורה והווידאו מונעים מהצופה לחוות את כל העבודות במלואן, התערוכה חיה, נעה וזעה ביחס לחושיו, ועבורם״. קרן גולדברג על התערוכה ״חי״ במוזיאון פתח תקווה לאמנות

  • מוזיאון פתח תקוה לאמנות הודיע על רכישת עבודות חדשות

    מוזיאון פתח תקוה לאמנות הודיע על רכישת עבודות חדשות

    רכישות חדשות במוזיאון פתח תקוה לאמנות: באמצעות קרן שטיין-מוריה, נרכשו יצירות של האמנים אניסה אשקר, אורית חופשי, הלל רומן ואמנים נוספים

  • בגוף יודעים

    בגוף יודעים

    “התהלוכה של הימן וכרמי אינה נושאת סימני מקום או זמן ברורים, ואפשר להבינה כתהלוכה מיתית או על-זמנית – מצעד צליינות גרוטסקי, חוצה-מרחבים וחוצה-זמנים, אולי בעבר הרחוק ואולי בחזון עיוועים עתידני”, דרורית גור אריה על “שביל ישראל – התהלוכה”, מתוך טקסט קטלוג התערוכה

  • שני שדות, שתי חלקות

    שני שדות, שתי חלקות

    “דנציגר פעל לשיקום וריפוי, בדומה לנטיות השמאניסטיות של בויס, אך הוא רחוק וזר מן הסוגיות החקלאיות שהתערוכה במוזיאון פתח-תקווה עסקה בהן. דומה הוא ללורנס איש ערב – פרא-אציל הדוהר בערבות הנגב, אך תמיד ידבק בו קמצוץ של רומנטיקה אוריינטליסטית”. טלי תמיר מגיבה למאמרה של אירית סגולי “עקדת יצחק”

  • סיפור של פרידה

    סיפור של פרידה

    “סרט משפחה של טל שוחט מרצד במחוזות הפנטסטי, מבקש פענוח אך נותר חתום. שוחט מטילה את דמויותיה אל מרחב של טבע נטוש, עתיר שברים ובקיעים, שמערפל את תחושת הזמן”. דרורית גור-אריה מתוך קטלוג התערוכה “ימים אחרים” של טל שוחט במוזיאון פתח-תקווה

  • שובו של הספר

    שובו של הספר

    “התערוכה מחזירה את הספר אל החומריות האבודה או הנשכחת שלו; היא מתבוננת בטקסט כאובייקט – אסתטי, פוליטי, היסטורי או פסיכולוגי. הספר עצמו מחולץ מהשכבות התת-קרקעיות של הקריאה, משתחרר ממנה. העמדה הבסיסית הזו יוצרת רושם שיש בו מסתורין; מימד מאיים, ברוח האל-ביתי הפרוידיאני”. עמרי הרצוג על התערוכה “ביבליולוגיה” במוזיאון פתח-תקווה.

  • “אשת חיל” – אתוס, ארוס, טנטוס

    “אשת חיל” – אתוס, ארוס, טנטוס

    חשבתי לעצמי: לו עיוורת היתה עומדת על ספו של חלל התצוגה הקטן, בקומה התחתונה בבית יד-לבנים בפתח-תקווה, על מה היתה חושבת? על מה היתה מהרהרת זו שאוזניה פקוחות ועיניה סומות בבואה לתערוכה “אשת חיל”?

  • האלופה (או: דיוקן של כוח שהוא דיוקן של כאב)

    האלופה (או: דיוקן של כוח שהוא דיוקן של כאב)

    “נדמה כי ברגע שאנו חושבים על תמונה זו כעל ‘דיוקן של אלוף בצה”ל’, נחשפת התרמית. זהו אינו (רק) דיוקן של כוח, זהו דיוקן של כאב, בדיוק משום שזהו גוף נשי ממוגדר ולא גוף גברי”. מבט בציורה של אנה פרומצ’נקו, “האלופה הנעלמת”, בתערוכה “אשת חיל” במוזיאון פתח-תקווה.

