האיש ששתל פסלים

כדי לגלות באופיו של אדם איכויות נדירות באמת, צריך שיתמזל המזל לעקוב אחר מעשיו לאורך זמן. רק אם במשך שנים רבות יהיו מעשיו של אותו אדם נקיים מכל רבב של אנוכיות, ונמצא בהם נדיבות כנה ונתינה ללא בקשת תמורה, וכשבנוסף מצליח הוא להותיר בעולמנו חותם בלתי נמחה, רק אז נוכל לקבוע בוודאות כי אכן אדם בלתי נשכח לפנינו.

ז’אן ז’יונו, “האיש ששתל עצים” (1954), הוצאת קיקרו, 1998, עמ’ 9

דני קרוון נפטר ביום שבת 29 במאי 2021. הוא הובא לקבורה בקיבוץ שובל שבנגב הצפוני, אל מול נוף רחב ידיים של שדות חקלאיים, בצל עצי ברוש, אורן וזית. האיש ששתל בחייו פסלים בכ-70 אתרים עירוניים וטבעיים ברחבי העולם, בנו של אדריכל הגנים הראשון של העיר ת״א, שגדל על אהבת הטבע והסביבה, שראה בהטבעת כפות רגליו על החול בשפת ימה של עיר הולדתו ת״א את חווית הפיסול הראשונה שלו ואשר בחר להשתמש בעצים, באדמה, ברוח, באור השמש ובצל כחומרים ביצירותיו, הוטמן בסוף ימיו באדמה. את בית העלמין בשובל תכנן אביו, אברהם אייבי קרוון. גם הוא טמון שם בחלקת קבר לצד רעייתו זהבה. באתר הפסטורלי השקט והיפה הזה, אל מול העיר רהט שצריחי המסגדים שלה מתנוססים גבוה מעל לבתי התושבים, נסגר מעגל חייו.

חלקת הקבר של דני קרוון בבית העלמין בקיבוץ שובל ביום ההלוויה 31 במאי 2021

בית העלמין בשובל מזכיר את יצירותיו של קרוון: מובלעת של יופי ושלווה מעשה ידי אדם, הממזגת בתוכה תרבות וטבע ונטועה בסביבה נתונה המקנה לה את משמעותה והקשרה. הסביבות הקרווניות, יצירות ספציפיות שנוצרו מתוך התייחסות למקום, כמו בית העלמין, הן יצירות אמנות שימושיות אשר נוצרו שלא על מנת לראותן בלבד. יצירותיו הן תפאורות-חוץ מונומנטליות שמזמנות את הציבור המבקר בהן לפעול בתוכן. המשתמשים ביצירותיו זוכים להתנתק לרגע, קצר או ארוך, מהוויית היומיום ומוזמנים להתמסר לחוויה שונה. בסביבות “אקסטריטוריאליות” אלה לא מתקיים מסחר ורכב לא חוצה אותן. בסביבות אלה ניתן לשמוע את קול שירת הציפורים ולחזות בילדים מתרוצצים תוך כדי משחק. משב רוח מתרגם לפכפוך מים או לתנודת עלים בצמרות העצים שקרוון שתל בתוך יצירותיו. צליל רציף עמוק וענוג נשמע ביצירות שמגדל מצוי בהן. זהו צליל הבוקע מן החלילים שקרוון קבע בתוך המגדלים כדי לנצל ולהנציח את הרוח. לעיתים מופרע השקט כשהמציאות מזמנת מחאה אזרחית וקריאה לשינוי המצב. יצירותיו הציבוריות בכל העולם כרוכות בחייהם הפרטיים של אנשים רבים ומבטאות בצורה מאד מוחשית את הזיהוי של הספירה הפרטית עם הספירה הציבורית, הפוליטית. מי שזכו לגדול בקרבת אחד מפסליו, בילו למשך זמן מה בקרבם או חלפו דרכם, הפכו להיות לשגרירי יצירתו מרצון. החוויה הגופנית והתודעתית שהקפסולות הקרווניות מייצרות היא מובחנת ומטביעה על המשתמשים ביצירות את חותמה. “חשבתי “לקפוץ” לדקה”, העיד טדי קולק לאחר ביקורו הראשון באנדרטת הנגב בשנת 1971 “ונשארתי למעלה משעה”.

