שובו של הספר

השיטוט בתערוכה “ביבליולוגיה”, שאצרו דרורית גור-אריה ורפאל סיגל במוזיאון פתח-תקווה, הוא יוצא דופן. חלל המוזיאון מדמה חלל אתנוגרפי: הוא כותב את עצמו כמוזיאון ארכיאולוגי או היסטורי. במרכז החלל המרכזי מונחים הפריטים על בימות מוגבהות, עטויים בקופסאות זכוכית: אסור לגעת. ותחושה לא צפויה מלווה את המבט: תחושה של מפגש מאיים עם האל-ביתי.

התערוכה עוסקת בפיזיות של האובייקט שנקרא ספר, אך גם במרכיביו הפנימיים: מלה, אות, סימן, דיו, נייר, גוויל; וגם בהקשרים שבהם הוא מופיע: ספרייה, בית-מדרש, ארכיון. אך המבט אל הספר אינו שייך לכלכלת הקריאה, שמזוהה עימו. בפנומנולוגיה נעשית הבחנה בין שלושה סוגי אובייקטים שקיימים בעולם: האובייקט הממשי (לדוגמה, הדפים, הדיו, הכריכה); האובייקט האידיאלי (שאין לו קיום ממשי, ובכל זאת הוא נוכח בתודעה האנושית – כמו רגשות שהקריאה מעלה – עלבון, שעמום, יראה, קדושה); והאובייקט ההתכוונותי: האובייקט, שרק התודעה האנושית שמופעלת עליו מאפשרת לו ממשות. הספר, גופו, הוא אובייקט ממשי; אך כאשר התודעה האנושית מופעלת עליו באמצעות הקריאה, הוא הופך ל”סיפור”, ל”יצירה” או ל”כתבי קודש”. היצירה הספרותית מכוננת רק בתוך התודעה. אך היא אינה ערטילאית: היא ניזונה מנקודת המוצא הממשית: הדפים, הדבק, החוט הכורך.

עבודה של ז׳וזף דדון. צילום: אלעד שריג

השדה התרבותי שנקרא “ספרות” נוטה להדגיש את האובייקט ההתכוונותי שנטוע בקריאה. הוא מעלה מהאוב החומרי של הדפים ושל סימני הדיו שמנמרים אותם את ה”יצירה”, כלומר את המשמעות ואת שיפוט הערך של פוטנציאל הנשגב, שבוקע “יש מאין”, ובכל זאת נוצר מתוך ה”יש” – מהחומר של הספר.

אך התערוכה מחזירה את הספר אל החומריות האבודה או הנשכחת שלו; היא מתבוננת בטקסט כאובייקט – אסתטי, פוליטי, היסטורי או פסיכולוגי. הספר עצמו מחולץ מהשכבות התת-קרקעיות של הקריאה, משתחרר ממנה. העמדה הבסיסית הזו יוצרת רושם שיש בו מסתורין; מימד מאיים כאמור, ברוח האל-ביתי הפרוידיאני: מפגש עם דבר-מה חדש ולא רגיל, שמופיע על רקע נוכחות הסתרים של “הביתי”, הידוע והמוכר בעבר, ומבשר על גלגולו המאיים.

הספר – האובייקט החומרי – מוכר לנו מילדות; הוא היה חומר, צבע: דפים עבים בספר האמבטיה, שאפשר למשש, לטעום בלשון ולהרטיב במים; היו לו ריח שאין דומה לו וצבעים עזים שמושכים את העין. הספר מופיע בחיים לראשונה כאובייקט ממשי, אולם הנוכחות האינטימית והחושנית שלו מודחקת עד מהרה לטובת האובייקט ההתכוונותי, וכך היא תישאר לאורך החיים. בתערוכה, המפגש עם החומר ועם הגוף הוא שליפה של עבר שנשכח, גם ברמה האישית וגם ברמה התרבותית: כתבים שנשלפו מארכיונים, שלא ראו אור יום כבר שנים; שהיו מוכרים לתרבות היהודית, ונשכחו.

המימד התרבותי של הדחקת החומריות הספרית קשור גם בהיסטוריה הקולקטיבית של הלאומיות הציונית, שביקשה להבחין עצמה מחיי הגלות – ומהספרים שסימנו אותם. שני דימויים נפוצים של גוף העם היהודי קנו אחיזה בקרב סופריו ומשורריו בשלהי המאה ה-19: הראשון הוא של גווייה חנוטה ומתפוררת, הקבורה תחת תלי תלים של ספרים; השני של זקן מופלג, מצומק וקהה ראייה, שגופו חבול ודווי, וגם הוא משתוחח וקורס תחת משאם של ספרים מאובקים וישנים. זו היתה המורשת שממנה יש להשתחרר ברוח הבריאה-העצמית הציונית מחדש; בשירו האיקוני של טשרניחובסקי “לנוכח פסל אפולו”, מבשר המשורר את פולחנו האסתטי של היהודי החדש: “באתי עדיך, מול פסלך אקודה/ פסלך – סמל המאור בחיים”.