  • כותבים ב”ערב רב” מסכמים שנה

    כותבים ב”ערב רב” מסכמים שנה

    השאפתנות של “טובין”, הפנטזיות של נבט יצחק, כוויות האש של יורם קופרמינץ, הדינוזאורים של נעמה ערד, סוכת ההדרה של סלה-מנקה, הקומדיה השחורה של תמר הירשפלד, “איטבח אל-יהוד” בתערוכה נידחת, חמקמקותו של השיח, האור המאיים של אדג’יאשווילי, מעמד השירה והערה על העומק באמנות.

  • הזמנה להשלת קליפה

    הזמנה להשלת קליפה

    “ביצירה זו הקהל רודף בגופו ובמבטו אחר הרקדן הנע ממקום למקום; הוא עומד ויושב לחלופין על הרצפה, הוא מתערבב עם ריח גופו, זיעתו ונשימתו במרחק הפורץ את טווח הביטחון והנוחות”. אורנה אוריין על עבודת המחול של יסמין גודר במוזיאון פתח-תקווה.

  • טבעת מביוס השבורה

    טבעת מביוס השבורה

    “נקודת הפער בין ‘לחשוב אינסוף’ ל’לעשות אינסוף’ היא נקודת הפער הגיטלינית”. קריאה בתערוכה “16 עבודות” של מיכאל גיטלין, על הציר המחשבתי המערב רליגיוזיות, טרנסצנדנטיות ומיסטיות, ולבסוף גם מגדר.

  • כפוף לתנאים: על אודות ובין קורות “כמיטב יכולתנו”

    כפוף לתנאים: על אודות ובין קורות “כמיטב יכולתנו”

    “מאז אותו ערב במנהטן בנובמבר האחרון אני חושבת ומנסה לכתוב על החוויה שהעניקה לי העבודה של עינת עמיר, ‘כמיטב יכולתנו’. אני מנסה לנסח את מה שההשתתפות באירוע נתנה לי, עד שאני מבינה שהיא בעצם נטלה ממני משהו”. שירלי בכר מתלבטת בין נוכחות לעדות.

  • ״הגן עושה את מה שהוא אמור לעשות״

    ״הגן עושה את מה שהוא אמור לעשות״

    יעל גילעת משוחחת עם האמן אריאל רייכמן על תערוכתו 1200 ק”ג אדמה במוזיאון פתח תקוה לאמנות.

  • האפשרות הפואטית של האוצרות

    האפשרות הפואטית של האוצרות

    “מה שמלהיב באוצרות היא העובדה שמדובר בהבניה של חילופי רעיונות בעלי ערכים אסתטיים ויחסי שיתוף מורכבים שנועדו לייצר טענה תרבותית חדשה, טענה עצמאית ואפילו שונה במהותה מעבודות האמנות המרכיבות אותה”. נעמי אביב, שהלכה השבוע לעולמה.

  • גינה בהפרעה

    גינה בהפרעה

    במוזיאון פתח תקווה מוצג אשכול תערוכות גדול ותובעני. תערוכתם של הצמד גיל ומוטי בנאלית ומאכזבת, ואילו אריאל רייכמן מציג מיצב יפה של גן פרא המונשם באמצעים מלאכותיים.

  • בין הכיסאות

    בין הכיסאות

    “אחד הדברים שהכי מוזרים לי מאז שהתחלתי לעבוד כאוצרת במוזיאון פתח תקווה, זה שיש לי משרד. אמנים באים להיפגש איתי, ואז יש את הכיסא שברור שהוא של בעלת המקום, ולצורך העניין בעלת הסמכות; ויש את הכיסא של מי שהוא מהעבר השני של השולחן”. הילה כהן שניידרמן מסרבת להיררכיה בין אוצרים לאמנים ונהנית לעבוד עם אמנים חיים.

אלפי מנויים ומנויות כבר מקבלים את הניוזלטר שלנו
ישירות למייל, בכל שבוע
רוצים לגלות את כל מה שחדש ב
״ערב רב״
ולדעת על אירועי ואמנות ותרבות נבחרים
לפני כולם
?