פסטיבל ישראל: המציאות חותרת תחת האמנות

פסטיבל ישראל בניהולו האמנותי של איציק ג’ולי, המתקיים החודש, הוא העשיר והמשובח זה שנים. התוכנית האמנותית מדגישה את טשטוש הגבולות כמאפיין מרכזי של אמנות הבמה העכשווית, ומציגה מגוון של יוצרים מובילים (רובם מופיעים בישראל בפעם הראשונה) ויצירות על הטווח הרחב שבין קנוניות לאוונגרדיות. במקביל נערכים אירועי שיח רבים ומפגשים הפונים לקהל הרחב ולקהל המקצועי.

בכנס בנושא “תיאטרון עכשווי”, שנערך במסגרת הפסטיבל, הזכירה לנו האמנית סמדר יערון בפואמה הסאטירית שלה “בלי נאמנות אין אזרחות” את “הענשת” תיאטרון אל-מידאן על-ידי עיריית חיפה כדי ש”ילמד לקח” ואת הסרת החסות של משרד התרבות מיצירת המחול “ארכיון” של הכוריאוגרף ארקדי זיידס. יערון מבקשת לנקב נקבים בבועת האופוריה שמלווה את אורחי הפסטיבל המאושרים (בצדק), ומכניסה אל החוויה הקסומה את המציאות המקבילה. ואכן, ראוי שהפעולות של משרד התרבות יעיבו על שמחת הקהל הנוהר להופעות וממלא את האולמות.

בסוף-השבוע השני של הפסטיבל הוצגו שלוש יצירות מחול-תיאטרון שעוסקות במדיום עצמו, מתנתקות מן ה”מציאות” ומבקשות לערער על תפיסות מקובלות ולהמציא דרכים חדשות.

באופן פרדוקסלי, בזכות התנגדות הממסד לאמנות ביקורתית והאווירה הציבורית העכשווית, לא ניתן לעצור את שטף האסוציאציות הפוליטיות שמתקשרות עתה לכל מחווה מהדהדת של “יוליוס קיסר” של רומיאו קסטלוצ’י או למוזיקה הערבית שמשתרבבת מהרחוב להופעתו של קסבייה לה-רואה בבית מזי”א. המציאות מסתננת מבעד לסדקים ומתגנבת ליצירות שמעולם לא התכוונו לעסוק בפוליטיקה ישראלית. על-פי הצעתה של יערון, הערות ומחשבות על “המציאות כאן ועכשיו” יתגנבו גם למחשבותי בנוגע ליצירות.

ההשפעה הנראית והנסתרת של קולות השליטים

הבמאי האיטלקי רומיאו קסטלוצ’י מציג עיבוד מקוצר ליצירתו “יוליוס קיסר”, שעלתה לראשונה לפני כ-17 שנה. אף שהגרסה הזו צנועה ודחוסה מבחינת תפיסת החלל, נשמרים בה דימויים רבי כוח, הבעה אלגנטית וקצב מדויק. קסטלוצ’י טוען ל”תיאטרון מנותק”, המפנה גב למציאות ומוצא את הפוליטיות של התיאטרון במעשה התיאטרוני עצמו, כשהוא שואל: מהי המשמעות של הצפייה בתיאטרון?

מיהו הקהל של פסטיבל ישראל? מי הם אלה שגם יכולים לשלם עבור כרטיס וגם יש להם הזמן הפנוי? אחרי שהורדנו מהקבוצה את כל אלה שאין להם, נותרנו עדיין עם מגוון רחב יחסית לשנים קודמות: לצד קהל של שוחרי אמנות, ממלאים את האולמות השנה תלמידים וסטודנטים שגומעים בשקיקה את שטף המידע וההזדמנויות לצפות ביצירות מכוננות ולקחת חלק במפגשי שיח מרתקים. לצד המופעים מתקיימים שלל אירועים חינמיים, ובמקביל למופעים של “יוליוס קיסר”, שהכרטיסים להם אזלו מהר, התקיימה הקרנה של סרטים המתעדים עבודות של קסטלוצ’י באורך מלא (חינם) וסיפקו חוויה לא פחות חזקה ומסקרנת לטעמי.