מיכה אולמן – פה. צילום: אלעד שריג

פסל במקום ספר: במידה רבה, המהלך הזה שב ומתממש בתערוכה באופן בלתי צפוי. הפסל אינו מחליף את הספר, אלא נוטל לעצמו את צורתו, שולף את החומר מתוך הלא-מודע ההיסטורי והפרטי ומציג אותו לראווה: צילומי גווילים מהגניזה הקהירית, דפים מארכיונים של יד-ושם וממרתפי הספרייה הלאומית ומספרייתו הפרטית של וולטר בנימין, גזירים מספר שיריו של ק.צטניק שהסופר ביקש לשרוף ולהשמיד. הספרים עולים מתוך המרתפים: גופים שרופים, רטובים, מפורקים, מסתוריים, גזורים ופצועים, מתגלים קבורים בתוך שכבות הקרקע של החומר המודחק; הם מעידים על הזיכרון שמלווה את ההיסטוריה היהודית כולה, וגם את הביוגרפיה הפרטית של כל אדם קורא. כמו גולם עשוי מלים הם מתגשמים, מלאי הוד – וזו תערוכה שיש בה מהוד הקדושה, בשל נוכחותם הפיזית של הספרים והשבתם אל האוב, כלומר אל גופניותם שהודחקה.

אביטל גבע מציג את “ספרים בנהר עמוק, אלוהים 2015”, ספרייה טפילית-מטפסת של ספרים על קיר המוזיאון, שגולשת הלאה אל המרחב מסביב למוזיאון, משוקעת בבריכות מים ונערמת על כרי דשא. בתוך המוזיאון הוא מציג את “כותל הספרים”: מאובן-אדמה עתיק, עשוי ספרים קבורים שנשלפו מעומק הקרקע. ז’וזףז דדון מושח עותק של “ילקוט שמעוני” במשחה נגד טחורים, כמו מבקש לרפא את הזיהוי האנטישמי של הגבר היהודי-הקורא, שעל-פי הרפואה הפיזיוגנומית של המאה ה-19 מקבל מחזור כאשה – מחזור הדימום הטחורי של מי שיושב בחדר, כפוף על ספריו. מאיה ז”ק וסטודיו Stuben21 מאוסטריה מייצרים “אופקים שבורים”, מרחב ארכיטקטוני מפורק של בית-מדרש או ספרייה, שנבנה מחדש כמו מבוך וכמו חלל מלה.

אביטל גבע – ספרים בנהר עמוק, אלוהים. צילום: אלעד שריג

ומאי-שם מגיח ספר הנימולים של פתח-תקווה, 1940–1912: רישום קטלוגי של בריתות המילה, בריתות-של-מלים, שבמסורת היהודית מבקשות לייצר תווך או שסע בין השפה האלוהית שהאדם חסום ממנה, ושיש בכוחה לייצר מציאות (ויהי אור!), לבין השפה האנושית שמסמנת את המציאות או מחליפה אותה במושג ומרחיקה מעצמה את הממשי. הברית הזו, של “לא יראני אדם וחי”, פוצעת את הגוף, את איבר המין, איבר הפוטנציה של הבריאה – כמו סימן של אובדן הממשות האלוהית, שמומר במלים; בתנועה אינסופית של מלים, שבאמצעותה אדם לא יוכל להסביר את עצמו לעולם – גם אם ידבר כל חייו, גם אם יכתוב כל חייו.

וכך גם ביצירה של מיכה אולמן “פה”, שחפר את האותיות פ’ וה’ בחצר המוזיאון, וקברי המלים התמלאו בגשם שיורד, כמו קברים ריקים שנחשפו למבט של פֹּה ופעורים כפֶּה: פיות חסרי שיניים, נטולי לשון. בתוך החלל אולמן מניח ארונית שמגירותיה מסומנות באותיות “הכלשמ” והן מלאות באדמה. עם פתיחתן הן מקרינות על הרצפה מלים שטמונות בהן, טמונות ב”הכלשמ” ונחלצות מתוך האדמה כמו גולם שלומד להרכיב דיבור. וכך פועלת “ביבליולוגיה” על המבקרים בה – כתערוכת אמנות לכידה ומרובת פיות, שבוראת מחדש גוף ושפה, שהמימד האינטלקטואלי שלה שווה למימד הרגשי שהיא מעוררת: השתאות עמוקה.

***

“ביבליולוגיה – הספר כגוף”, אוצרים: דרורית גור-אריה ורפאל סיגל, מוזיאון פתח-תקווה, נעילה: 26.3.16