אמנויות הבמה

  • הפוסט-אוונגרד של “נבוכים שנים”

    הפוסט-אוונגרד של “נבוכים שנים”

    “גר”כ אינם נענים לאף אחד מאמצעי הייצוג של הפרפורמנס במערב. המודלים של האוונגרדים ההיסטוריים משמשים רק נקודת פתיחה אסתטית, כמדרגה אל מה שנמצא מעבר לאופק של האוונגרד. לכן הם יכולים ללמד את כולנו גם משהו על ביצוע אנטי-ייצוגי בפוליטיקה, על החזרת הכוח לרבים ועל דמוקרטיה ישירה”. שיר חכם על היצירה החדשה של שני גרנות, נבו רומנו ואריאל כהן

  • די לקידוד

    די לקידוד

    המופע ׳טוורק׳ מביא אל שדה המחול הישראלי אפשרויות חדשות לחשיבה על מחול. הביקורת של רות אשל ב׳הארץ׳, שמתקשה לראות מעבר למקובל במחול המערבי, הלבן והמקודד תרבותית, חושפת את היעדרו של דיון מורכב ומושכל שיאפשר לקוראים לחשוב על מחול היום

  • מה חי באמנות החיה

    מה חי באמנות החיה

    “אין לנו אג’נדה חינוכית מוצהרת. אנחנו באמת מבקשים להרחיב את השיח וליצור אירוע תוסס ורב-שכבות. אנחנו בהחלט רואים בסדנאות, בכנסים ובאירועי שיח חלק בלתי נפרד מהפסטיבל. זה קורה כי גם אצלנו וגם אצל הקהל יש רעב לזה”. הצצה לתוכנייה של פסטיבל ישראל ה-55 ושיחה קצרצרה עם המנהל האמנותי, איציק ג’ולי

  • ניסוי כלים

    ניסוי כלים

    “בשתי העבודות שצפיתי בהן, יוצרות מוכשרות בוחרות שלא לבחור, לא למתוח ביקורת או לנקוט עמדה ברורה – אלא להציג מצב. העדינות הזו יכולה להיות שפה, סגנון או טרנד, אבל לטעמי היא פשוט בוסרית”. דנה שלו על מרכז כלים לכוריאוגרפיה בבת-ים ועל יצירותיהן של טליה בק ויולי קובבסניאן

  • “זה פשוט עניין אנושי”

    “זה פשוט עניין אנושי”

    “יוזמה אזרחית שברירית”, כך מכנה הכוריאוגרף הבלגי אלאן פלאטל את החרם התרבותי על ישראל. “אני תומך בחרם, אבל אני לא חבר התנועה. אני רוצה לשמור על החופש להחליט מהי עמדתי בכל מקרה לגופו. אני רוצה לקחת בחשבון את הרגשות של המעורבים בעניין משני הצדדים, אחרת אני עלול להשתמש בכוח באופן שעלול להתפרש כאלים”

  • חזרתו של המבע

    חזרתו של המבע

    “רוח של נעורים פיעמה בפסטיבל השנה, שקידש את ההתנסות. כמה מהיוצרים השתמשו בה כעלה תאנה לעשייה חסרת תכלית או משעממת, ועבור אחרים היא היתה זרז או מנוף לחקירה וביטוי חכם של הדבר הזה (בריחוק מה) שאנחנו קוראים לו ‘מחול'”. דנה שלו על 4 מופעים נבחרים מפסטיבל “הרמת מסך”

  • מיישר קו עם העליונות הגברית

    מיישר קו עם העליונות הגברית

    דנה שלו מציעה להתייחס ליצירתו האחרונה של רועי אסף, “בויס”, כמשלימה לטרילוגיה את יצירותיו “הגבעה” ו”גירלז”. ככזאת, “‘בויס’ נופלת למלכודת המבט הגברי במשמעותו הפמיניסטית הקלאסית. גם כאשר הגברים ב’בויס’ מפלרטטים, אין בכך כדי לערער את מעמדם כנושאי המשמעות הבלעדיים”. ביקורת

  • להעיר את החיה

    להעיר את החיה

    “יש אמת מוחלטת שהשתלטה על המרחב, שהמלחמה היא צודקת. יש משהו מערער בפחדים בשאלות. והעם הזה שיושב פה מסוגל יותר מתמיד לבצע הדחקות מאוד קיצוניות. הוא שכח לחלוטין מה היה. בעיני מקום דטרמיניסטי הוא מקום מסוכן”. שיחה עם אייל וייזר בעקבות עבודתו “מה שלום החיה?”

  • סוג אחר של ניהול טעם

    סוג אחר של ניהול טעם

    “אנחנו שומרים על המיתוג שלנו, משתדלים לא להיות מזוהים רק עם תמונע או עם המחסן למשל. אנחנו תופסים את עצמנו כסוכנים עצמאיים, קול נוסף בשדה שעושה ארגון מחדש של הדברים”. שיחה עם עדו פדר, מנהל אמנותי שותף של פסטיבל “צוללן”, שיתקיים בספטמבר הקרוב בתל-אביב–יפו

  • חזרה למופע

    חזרה למופע

    “האמפתיה של ‘חזרות על חלקים ממני’ אינה מכוונת לנשים המופיעות. האמפתיה אינה מופנית כלפיהן משום שהן ‘עושות מחול’ והקהל צופה ונע בלי לעשות מחול. האמפתיה גם אינה מופנית כלפי בני-האדם שחולקים עימן את המופע. היא מתקיימת אל מול המערכת של ההפרה שמגדירה את מושג האמפתיה”. עמרי הרצוג על “חזרות על חלקים ממני”, שיוצרות-מבצעות ענת דניאלי בשיתוף תמי ליבוביץ’

  • הגאולה דרך מקדונלדס

    הגאולה דרך מקדונלדס

    “המופע עוקב אחר שבע דמויות שעוברות תהליך הנדמה כדרך לגאולה. הן משוטטות ברחבי התחנה ובכל קומה מתקיימת סצינה חדשה; אנו הצופים נגררים אחריהן בסקרנות ובחשש-מה שנהפוך בלי משים לחלק מאותה תהלוכת חיים-מתים”. על “Seven”, המופע החדש של תיאטרון מסתורין, המתרחש במרחביה ההזויים של התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב.

