האשה שהרעישה את מוזיאון תל-אביב

“הד”, פרויקט סאונד-פרפורמנס שאצרה דנה הלר עבור מוזיאון תל-אביב, התרחש בדצמבר האחרון ומשך קהל רב. הלר הזמינה ארבעה אמני פרפורמנס מישראל, ספרד ופולין ליצור עבודות המתייחסות לחללים ולתערוכות במוזיאון. בשונה מתערוכות של עבודות סאונד, הלר בחרה “להרעיש” את המוזיאון באמצעות פרפורמנס שנוגע בתערוכות המתקיימות בו ומעורר אותן באמצעות אמנות חיה.

למה צריך להחיות את המוזיאון?

הלר: “הרעיון המוקדם ביותר לפרויקט היה תהלוכה של קהל העובר מאתר לאתר, בכמו גילוי מחדש של גוף המוזיאון. רציתי לעסוק בפירוק מחדש של קריאת המבנה: מפל האור כלוע עמוק וחד עם איכויות אקוסטיות מגוונות למקהלה (מרתה גורניצקה), אוסף אמנות ישראלית מוקדמת המתעוררת מחדש בביקור טקסטואלי-קולי (ג’וזף שפרינצק), וסימון מחדש של הטבור האינטלקטואלי-תרבותי של המוזיאון, שהוא הספרייה לאמנות (לוס-טורזנוס וגיא גוטמן).

“יותר מלהחיות את המוזיאון, ביקשנו לייצר בו נוכחות. האיכות החיה בפרפורמנס פותחת דרך אחרת לחוות אמנות. הפרפורמנס מאפשר גישה וקשר בלתי אמצעיים עם הקהל ומעורר חוויה קולקטיבית משותפת, ישירה, בלתי מתווכת, ביקורתית. למשל היצירה של ג’וזף שפרינצק, ‘ההחלפה’, שהגיבה לאוסף ‘זהויות משותפות’ באמנות ישראלית מוקדמת, מציעה לקחת חלק מהנארטיב ההיסטורי שהאוסף מציע ולאתגר אותו, לשאול עליו שאלות חדשות (מהן זהויות משותפות היום? איך ניתן להתייחס מחדש לכותרות של יצירות מופת במבט עכשווי, למשל ‘ערבי עם פרח’, ‘ערבייה עם חמור’) ולפרק אותו לחלקים שונים בטקסט, סאונד, תנועה או שלושתם. הרעיון הוא להציג אמן פרפורמנס שמנכיח מחדש את האוסף, ואולי הופך למבקר קבוע (במשמעות הדואלית של הביטוי, visitor/critic)”.

מעשה סאטירי מרוקן מתוכן

“הד” מציעה כמה חוויות ראשוניות עבור הקהל והמוזיאון: ההופעה של הצמד הספרדי Los Torreznos בחלל הספרייה היתה הפעם הראשונה שאירוע מסוג זה התרחש בחלל שעד עתה היה מיועד למחקר בלבד. גם החלפת התמונות שמתרחשת בעבודתו של שפרינצק בשיתוף עם עובדי המוזיאון כנון-פרפורמרס במופע עצמו היא חידוש.

הלר: “הסימון וההנכחה מחדש של חלקים במוזיאון, לחקור ולאתגר אותם, לבדוק את הגבולות שלהם ושל האמנים הפועלים בתוכם – אלה החלקים שמעניין אותי להציע למוזיאון. למשל הבחירה דווקא בתצוגת האוסף המוקדמת כמרחב לפעולה של שפרינצק יצרה מתח בין נארטיב היסטורי לבין אפשרות קריאה עכשווית באמצעות בחירת יצירות מופת ספציפיות שהן אבני דרך בציור המודרניסטי הישראלי.

“כל יצירה ששפרינצק ושותפיו לפעולה בחרו הוסרה מהקיר בזמן אמת (יצירות של פנחס ליטבינובסקי, ראובן רובין, לודוויג בלום). אנשי מוזיאון המומחים בטיפול והסרה של יצירות מופת נכחו במהלך המופע וביצעו בטבעיות את פעולות ההורדה. המעשה הזה מעולם לא התקיים לעיני קהל, והוא העמיד את המוזיאון, האמנים והקהל בסיטואציה חדשה של חוויה קולקטיבית הנוגעת בשאלות של חשיפה, גילוי, של מאחורי הקלעים הנמצאים בקדמת הבמה”.

לאמאטה וג’יים ולור-רפאל, אמני הפרפורמנס ממדריד, הופיעו עם שתי עבודות: “35 דקות” ו”לה-קולטורה”. היצירה הראשונה מפרקת את מושג הזמן והשנייה את מושג התרבות. ב”35 דקות” יושב הצמד על שני כסאות עץ המוצבים על גבי שולחן, שיוצר מעין במה מאולתרת. מולם יושב הקהל, שעבורו הוצבו שורות של כסאות בחלל הקריאה של ספריית המוזיאון. ההחלטה האוצרותית להציג את המופע בספרייה משלימה את פירוק הקונבנציה התיאטרונית (אולם, תפאורה, תאורה וכו’), ומציעה פירוק של מושג הזמן והזמנה לחשוב אותו מחדש.