אחת הדרכים שבהן קסטלוצ’י מאתגר את המעשה התיאטרוני ב”יוליוס קיסר” היא הפרעה לטקסט של המחזה באמצעות שיבוש הקול האנושי. בפתיחת ההצגה מחדיר לעצמו אחד השחקנים אנדוסקופ, ותמונה חיה של מיתרי הקול שלו מוקרנת במשך המונולוג/דיאלוג (שכן הוא משחק את שני התפקידים) כולו. החדירה אל תוך הגוף וחשיפת הפנים שלו מייתרות את המלים ומכוונות אל המנגנון שיוצר אותן. המונולוג הקיסרי הוא למעשה רצף של מחוות גוף שמלווה באפקט סאונד שמהדהד את התנועה של הגוף, שחותכת דרך האוויר באופן מוגבר. המונולוג השלישי מבוצע על-ידי שחקן שמיתרי הקול שלו פגועים; הסאונד שמתקבל לאורך המונולוג הארוך הוא מעוות באופן מהפנט ומכאיב.

כל אלה יוצרים איכות פלסטית של הקול והופכים את המלה מן הפנים אל החוץ. הייתור של המלה הוא בחירה ביקורתית. האפקט המתקבל מרתק ומטלטל, וגורם לחשוב לא רק את התיאטרון מחדש, אלא את היחס בין מלה למחווה, להשפעה הנראית והנסתרת של קולות השליטים ולמשמעות של שתיקה והשתקה.

בראיון שערך עימו ד”ר דרור הררי הציע קסטלוצ’י לקרוא את תיאטרון הדימויים שהוא יוצר באופן דומה לדרך שבה נקרא מונטאז’ קולנועי סובייטי, כלומר באופן דיאלקטי, שבו דימויים מנוגדים מוצבים זה לצד זה או זה אחרי זה, כשהמשמעות נוצרת בחיבור ביניהם (או בפער ביניהם). הוא קורא לתיאטרון אלים במובן של יצירת קונפליקטים מהותיים בין המרכיבים, הפרדה בין הדימויים והפרעה לנארטיב. כל אלה יוצרים טרגדיה במובן הטהור – והיא לב עניינו.

“אני יוצר מנקודת המבט של הצופה, אני יוצר כצופה”, אמר קסטלוצ’י, שתוחם את שדה הראייה או מושא המבט החוקר של היוצר על-ידי קירות התיאטרון (ליטרלית ומטפורית), ומבטל את המבט החוצה אל “העולם”. אלא שהעולם התיאטרוני שהוא בונה, גם באמצעות כתיבת מניפסטים (כחלק מפעילות קבוצת התיאטרון והמחקר שלו מתפרסמים מאמרים וספרים שפורשים את משנתו), אמור להתהפך כאשר הוא מוצג בהקשר הישראלי.

כאן צריך להתקיים קונפליקט בין החתירה של קסטלוצ’י לניתוק לבין החוויה המקומית. קריאת ה”רווחים” או השתיקות שבין הדימויים מחייבת בהקשר ישראלי חיבור אל המציאות שמחוץ לאולם התיאטרון דווקא. בימים אלה, שבהם נשמעות קריאות בוז כאשר שרת התרבות החדשה נואמת בפתיחת הפסטיבל – תיאטרון הדימויים של קסטלוצ’י מהדהד טרגדיה שלטונית בין כותלי המבנים של ימק”א. שליט שבהינף יד מהדהד סאונד שמרעיד את הקירות – זהו דימוי שעולה בהקשר הישראלי העכשווי.

לשכוח שאנחנו כאן (פריבילגיים)

קסבייה לה-רואה הציג בפסטיבל את היצירה “עצמי לא גמור” (“Self Unfinished”) משנת 1999 – יצירה מכוננת ומרגשת, שבה בוחן לה-רואה את המעשה הכוריאוגרפי, או את משימתו של הכוריאוגרף, באמצעות רצפים תנועתיים שמערערים על התפיסה הקונבנציונלית את הגוף האנושי בכלל ואת גוף הרקדן בפרט.

הרצפים מוצגים בהדרגתיות (ביניהם הוא חוזר לשבת אל שולחן “כתיבת התנועה” שלו), ובסופו של דבר קשה לקבוע אילו איברים הם אלה או אחרים ומהו הארגון ה”נכון” שלהם – מה נחשב “חלק עליון” ומהו “חלק תחתון” של הגוף. ההיפוך הזה ופירוק הגוף מן האנושיות שלו מכוננים תפיסה חדשה של גוף וסובייקט. אלמלא היה עובר רכב ומשמיע מוזיקה ערבית שחדרה את קירות האולם והפריעה את השקט של יצירתו המופלאה, היה אפשר לצלול אל המחשבה הפילוסופית המעמיקה ולשכוח שאנחנו כאן (פריבילגיים).

