דיוקנה של האמנות כמיצג מוזיאלי

בפתח הדברים, צריך להכיר תודה ליוסף קריספל על סדרת השיחות הלא-מובנת מאליה: מדובר במעשה של נדיבות שעשוי לבנות דרך לקראת היש אין שדה שמשתתפי הסמינר הרבים מצפים לו, וככזה יתכן שהסמינר הזה הוא שילוב לא רע של תוכן וצורה. ואכן, לא מובנת מאליה רשימת המשתתפים, הדיסציפלינות המעורבות ובעיקר הפתיחה של סמינר לקהל הרחב, באירוע שקשה להאמין בהיתכנות קיומו אלמלא המרחב הווירטואלי. במילים אחרות, היה כיף. בעולם שבו המדד להבנה באמנות הוא היכולת לפתח טעם אישי ולבוז בהתמדה למי שאינם ראויים לו, הדיסציפלינה האמנותית נידונה לניכור מתמשך והנהונים מנומסים, אם לא לסתם טוקבקים שנועדו להפגין עליונות. פתיחת שיח פתוח שאינו מתנהל סביב ז’רגון תערוכה סבוך הוא בהחלט ברכה, ומי ייתן וימשיך.

על כל פנים, עם ניסיון הסיכום של קריספל, הייתי רוצה להציע מחשבות שעלו בי לאורך הסדרה, ועשויות לספק תשובות מסוימות לשאלות שנשארו פתוחות בטקסט הסיכום שלו. קריספל מסכם את השדה המעורער בעיקר בקריסה תרבותית של המעטפת, ובעיקר בזו הכלכלית; קריסת התקציב קשורה בעיניו לסדרי עדיפויות תרבותיים, אליהם הוא מתייחס בייאוש-מה וממשיך הלאה בקריאה לאמנים הצעירים לנסות למצוא דרכים חדשות. אני מוצא בדבריו של קריספל מן תקווה שיום אחד הציבור הישראלי יחזור בתשובה ויבין כמה אמנות הייתה חשובה לו, כשהמשמעות של אמנות כזו הושמטה לחלוטין: מה ה’ציבור’ אמור להבין? מה פשר המתח הזה בין הדיסציפלינה לבין הקהל הרחב? למה הוא צריך ציורים שתלויים בתוך מבנה?

איני אמן, ככל שאני יודע, ואני משתתף בדיון הזה כזן הנכחד של צרכן אמנות ותו לא; עם זאת, אני מבקש להוסיף לדיון מעמדתי כמדריך ממדריכי מוזיאון ישראל, תפקיד אותו מילאתי עד לא מזמן. אני חושב שהעמדה הזו עשויה להאיר כמה דברים חדשים בדיון הזה.

אני משתמש במכוון במונח ‘מדריך’, על הקונוטציות המוכרות שלו שאינן מקנות לו תהילה בשדה האמנותי. על פי המקובל, מטרתו של מדריך היא לגשר על הפערים בין ה’תערוכה’ המיועדת למביני דבר ובין ‘הציבור’; הציבור המדובר הוא – באותו הלך מחשבה – ילדים, על פי רוב. המדריך צריך לדובב למען קהלו את המוזיאון שאינו מתמסר בקלות ולהשיג קשב מקהל עם אפס סבלנות, ובהתאם לכך הוא יכול להיות, בהחלט, בחור נחמד, אבל מי שכבר מבין-דבר לא נצרך לתיווך הזה. הדרכה למבוגרים היא עניין אחר לגמרי, אבל גם היא אינה עניין לאותם מביני-דבר: נעמד אדם ליד מוצג ומספר את הרקע שלו, רקע האמן, ניתוח אמנותי וכן הלאה. מידע. ומידע אפשר להשיג לבד. כך הדימוי המקובל של המקצוע הזה.

כשהתחלתי את דרכי באגף הנוער של מוזיאון ישראל חשבתי שבכך הדברים מסתכמים. אתה לומד את המוצגים, מקריא אותם לאנשים הנכונים בטיימינג הנכון והופך למדריך קולי נעים-הליכות שמסוגל גם לומר באיזו קומה מוצג האמן הסיני הזה עם גרעיני החמנייה: זה היה מצער קצת בעיניי אבל אמרתי לעצמי שאלמד את המערכת ופה ושם אגניב את דעותיי החתרניות ואעשה חיבורים נועזים עם האגף לארכיאולוגיה, דרך משל. אך כבר עם תחילת הכשרתי הסתבר לי שדעותיי החתרניות וחיבוריי הנועזים אינם פרי מחשבתי המקורית אלא לחם-חוקה של מחלקת הדרכות. התלוויתי לסיור של מדריך אחר שהושיב את כיתה י”א אל מול אזרחי קאלה, פסלו של רודן, ובאמצעות הדיון בחומר ובצורה החל סיור של שעתיים שעבר בין אגפי המוזיאון במן אוצרות אישית וניסה לדון בשאלות של גבורה והצגתה.

כך, הסיור במוזיאון לא רק דובב את המוצגים והקריא את התוויות שלהם אלא יצר חווית למידה מתמשכת ופקח את עיניי המשתתפים ליכולת של תרבות חומרית לייצר מחשבה. השילוב בין אגפי המוזיאון רענן את המבט האמנותי והציב אותו בקונטקסט מורכב ובעמדת השפעה על המציאות, תוך שהוא שומר על החפץ כמרכז הדיון ולא רק כמקפצה לעכשווי. עם הזמן הסתבר לי שאלה הן הנקודות שבלבה של עבודת המדריך: שילוב האגפים, החפץ במרכז, המחשבה על הקבוצה הספציפית והתקווה לייצר בין כל אלו דיאלוג. העולם ממנו מגיע המדריך והניסיון לאתגר את המחשבה, את העבודות ואת התיאוריה שמאחוריהם היו תוספת אישית של כל אחת מהמדריכות (וגם של המדריכים. פשוט היו הרבה פחות).

