המוזיאון לאמנות עכשווית של העתיד: אלפון

כולנו היינו משוכנעים שכבר אין דרך חזרה, שהתשתית יציבה. מכאן דברים יכלו רק לצמוח, להתרחב, להתפוצץ. באקוסיסטם של האמנות העכשווית, “בעל החיים” שגילם את הביטחון הזה בצורה המובהקת ביותר הוא המוזיאון לאמנות עכשווית. המוסד הסתירתי הזה (הרי איך מוזיאון יכול בכלל להציג דבר-מה עכשווי?) — שבעברו שימש כמקדש לחפצים מסתוריים (עבודות אמנות) שרק מעטים העזו להתמודד איתם ולנסות להבין את המשמעויות שלהם עבור יצרניהם (האמנים) ועבור האנושות — הפך למשהו אחר. יש שאומרים שהוא הפך לקניון. אחרים, שעמדתם מגוננת ומתוחכמת יותר, טוענים שהוא נעשה “נגיש” יותר. בעוד שהסיבה העיקרית לבקר במוזיאון לאמנות עכשווית — יצירות האמנות — נותרה פחות או יותר בעינה, כל השאר השתנה: המוזיאונים התרחבו בשטח, במשאבי אנוש ובפעילויות המוצעות, הם הגדילו את מחלקות השיווק ואת המחלקות המשפטיות, הם מיתגו את עצמם כמי ששואפים להציע את “החוויה המלאה”.

אם כבר מדברים על גודל, המושג “מוזיאון קטן” נשמע היום כמו סתירה. מוזיאונים לאמנות עכשווית ומודרנית מותחים את עצמם עד קצה גבול היכולת בנסיון למצוא כל דרך אפשרית לתחזק את הצמיחה. הם הולכים בעקבות אסטרטגיות שיווקיות תאגידיות של מוסדות כמו ה-Guggenheim וה-Tate ,ובוחרים להתרחב — או לחלקת הנדל״ן הסמוכה או ליבשת אחרת — כדי לשמור על הקצב, להגדיל את הפעילות או להציג לראווה את האחזקות שלהם. האתרים האלה פעמים רבות הופכים למחסני ענק, כי אחרי הכל תערוכות מתחלפות מביאות יותר קהל מהאוסף הקבוע.

נראה היה שאין דרך אחרת להתקדם, שמוסדות האמנות צריכים לצמוח, לגדול… עד שנגיף פגע בכדור הארץ ואסר על כל התקהלות בחללים סגורים. נוכחנו שבזמנים לא צפויים אלה, אותם ״בעלי חיים״ עצומים שנראו כה חזקים, כה בלתי מנוצחים, היו למעשה השבריריים ביותר. כולנו מכירים את תיאוריית ההכחדה המסיבית של הדינוזאורים: מטאור פוגע בכדור הארץ, משנה את תנאי המחייה ומזעזע את הסטטוס קוו בתוך האקוסיסטם. לפתע אלה דווקא בעלי החיים הקטנים שמצליחים להסתגל למערכת החדשה.

בשלב זה כדאי לציין שהטקסט הזה לא מבקש לקעקע את המוזיאון לאמנות עכשווית כרעיון או לחגוג את המשבר שאליו נקלע. נהפוך הוא, הוא מבקש לנצל את הרגע הדרמטי הזה כדי לאמוד את כל האופציות שיאפשרו לנו להמשיך ולפעול בתקופות רעות כמו בתקופות טובות; להבין לעומק מה באמת חיוני (מילה שהפכה כל כך טרנדית במהלך הסגרים) עבור המוסד המוזיאלי. על מנת שנוכל לעשות זאת, נצטרך לקחת בחשבון שלוש מילות מפתח: א. “נגישות”; ב. “יכולת”; ג. “גמישות”.

א. נגישות: איכות על פני כמות

כאמור, אחת התמורות המרכזיות שעבר המוזיאון לאמנות עכשווית נוגעת לכמות המבקרים. כיום, יותר מתמיד, אנשים מתעניינים באמנות עכשווית. מוזיאונים לאמנות עכשווית הופכים לאטרקציות-על שמשתוות בכוח המשיכה שלהן למוזיאונים של אמנות עתיקה וכדומה — מוסדות שכבר “התעכלו תרבותית” ושערכם ה”אובייקטיבי” זוכה להכרה ציבורית רחבה יותר. התור לרטרוספקטיבה של יאיוי קוסאמה נראה בדיוק כמו התור לתערוכה של דה וינצ׳י, ואמן כמו ג’ף קונס יכול להרשות לעצמו לרכוש יצירות מופת של האולד מאסטרז — זהו ההווה שלנו.