מימין: זאב טנא מבצע את “ג’וּ איש” – שיר מחאה שחזר וביצע מידי יום בשעה 17:00 למשך מספר חודשים בכיכר התרבות ב-2019 (צילום: אלה גולני גלמי, מתוך עמוד הפייסבוק Zev Tene; משמאל: מחאת האזרחיות והאזרחים נגד השלטון בזמן מגיפת הקורונה, אפריל 2021 (צילום: תומר אפלבאום)

נוסף על היותו אמן מבוקש ופעיל שיצר פסלים בהזמנה בסטודיו שלו בתל אביב והחל מראשית שנות ה-80 גם בפריז, היה דני קרוון גם אקטיביסט חברתי ותרבותי ברמח אבריו. מעורבות אזרחית פעילה היתה בבחינת ציווי עבורו. בתחילת דרכו עבד לבד, שירטט עשרות תכניות על גיליונות נייר ובנה מודלים מפלסטלינה. הוא לא ידע ולא רצה להיות ׳בוס׳ של אף אחד. אולם לקראת סוף שנות ה-80, כשההזמנות התרבו, החל להעסיק צוות של עוזרות ועוזרים שעבדו לצידו. “אני לא יודעת איך הוא הספיק את כל מה שעשה”, ספדה לו חוה רעייתו בטקס ההלוויה. את הרוח האנושית, ההומניסטית, שפיעמה בו ואשר לאורה הלך, הוא שייך לאמו. “העיקר שתהיה אדם” היא אמרה לו בילדותו, כך נהג לספר. את האתוס הפועלי, אהבת העבודה וההתמסרות לעשייה ציבורית משמעותית, ינק מאביו שהיה מסור לעבודתו בשירות הציבור ומתנועת השומר הצעיר, שבה היה חבר כנער ובה קיבל חינוך לחיים של מעשים. את היסודות לעבודתו האמנותית קיבל מהאמנים הפעילים שהיו מוריו – אביגדור סטימצקי, יחזקאל שטרייכמן, מרסל ינקו, מרדכי ארדון, נפתלי בזם, אהרון אבני, דויד שניאור. קרוון העירוני, בן העיר תל אביב, היה חבר בגרעין שחבריו עזבו את העיר ובתחושת שליחות גדולה “עלו על הקרקע” והקימו את קיבוץ הראל בדרך לירושלים, בסמוך לכפר הערבי בית ג’יז. בקיבוץ נחשף מקרוב ובאופן בלתי אמצעי לישובים הערביים ולתושביהם הפלסטינים והבין שהחיים במקום הזה לא יכולים להתקיים ללא שותפות מלאה ומתן שוויון זכויות מלא לכל האזרחים. אנדרטת הנגב, יצירתו הסביבתית המונומנטלית הראשונה שנחנכה בשנת 1968, מגלמת את חזון החיים בשלום, בשותפות ובשוויון שקרוון ייחל לו ונרתם להגשמתו כאמן וכאזרח. האנדרטה הוזמנה ונוצרה בראש ובראשונה כאתר הנצחה ללוחמי חטיבת הנגב של הפלמ”ח שנפלו במלחמה לעצמאות ישראל, עת שהגנו על 11 היישובים היהודיים בנגב מפני הצבא המצרי שפלש מסיני. עם זאת, יציקות הבטון הרכות, המעוגלות של האנדרטה, קנה המידה האנושי של האלמנטים המרכיבים אותה, היחסים השוררים ביניהם וה”סמטאות” שחוצות אותה לאורכה ולרוחבה נותנות ביטוי למקור השראה נוסף ששימש את קרוון כשתכנן את האנדרטה: נופי הארץ בילדותו ובנעוריו על הכפרים הפלסטיניים הרבים שהיו בנויים בשטחה ונהרסו. כפרי האדמה והאבן הפלסטיניים שהיו ואינם נחקקו בזכרונו של קרוון והיו לחלק מהותי בבנק הדימויים שממנו שאב השראה כאמן. כריכת שתי ההיסטוריות ושני הסיפורים ביצירה קוהרנטית אחת מוסיפה לא רק נופך חשוב להבנה ולקריאה של אנדרטת הנגב, אלא גם הכרה בכוחה של האמנות להתייחס באופן משמעותי, קונקרטי ואפקטיבי לסיטואציות מורכבות. האנדרטה מציגה באופן מוחשי, בחומר הבטון, את האפשרות להגשים באיזור חיים משותפים שמספרים באופן סימולטני יותר מסיפור אחד.