עכשיו כשאני שומע את עצמי זה נשמע קצת כמו פרסומת רווית קלישאות, אז רק אגיד בפשטות שהסיורים הכילו את הרפלקסיה הצפויה עליהם, והניחו שההתרחשות הסיורית, ולא המידע, היא הדבר עליו אחראי המדריך. המשמעות של ההבנה המחודשת הזו היא קודם כל שמדריך אינו דבר שקשור לנוער או לחסרי ידע בתחום בהכרח; אבל חשוב מכך, משמעותה היא בכך שהדינמיקה שנוצרת בין הקהל ובין המוזיאון אינה רק חניכה אלא מפגש אמיתי, שלוקח בחשבון את המקום ממנו באים המבקרים ומשתמש בו ליצירת דיון מהותי.

ילד בכיתה י”א שמרים גבה מול ג’קסון פולוק; קבוצת עולים מרוסיה שמתרעמים מול זויה צ’רקסקי; כיתה דתית שמתמודדת עם ארכיאולוגיה של בית ראשון – כל אלה הן דוגמאות לפוטנציאל סיור שלא נובע מתוך הדיסציפלינה ולא מנהל את הדיון על גבי המוסכמות המחקריות, וכל אלה הם מפגשים שמשחזרים משמעות אבודה של מוזיאון כמקום שמנהל דיאלוג בוער ולא כמקום מנומס ומהנהן מול משתנות חרסינה. המפגשים הללו, אותם עיבדתי מדי יום, גרמו לי לחשוב על הזיקה בין המוזיאון ובין הקהל בצורה שאינה הטבלה לחיק האמנות או לתולדות האמנות. הצורך להסביר את חשיבותה של אמנות ישראלית יום יום – ולו בגלל האיסור לגעת בעבודות – מחייב את המדריך למצוא זיקה בין העבודות לבין הקהל, ולנסות לייצר כל יום מחשבות חדשות בעקבות התבוננות בחפצים חומריים.

זויה צ’רקסקי. “משהו שבן הגרי רצה לעשות בפתיחת התערוכה שלו, לא עשה בסוף וחבל!”

כדי לעשות דבר כזה על המדריך לשקף לקהל איפה אמנות מופיעה כבר בחיים שלו או יכולה להופיע בחיים שלו; מדובר פה בפעולה של חשיפה יותר מאשר בהצעה לקונברסיה. למה יש סמל למדינה ולמי אכפת איך הוא נראה? מה המשמעות של עיצוב אפליקציה על השימוש בה? איזה בגדים לא נלבש בחיים? מה החפץ שילמד את הארכיאולוגים של העתיד הכי הרבה על התרבות שלנו? כל אלה שאלות חומריות וויזואליות שמשמשות את המדריך כדי להעיר את המוצגים במפגש עם קהל, וליצור רלוונטיות שאינה מזנה אותם. מתודות אלו ואחרות גרמו לי לחשוב על הקונטקסט של האמן והתקיימותו בתוך חברה. הרלוונטיות של אמן היא בזיקה שלו לחברה הסובבת אותו, ודווקא זו שאינה שרויה בדיסציפלינה האמנותית. החברה הסובבת עליה אני מדבר יכולה להיות גם קהילת הגיימינג האהובה עליו, לא בהכרח מסע ישראלי; החשיבות שלה היא בהתקיימותה מחוץ לחוקי העולם שלו, ובכך שהיא מצריכה תרגום.

זה לא בהכרח אקטיביזם אמנותי או פעילות קהילתית. להפך. גם המסלול אותו מתאר קריספל, המתמקד בהצגה אוצרותית וגלריסטית, הוא מסלול אפשרי מבחינה רעיונית. היצירה יכולה להיות מכונסת ומחושבת כל עוד היא מקפידה לשמור על קשר עין עם העולם החיצוני. אך אמן שאינו יוצר משהו שבתיווך נכון מסוגל להעשיר את חיי החברים שלו, גם חברי הילדות שלו שבחרו להיות עורכי דין דווקא, מחמיץ את יכולתה של התרבות החומרית לפעול מחוץ לדיסציפלינה; מפספס את העובדה שרוח אינה רק מדעי הרוח; ובעיקר, לא יכול להתרעם על חוסר רלוונטיות. המחשבה כאילו על כל החברה הישראלית לדבור את הדיסציפלינה האמנותית או לכל הפחות להכיר בעליונותה וזכאותה לתקציבים היא לא רק פריווילגיה תמוהה, היא בעיקר החמצה של הכוח האמנותי לפעול.

אני מניח שעבור חלק מאיתנו, דווקא התיאור הזה גורם לגלגול עיניים. הפחד מדיון שטחי, משימוש בחפצים לסוגיות פופולריות או בכלל השאיפה לדיון קיומי שאינו התלהבות מהמוצג עצמו הם בהחלט סיבות לחשש. אני מזדהה עם החשש הזה. אולי בגללו, דווקא את אלה שמודעים לבעיות הפוטנציאליות הייתי רוצה לשאול: האם אנחנו עוד מאמינים בכלל ביכולת של מוזיאון לייצר מחשבה שאינה ספונה בגנזי תולדות האמנות? האם אנחנו מאמינים ביכולת של מוצג לדבר איתנו? האם יש משהו שאנחנו יכולים לעשות כדי להעיר את החומר לחיים?