זה לא המקום לנתח לעומק את הסיבות לשינוי הזה. ניתן לטעון, בקצרה, שהוא נובע בין השאר מעמדה חדשה באמנות (“אסתטיקת יחסים”), ממדיום חדש (מיצב), מצורה חדשה של פטרונות (חסות תאגידית), ומאופן תנועה חדש (תיירות גלובלית) — אבל סביר שכולנו נסכים כי עבודת אמנות, שלעתים קרובות זקוקה למפגש אינטימי ולתיווך, אינה מתאימה להמונים כמו צורות גבוהות אחרות של התרבות (מוזיקה וקולנוע, למשל). העובדה שמוזיאונים לאמנות עכשווית מסתמכים כיום על הנתון של מספר המבקרים כדי למדוד הצלחה, ושהם בנויים לאכלס כמות אדירה של קהל, הפכה כבר לפרדוקס שחוק, אבל לאור הנסיבות הקיימות הפרדוקס הזה מצריך בחינה מחדש.

המוזיאון לאמנות עכשווית של העתיד צריך להיבנות כמקום בו ההמון לא יוכל להפגין את נוכחותו הגועשת. דברים צריכים להיחשב לעומק, מבקרים צריכים להילקח יד ביד כדי לחוות (כן, אל דאגה, אנחנו עדיין משתמשים במילה הזו!) אוספים מדהימים של אמנות, קבוצות בתי ספר צריכות להיות מסוגלות לבקר במוזיאון כשהוא ריק ממבקרים, שעות הפתיחה צריכות לסגת מהשאיפה המוגזמת ל–24/7. במילים אחרות, השאלה לא צריכה להיות “איך ניתן להגדיל את מספר המבקרים?” אלא “מה ניתן לעשות כדי להימנע ממצב בו הדרך היחידה לראות עבודת אמנות היא דרך מצלמת הסלולר של תייר שעומד ביני ובין העבודה כשהוא להוט לעשות איתה סלפי?”

זה אולי נשמע אליטיסטי, אבל במקום להוקיע אפריורית את מושג ה״אליטה״, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו לאיזו אליטה בדיוק אנחנו רוצים לדבר. במילים אחרות, אם האליטה היא רק של עשירים, לבנים, מקצוענים, אז יש לנו בעיה; אבל אם אליטיזם פירושו להביא אל המוזיאון רק את מי שבאמת מתעניין ומתלהב, או את מי שלוקח חלק במסגרת חינוכית (כאן המושגים “חינוך” ו”גילוי” הולכים יד ביד) ולכן משוקע ברצינות באמנות שהמוזיאון מתחזק בגאווה — במקום לייבא את קורבנות השיווק שנמשכים על ידי מבנה אדריכלי נוצץ שמתפקד כסוס טרויאני — אז אולי מצאנו פתרון.

ב. יכולת: Form Follows Fractions

שאלת הנגישות — מיהו הציבור האמיתי של המוזיאון לאמנות עכשווית? — קשורה באופן ישיר לשאלת היכולת: מה המוזיאון לאמנות עכשווית יכול לעשות? למה מוסד זה מסוגל? בזמן האחרון אין מוזיאון לאמנות עכשווית שלא מתרחב או לפחות שוקל התרחבות. הארכיטקטורה של המוסדות האלה — למשל, העיצוב החדש של ה-Museum New שתוכנן על ידי SANA, ה”וויטני” שתוכנן על ידי רנזו פיאנו, ושתי ההרחבות האחרונות של ה-MoMA שתכננו יושיו טניגוצ’י ודילר סקופידיו + רנפרו — מבוססת על עקרון אחד בלבד: ככל שאנחנו מושכים יותר מבקרים, כך אנחנו מצליחים יותר. בעוד שהמגפה הנוכחית היא אמנם קטסטרופה זמנית שבקרוב יימצא לה הטיפול הנכון, היא כן הציפה מערכת של סוגיות עקרוניות שחשוב לדון בהן. אם החלק הקודם של הטקסט שאל מיהו הקהל האמיתי שאליו מוזיאונים לאמנות עכשווית צריכים לדבר, החלק הזה מבקש להתוות את סוג החלל שיוכל להכיל טוב יותר את הקהל האמיתי שלנו.

עד כמה שזה נשמע מטורף, “התבססות” (consolidation), “המשכיות”, או “פרגמטיזם” אינן מילות מפתח כאן. המוזיאון לאמנות עכשווית של העתיד עשוי להתאים פחות לזרימה אדירה של קהל אנונימי ולהתמקד יותר, למשל, בבנייה של מסע בחלל הפתוח, עם ביתנים קטנים שפזורים בפארק ציבורי גדול. או, למשל, הוא יהווה תירוץ לגילוי של אזורים בעיר דרך פיזור מחלקותיו בין שכונות שונות — מרכזיות ופריפריאליות, “טובות” ו”רעות”, בטוחות ומסוכנות (חשבו, למשל, על ה- Musée Précaire Albinet  של תומאס הירשורן [2004] או על The Modern Procession של פרנסיס אליס [2002]). האפשרות האחרונה היא לשקול שוב את הרעיון של ״המוזיאון כיעד״, כפי שהוא בא לידי ביטוי, לדוגמה, במוזיאונים מחוץ לעיר כמו DIA: Beacon במדינת ניו-יורק, או Louisiana בדנמרק או   Castello di Rivoli  ליד טורינו. כאן אנחנו כן נדרשים לאזן רמה גבוהה של התבססות, המשכיות ופרגמטיזם באמצעות מידה גבוהה של רַחקּות (remoteness). לסיכום, אנחנו לא זקוקים לאטריום נוסף!