הנוכחות של הכוריאוגרף עצמו על הבמה, אל מול שולחן, קם ממנו בכל פעם מחדש לנסות תנועה חדשה או גרסה של הקודמת, יוצרות תפיסה של התנועה הפיזית (או הגוף הרוקד על-פי הכוריאוגרפיה) כהמשך של המחשבה החוקרת של היוצר. בין היצירה לבין היוצר מתקיים קשר של הדהוד וההפרדה ביניהם מתבטלת, כמו גם החד-כיווניות או התכליתיות של הפעולה הכוריאוגרפית.

הצופה מאבד את המקום הנוח שלו כמבקר

היצירה “X-ON” של איוו דימצ’ב נפתחת בסצינה קומית שבה מדריכה במוזיאון משדלת תיירים לגעת בפסלים המוצגים בתערוכה. הצגת הרעיון הפשוט לכאורה כבר בהתחלה מאפשרת לדימצ’ב – שנכנס לבמה עירום על עקבים – לפצוח בסדרה של ואריאציות והתנסויות על אותו הרעיון: מימוש ליטרלי של הוראתו של האמן פרנץ ווסט לגעת בפסליו. המשחק המשעשע הופך לרכבת הרים דקדנטית שמנווטת בידיה של לילי הנדל, דמות זנותית שהמציא דימצ’ב עבור יצירה קודמת שלו והמשיך להשתמש בה הלאה, “כדי להתרחק מעצמו”, על-פי דבריו.

ההצבה של הגוף הנשי/גברי הזול לצד הפסלים מוזילה את הערך של שניהם. לילי הנדל מבקשת להפוך את הפסלים לחפץ שימושי, אבל למעט הערך הקומי של הצורה הפאלית שלהם, אין להם שום תכלית, והם הופכים לחסרי משמעות. הגוף הגברי/נשי העירום מוצג לראווה כמו הפסלים – כמוצר נסחר. דימצ’ב מרוקן את דימויי הגוף והיצירה האמנותית מן המשמעות הקונבנציונלית שלהם בבחינת “המלך הוא עירום”. כשהוא מקיז דם מגופו ומשפריץ אותו בהתערטלות אקסטטית, גם הצופה מאבד את המקום ה”נוח” שלו כמבקר או מתבדר והופך פתטי לא פחות מהדמויות המוצגות לפניו, שכן ממה יש ליהנות כשהמוצג לפנינו זול וקורבני כל-כך?

כאשר נשאל דימצ’ב (על-ידי רן בראון בשיח לאחר המופע) למה הוא מתעקש להגדיר עצמו ככוריאוגרף ולא במאי או יוצר פרפורמנס, הוא ענה: “משום שכאשר שאלו אותי את השאלה הזאת, לא ידעתי מה זה פרפורמנס, מבחינתי הייתי כוריאוגרף. אבל עכשיו אני יודע, ואתה יכול להגדיר אותי איך שאתה רוצה”.

שלושה אמנים, שלושה עולמות שונים, שלושתם מקדשים את הביקורת והבחינה התמידית של התפיסות המקובלות והמוסר של העולם שבו הם מתקיימים.

***

“יוליוס קיסר, התערבות דרמטית ותלוית מקום ביצירה השקספירית” (איטליה); רעיון ובימוי: רומיאו קסטלוצ’י | בהשתתפות: ג’יאני פלאצי, דאלמציו מסיני, סימון טוני ושני שחקנים מקומיים שלוהקו עם הגעת קבוצת התיאטרון ארצה | עוזר במאי: סילבאנו וולט ולינה.

“עצמי לא-גמור”, כוריאוגרף ומבצע: קסבייה לה-רואה (צרפת) | במסגרת ימי צרפת בירושלים, בשיתוף עיריית ירושלים | מבוסס על שיתוף פעולה עם לורן גולדרינג | עוזרת כוריאוגרף: סקרלט יו | הפקה: וינסנט קאוורוק ופאני הרסראנט | מוזיקה: דיאנה רוס | הפקה: in situ productions and Le Kwatt.

“X-ON”, איוו דימצ’ב; השימוש באובייקטים האמנותיים באדיבות הקרן הפרטית ע”ש פרנץ ווסט, וינה | רעיון, טקסט וכוריאוגרפיה: איוו דימצ’ב (בולגריה) | פסלים וייעוץ אמנותי: פרנץ ווסט | מוזיקה מקורית: איוו דימצ’ב ופיליפ קוהינברגר | עיצוב תאורה: ג’יאקומו גוריני | משתתפים: איוו דימצ’ב, ין יי-צו, כריסטיאן באקלוב, ורוניקה זוט | קו-פרודוקציה: (Kaaitheater (Brussels), Impulstanz (Vienna), Frascati (Amsterdam בתמיכת: Vlaamse Gemeenschapscommissie, Vlaamse Gemeenschap.