במשך כ-35 דקות ספר הצמד את השניות באופן מילולי. הספירה של הזמן היתה מהפנטת: היה בה מתח אינהרנטי בין ציפייה לידוע מראש לסקרנות דרוכה, האם אכן יתרחש, והקלה מסוימת כאשר הספירה נמשכה כמצופה. במקביל להפעלה הרגשית, הספירה עוררה מחשבות על הארעיות של המופע התיאטרוני (שהוא מבוסס ותלוי זמן), ובהקשר של פרפורמנס במוזיאון – גם ביחס ליצירות אמנות המוצגות באופן קבוע יחסית. 35 הדקות (או כ-2,000 השניות) שסופרים טורזנוס בהבעות פנים משתנות וטון דיבור שנע בין אגביות למלודרמה מנכיחות סוג אחר של זמן בחלל – חומרי, גמיש.

“לה-קולטורה” נפתחה כאשר השניים העמידו שולחן וכסאות מול הקהל, בעודם מדגישים בהצבעה את צורתו ויחסו לחלל, תוך חזרה על המלים “La Cultura” שוב ושוב. גם כאן, המילוליות של מושגי התרבות שנזרקו כרשימת מכולת אגבית לחלל פירקה אותם ממשמעותם והותירה צלילים ומקצב בלבד. גם התרגום של המלים מספרדית לאנגלית על גבי מסך התקבל כמעשה סאטירי מרוקן מתוכן. ההגייה המודגשת והמבע העז בילבלו את הקריאה המקובלת, וכך נוצר סוג חדש של נוכחות עבור המלים והמושגים שמגדיר את היחסים שמתקיימים בין אינדיבידואלים – חברה, שפה, מוסדות, תרבות.

סיפור של אלפי אנשים שחיים כאן לידנו

מדוע בחרת להציג מופעים בחלל הספרייה דווקא?

“הרעיון היה למצוא מקומות שהקהל לא מגיע אליהם בדרך כלל, והספרייה לאמנות היא אחת הפנינות של המבנה החדש. הספרנית יפעת קידר תמכה ברעיון לסמן את הספרייה כמרחב לפעילות חיה, והעבודות של לוס-טורזנוס וגיא גוטמן היו הראשונות בהיסטוריה של הספרייה.

“גוטמן יצר קו מטפורי בין כמה ספריות – ספריית לוינסקי, ספריית מוזיאון תל-אביב וספרייה במוזיאון בסודאן. כחלק מהאנסמבל הזמני, היו רקדני מחול ישראלים, אמני פרפורמנס וגם שלושה פליטים מסודאן שחיים ועובדים בתל-אביב. ברגע מסוים הקהל התבקש לעצום עיניים, ונדים, אחד מהפרפורמרים הסודאנים, הדריך את הקהל בדמיון מודרך, של מסע הלוקח אותנו מתל-אביב לאילת, ומשם לעקבה ובסוף לסודאן.

“בין מעברי גבול ונופים משתנים וסוגים שונים של תחבורה – נדים אמר שנכנסים למוזיאון בסודאן ומבקשים להגיע לספרייה, ואז הוא שר שיר מסורתי סודאני, כשהקהל עדיין בעיניים עצומות. היצירה בספרייה יצרה מרחב של חיבור אנושי הנוגע בתחושות של געגוע, מסע וגילוי, ונתן לאנשים להתרגש ואולי להתחבר ברמה הכי אנושית ובסיסית לסיפור של אדם שהוא סיפור של אלפי אנשים שחיים כאן לידנו, שקולם לא נשמע”.

מה מנחה אותך בבחירת האמנים והיצירות?

“לא במקרה האמנים שבחרתי לפרויקט במוזיאון עוסקים בנושאים חברתיים ופוליטיים. האמנות יכולה לשקף מראה לזמן ולמקום שבהם אנחנו חיים, וחשוב לי לעבוד עם אמני פרפורמנס שיכולים להתמודד עם נושאים שקרובים ללבם ורלבנטיים לחברה ולמקום שבהם הם מבצעים פעולה מסוימת. במקום כמו ישראל אני מרגישה צורך להתייחס לנושאים רגישים שלא פשוט להתמודד איתם. רציתי להביא קולות ומחשבות שמבוצעים כפעולות במרחב מוזיאלי מונומנטלי ורפלקסיבי, ולשאול שאלות אולי קיומיות בלי להיות פרובוקטיבית או לנסות לזעזע במכוון. האמנים שעבדתי איתם היו רגישים במציאת הדרכים לביטוי שאלות של זהות, חברה, פוליטיקה, קשר, דו-קיום, אהבה, הורות – בצורה שהיתה סובטילית ומשמעותית לצופה/המבקר/המשתתף. אלו איכויות שאני מחפשת בדיאלוג ובבחירת אמנים”.