מימין: דני קרוון, הכפר הנטוש בית ג’יז, ציור בטכניקה מעורבת על נייר, 40.5 * 58.5 ס”מ, באוסף משפחת קרוון; משמאל: אנדרטת הנגב, באר שבע. צילום: ז’אן בושה ז’אז’ר, מארכיון סטודיו דני קרוון

היצירות הסביבתיות של קרוון, כמו כל יצירות האמנות הגדולות, אינן קופאות בזמן. בזכות השפה האוניברסלית ולקסיקון הצורות הקלאסיות שרתם ליצירותיו, ובזכות מיקומן במרחב הציבורי הפתוח תוך שילוב אלמנטים מהטבע, מצליחות יצירותיו להכיל בקלות התרחשויות שונות ומגוונות ולהתכתב ללא הרף עם המציאות המשתנה סביבן. הודות לתכונות אלה מזמנות העבודות קריאות חדשות מצד אוצרים, אנשי תרבות והיסטוריונים כל הזמן, ונכון לשעה זו עושה רושם שהן עוד רחוקות ממיצוי. קרוון האיש הלך אבל היצירות שהשאיר אחריו עבורנו נותרו עמנו כאן. אולם גם הפסלים, כמו האדם, עשויים חומר ונידונו לבלייה ולכיליון. קרוון שלחם לא רק בעד זכויות האדם והאזרח, אלא גם בעד שימור מורשת התרבות, הוביל בחייו גם את המאבק המתמשך והבלתי-מוכרע לשמירה על תקינותן של יצירות אמנות במרחב הציבורי בכלל ושל יצירותיו הוא בפרט. עם לכתו מתחזקת ההבנה שעלינו, ציבור המשתמשים הנהנה מיצירותיו, מוטלת החובה לשמר אותן למעננו ולמען הדורות הבאים. עלינו להתגייס ולשמור על יצירותיו בכל העולם, כפי ששומרים על הפירמידות בגיזה ועל ציורי הקיר הקדומים בלסקו. יצירותיו הן אתרי מורשת המנציחים את החיים האזרחיים של ימינו. טריטוריות אזרחיות שמבטאות בחומר, בצורה ובחלל את אבני היסוד של חברה דמוקרטית הוגנת, חומלת ואמפתית, ביניהם חופש הביטוי והפעולה, הזכות למחות, הזכות לאהוב אהבה חופשית, הזכות להתבטא והזכות ליצור.

בשנים האחרונות התגייסנו מספר אנשי אמנות, חוקרים ואנשי תרבות ומורשת, בראשותי, בראשות נועה קרוון-כהן בתו הבכורה של קרוון ומנהלת הסטודיואים בתל אביב ובפריז, ובהובלת עיריית באר שבע, ביחד עם מספר ארגונים שותפים, כדי להקים את מרכז דני קרוון לאמנות ציבורית בבאר שבע. המרכז מתוכנן להיבנות למרגלות אנדרטת הנגב, הפסל הציבורי המשמעותי ביותר בגוף היצירות של קרוון. עם לכתו, ברור לנו היום יותר מתמיד שהקמת מרכז שיציג ויחקור את מורשתו ופועלו הענפים, ואשר ידאג גם לשמר ולחקור את מורשתם של מונומנטים נוספים שהוקמו לאורך השנים במרחב הציבורי בישראל על ידי שורה של אמניות ואמנים, הוא בגדר הכרח. ועד שיוקם המרכז וירחוש פעילות שתקדם את היצירה הציבורית בישראל, את זכויות האדם ואת השלום – ברוחו של קרוון, עשרות הפסלים שתכנן והקים בישראל, בצרפת, בגרמניה, ביפן, בקוריאה, בשוויץ, בדנמרק ובמקומות נוספים ברחבי העולם, יהיו יד לקרוון האמן והאדם, לחזונו ולפועלו. נוכחותו, מילותיו ומעשיו יחסרו לנו מאד.

דני קרוון, סקיצות נלוות לתכנית האדריכלית של מרכז דני קרוון לאמנות ציבורית בבאר שבע  (יוזמה משותפת לעיריית באר שבע, סטודיו דני קרוון, עמותת מרסל לקידום אמנות ותרבות; בתכנון ראשוני של Happy World Architecture, מצפה רמון)

***

האיזכורים, העובדות והרשמים שמופיעים למעלה בטקסט נודעו לי מתוך העבודה המשותפת שזכיתי לבצע עם דני קרוון ובתו נועה בסטודיו קרוון בעשר השנים האחרונות. כיום, ביחד עם הצוות הקבוע של הסטודיו בתל אביב ובפריז שכולל את קרין כהן-שרון העוזרת האישית של קרוון, אן טמיזייה, המודליסטית של קרוון ויד ימינו, ג’ניפר פירס וז’ודית לנגלרט, אסיסטנטיות בסטודיו בפריז, מיקה נכטיילר, אסיסטנטית בסטודיו בתל אביב, והאדריכלית לילה מועלם, אנו פועלות לשימור יצירותיו של קרוון, לפיתוח ולטיפוח מורשתו בישראל ובעולם, ולהנגשת המידע הארכיוני הנוגע ליצירתו האמנותית ולעשייתו הציבורית, באמצעים דיגיטליים, ובאמצעות ייזום מחקרים, תערוכות, ספרים ואירועי תרבות ציבוריים.