  • הפוטנציאל לשינוי של תולעות המשי

    הפוטנציאל לשינוי של תולעות המשי

    “אני מגדלת את התולעות בשביל רגע מסוים – כשמתחיל חוסר נחת כזה של התולעת והיא חייבת לחפש פינה, היא מחפשת גובה. התנועה שלה נראית לי כמו עינוי, משהו לא מספיק לה כבר, והיא חייבת ללכת למשהו יותר נעלה”. דנה שלו צפתה ב”שעת הגלגול” של קבוצת תיאטרון רות קנר ושוחחה עימה

  • פסטיבל ישראל: המציאות חותרת תחת האמנות

    פסטיבל ישראל: המציאות חותרת תחת האמנות

    “באופן פרדוקסלי, בזכות התנגדות הממסד לאמנות ביקורתית והאווירה הציבורית העכשווית, לא ניתן לעצור את שטף האסוציאציות הפוליטיות שמתקשרות עתה לכל מחווה מהדהדת של ‘יוליוס קיסר’ של רומיאו קסטלוצ’י או למוזיקה הערבית שמשתרבבת מהרחוב להופעתו של קסבייה לה-רואה”. דנה שלו מהרהרת על שלושה מופעים בפסטיבל ישראל 2015

  • אשה, ספק אשה

    אשה, ספק אשה

    “הגוף העומד בתווך הוא נקודת המוצא; ג’ולי מבקש לטשטש אותו כדי לאפשר את השאלות, ויצמן מבקשת לחדד אותו כדי להפוך מלים לחומר”. דנה שלו צפתה ב”שמש על יוטה” של איציק ג’ולי וב”ראיתי היום בפייסבוק תמונה שלך בגופייה צהובה עם דגל של אש”ף” של עינת ויצמן.

  • האשה שהרעישה את מוזיאון תל-אביב

    האשה שהרעישה את מוזיאון תל-אביב

    “במקום כמו ישראל אני מרגישה צורך להתייחס לנושאים רגישים שלא פשוט להתמודד איתם. רציתי להביא קולות ומחשבות שמבוצעים כפעולות במרחב מוזיאלי מונומנטלי ורפלקסיבי, ולשאול שאלות אולי קיומיות בלי להיות פרובוקטיבית או לנסות לזעזע במכוון”. שיחה עם דנה הלר, אוצרת “הד”, פרויקט סאונד-פרפורמרס חדשני שהתרחש בחללים שונים של המוזיאון.

  • מרימים מסך על מחול חדש

    מרימים מסך על מחול חדש

    פסטיבל “הרמת מסך” האחרון עירער על תפיסת המחול השמרנית שאיפיינה את המוסד בשנים האחרונות. היוצרים חגגו, המבקרים הגיבו בחשש מ”אובדן המחול” ואכזבה מהתוצרים שהוצגו. דנה שלו ניסתה ללבן כמה מן השאלות שעלו בעקבות הפסטיבל עם המנהל האמנותי איציק ג’ולי, האוצר רן בראון והיוצרים ארקדי זיידס, עדו פדר, שני גרנות ונבו רומנו

  • כובש את הכיבוש

    כובש את הכיבוש

    “העבודה מציבה מראה לכלל הציבור הישראלי, שנדרש לזהות ולהתמודד באמצעותה עם ביטויי האלימות שלו עצמו, גם באופן אישי וגם כאזרח. החשיבות שלה בימים אלה חשובה לאין שיעור, במיוחד לנוכח קולות של צנזורה, משום שהיא מפנה אצבע מאשימה באופן שווה אל כולם”. דנה שלו על “ארכיון”, יצירתו של ארקדי זיידס

  • לעולם ואף פעם, שוב ושוב

    לעולם ואף פעם, שוב ושוב

    “היציבות היחידה שניתן למצוא ביצירה הזאת היא המחזוריות האינסופית, והאפשרות היחידה לנחת היא בהתמוטטות שתכלה הכל”. על “Forever/Never” של תיאטרון קליפה במוזיאון תל-אביב.

  • משק אוטרקי שלא באמת יכול להתקיים

    משק אוטרקי שלא באמת יכול להתקיים

    “אנחנו יכולים לנסות לשנות את הגבול שלנו, לעצב או לפרוץ אותו, אבל עדיין בנקודה שבה העור שלנו מסתיים, שם אנחנו נגמרים”. שיחה עם נעה דר על “עור”, יצירתה החדשה

  • הזמנה להשלת קליפה

    הזמנה להשלת קליפה

    “ביצירה זו הקהל רודף בגופו ובמבטו אחר הרקדן הנע ממקום למקום; הוא עומד ויושב לחלופין על הרצפה, הוא מתערבב עם ריח גופו, זיעתו ונשימתו במרחק הפורץ את טווח הביטחון והנוחות”. אורנה אוריין על עבודת המחול של יסמין גודר במוזיאון פתח-תקווה.

אלפי מנויים ומנויות כבר מקבלים את הניוזלטר שלנו
ישירות למייל, בכל שבוע
רוצים לגלות את כל מה שחדש ב
״ערב רב״
ולדעת על אירועי ואמנות ותרבות נבחרים
לפני כולם
?