ג. גמישות: להדק ולשבור

דנו בקצרה בחשיבה מחדש על הקהל האופטימלי של המוזיאון לאמנות עכשווית של העתיד. נגענו גם בסוג הפתרונות האדריכליים שיש ליישם במקום כזה. השאלה האחרונה, ואולי החשובה ביותר, היא מה צריך להיות הלך הרוח הארגוני של מנהלי המוסדות האלה? זה תמיד מרתק להיזכר איך כמה מהיצירות הרדיקליות ביותר של האנושות באו לעולם בזכות אנשים שלא האמינו באותן עמדות רדיקליות (חשבו למשל על הקשר שבין אמנות ודת). עבודות אמנות ששינו את הצורה בה אנחנו תופשים את המציאות אחוזות בידי צבא של ביורוקרטים. כעת, הודות (לא תודה!) למגפה, כל המבנים השליטים האלה מתחילים להתפורר. זה זמן טוב לחשוב על החלפת הסדר הפירמידלי בסדר מסוג אחר.

בהפגנות תמיד יש איזה סימן שמורה לקהל להתפזר ולהיעלם במהירות האפשרית. בעוד שפעולת המחאה כבר הפכה לפולקלור טהור, דווקא ההיבט הזה בכוריאוגרפיה שלה יכול להעניק השראה למוזיאון לאמנות עכשווית של העתיד בארגון משאבי האנוש שלו. במילים אחרות, צוות העובדים במוזיאון לאמנות עכשווית של העתיד יאורגן ביחידות קטנות: עם אסטרטגיות אוטונומיות, עם דרכים עצמאיות לשרוד (קודם כל כלכלית) ועם כללים משל עצמן. יחידות אלה יפוקחו על ידי דרג גבוה יותר, אבל כזה שאינו ריכוזי. צעד נדרש נוסף הוא ביטול ההיפר-התמקצעות, שכיום כמעט ולא מאפשרת לעובדים לעבור מתפקיד לתפקיד. צבאות (של אוצרים) אינם עוד הפורמט הנכון; זהו זמן ה”קומנדו”. ואם יינתן תעדוף למולטיטאסקינג, גם החיוניות של נושא המשרה תתועדף. צוות קטן יותר של אנשים יתמודד עם יותר עבודה ויקבל יותר שכר. יש לצמצם את כוח האדם בצוותים העובדים למינימום האפשרי.

סיכום

עבור הקוראים שעלולים להבין את מה שנכתב כאן כמתקפה חזיתית נגד המוזיאון לאמנות עכשווית כרעיון, חשוב לציין שכל המחשבות הללו אינן חדשות. הן שייכות לסוג של “עבר פוטוריסטי” של המוסד הזה. העלתן באוב עשויה להוביל לתוצאות מעניינות ביותר, או לכל הפחות לשיחות מפרות. מעבר לכך, חשוב גם להדגיש שיש כאן משאלה לקו-הביטציה של “בעלי חיים” שונים, ולא רצון להחליף מין אחד באחר (כמו במקרה של הדינוזאורים, שחלקם הפכו לציפורים או לטאות).

במילים אחרות, אם המגפה לימדה אותנו שמוזיאונים לאמנות עכשווית להמונים הם לא בני-קיימא בטווח הארוך, במיוחד בתקופות דרמטיות, היא גם חשפה איך מוזיאונים לאמנות עכשווית מסוג אחר עשויים לבסוף להפציע כאופציה היחידה. הפתרון המיטבי עשוי להיות בנוכחות הבו-זמנית של מודלים שונים, שכולם יהיו רלוונטיים במידה מסוימת ושכולם ייתמכו במידה שווה (כלכלית ומוסרית).

ברור שמחבר הטקסט הזה מקווה לנכוח ב”מוזיאון לאמנות עכשווית של העתיד”: לקפוץ מביתן אחד לשני בגן מפואר, משכונה מוכרת לשכונה נידחת, לא לחפש את האטריום, לא לנסות להתבונן בציור מבעד למסך הסמארטפון של התייר, לא לעמוד בתור כדי לראות תערוכה שוברת קופות, לא להרגיש שהחנות או המסעדה הן אלה שמניעות את המוסד. אבל אלה, כמוני, שמאחלים לעצמם את כל זה (ועוד הרבה יותר!), צריכים להבין שהאפשרות שאני מציע כאן לא יכולה ולא צריכה להיות האפשרות היחידה.

***

הטקסט פורסם לראשונה בגליון הבכורה של כתב-העת לאמנות “טיוטה” (תרגום: ארנון בן-דרור וישי שפירא קלטר), שהושק לאחרונה. להזמנת עותק כתבו ל-tyutahmagazine@gmail.com