היה הרבה הומור בעבודות הפרויקט.

“בשבילי, הומור הוא אלמנט חשוב מאוד, ונמשכתי לעבודות פרפורמנס שנגעו גם במושג האבסורד – ב’לה-קולטורה’ של לוס-טורזנוס, שמציגים את הגבול בין אמנות לתרבות באמצעות דיקט על שני חמורים, או בפעולה של גיא גוטמן והאנסמבל בספרייה, שיצרו מטפורה בין דף נייר שחולק לצופים/משתתפים לבין הסיטואציה הפוליטית בארץ.

“איכות נוספת שאני מחפשת היא המקצוענות/מיומנות של האמנים, המלה skill באנגלית משקפת בדיוק את מה שאני אוהבת: אמנים שהם מקצועיים, הכי טובים במה שהם עושים, כמו אמני קול/טקסט, ספוקן-וורד וביצוע קולי ‘pure’, כמו ביצירה של שפרינצק. או זוג האמנים לוס-טורזנוס, שדיברו על כך ש-35 דקות הן הזמן המקסימלי של מופע או של רעיון שאפשר להעביר לקהל בלי לאבד את תשומת הלב שלו. הם סיפרו ש-35 דקות הן 2,100 שניות – והחלו לספור בספרדית עד 2,100. הם הסופרים הכי מקצועיים שיש באמצעות אינטונציות, סנכרון מדויק, גבהים ורבדים של דיבור בצורה מעניינת, מעוררת מחשבה ומצחיקה. הקהל נשאר עד הסוף. המיומנות היא מפתח לאמנים שאני רוצה לעבוד איתם”.

יורד לבמה דק כמו קור עכביש

“חשוב לי גם השילוב של קסם ואפשרות למרחב משותף ואלגנטי”, אומרת הלר. “אמנות ‘חיה’ טובה היא כזו שמאפשרת את המרחב המתאים לקיום שלה ומציתה אצל הצופה תגובה, תחושה, חוויה מחודשת. עבודתו של גוטמן שהתקיימה בספרייה לאמנות היתה יצירת פרפורמנס קונספטואלית של פרטיטורה שניתנה לקהל כמשתתף פעיל. במרחב מוגן ומרגיע של ספרייה ניתנו הנחיות ברורות באמצעות דפים שחולקו, עם רשימה ארוכה של משפטים ופעולות (‘תעצמו את העיניים, הרימו את הדף, תנפנפו את הדף כמו מניפה בקיץ’). המפתח כאן היה האפשרות למרחב משותף: של אנסמבל אמנים (רקדנים, אמני פרפורמנס ועובדים זרים מסודאן) וקהל מגוון מכל הגילים והדורות. משתתף מהאנסמבל אמר משפט אחד, ואדם מהקהל השלים אותו; נוצר מרחב משותף של שפה ונארטיב של מופע, של אמני פרפורמנס וקהל, והמרחב הזה הביא לחוויה של רצף, זרימה ו-flow”.

לאן את רוצה עוד להגיע?

“כשהייתי בת 11, אבי החורג, מוזיקאי פולק, לקח אותי לראות את המופע של דייוויד בואי, ‘The Spider Glass Tour’. הזיכרון של בואי במופע, שמתחיל עם הקול שלו בלבד, ולאט-לאט הוא נחשף לאור, ויורד לבמה דק כמו קור עכביש – התחושה היתה מחשמלת. החוויה הטוטאלית של המופע הציתה אצלי משהו שנשאר עד היום כמקור השראה לאפשרויות של האמנות לאתגר ולפרוץ את הגבולות של ההתרגשות והפליאה, של לשכוח מה שהכרנו או ציפינו לו.

“זו החוויה שאני חותרת אליה במסגרת המוזיאלית – בתוך מבנה עם אדריכלות מובהקת, בכניסה לאוסף או בספרייה שקטה. היוזמה החדשה שלי, SPIN Live Art Presence, היא פלטפורמה שמתווכת בין חלל האמנות, אמן הפרפורמנס והמבקר – בתמהיל אוצרותי ואמנותי שאני מקווה שימשוך קהל נוסף לבקר במוזיאון ולמצוא משמעות חדשה וחווייתית”.

“הד”, כמסמן התחלה של פעילות מסוג חדש ותפיסה הוליסטית של אמנות במוזיאון, הוא ללא ספק סנונית מסקרנת. עם סיומו הותיר הפרויקט חלל שמצפה להתמלא וציפייה לקראת העתיד להתרחש בו בהמשך בתחום הפרפורמנס.