הגאולה דרך מקדונלדס

התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב היא פיל לבן הנושא בבטנו טונות של בטון וחלל אדיר בלתי ממומש המעיד על יומרה גדולה שכשלה. המרקם האנושי, הבגדים הזולים, המסדרונות המסועפים, הארגון המוזר, הריחות והמסתורין הופכים את התחנה לאחד המקומות המסקרנים וההזויים בעיר. והנה דווקא בתוך המקום הזה צצה בועה רוחשת של אמנות שאין לדעת אם הפרינג’יות היא שהובילה אותה להתמקם שם או שמא פיתויי מחיר ההשכרה. כך או כך, לא פלא ש”Seven”, המופע החדש של תיאטרון מסתורין, המתרחש במרחביה ההזויים של התחנה, נראה כמופע אימים מצמרר ומסקרן כאחד.

כיאה ליתר המופעים של תיאטרון מסתורין, המתמחה במופעים תלויי חלל, “Seven” מתרחש בשבע הקומות של התחנה. ההשראה למופע היתה קריאה משותפת של חברי התיאטרון בטקסטים מ”הברית החדשה”, “הקומדיה האלוהית” של דנטה ושירים של סילביה פלאת ודילן תומס, לצד שיטוטים בתחנה המרכזית.

המופע עוקב אחר שבע דמויות שעוברות תהליך הנדמה כדרך לגאולה. הן משוטטות ברחבי התחנה ובכל קומה מתקיימת סצינה חדשה; אנו הצופים נגררים אחריהן בסקרנות ובחשש-מה שנהפוך בלי משים לחלק מאותה תהלוכת חיים-מתים. השיטוט נדמה כספורדי. לא תדע לאן אתה הולך ולא תדע מנין תגיח פתאום דמותה של המלכה-האם, גמדה עטוית מסכה ולבושה בשביס זהב שהיא ועוזריה הליצנים (לבושים בתלבושת גאונית עשויה משעווניות) יובילו אותך אל המסדרון האפל הבא.

כך, למשל, אין לנו ברירה אלא לעבור באחת מהחנויות הנטושות בתחנה. החנות חשוכה, התקרה חשופה וצינורות מים אכולי חלודה. קורות הבטון המזוין נגלות במגעילותן. החנות מלאה בשברי בובות חלון ראווה המסודרות באופן שמזכיר מעבדת מוות של רוצח סדרתי מטורף, משהו שרואים בסדרות מתח או סרטי אימה.

אולם הדבר המרתק מכל הוא דווקא המפגש בין המופע למרקמה היומיומי של התחנה. אמנם השעה היא ערב שבת, כשהתחנה עמוסה פחות מבדרך כלל, ובכל זאת היא חיה ונושמת. עוברים ושבים, עובדים זרים, ילדים – כולם מביטים במחזה בסקרנות, נמשכים לקחת בו חלק ופורשים.

גם מרחבי התחנה האדריכליים משחקים תפקיד במחזה. כך, למשל, באחת הסצינות הנהדרות במופע, אוסף הזומבים מקיים מפגש אהבה הזוי כשברקע שתי קשתות הזהב המוכרות של מקדונלדס מבהיקות כמעין טוטם עכשווי ענק, האלוהים הגדול.

תאווה, גרגרנות, חמדנות, עצלנות, זעם, קנאה וגאווה. על אלה קמה האנושות ועל אלה קמו גם מערכות השליטה בבני-האדם. המופע “Seven” מעמת אותנו עם החטאים הקמאיים שבתוכנו, אך מאפשר לנו גם להתמסר להם בחסותן של הדמויות ומסען המשותף: מבדידות של גוף מעוות ומעונה אל מפגש אנושי משחקי, אל ניסיון למצוא בית, לנסח טקס, אל תאוות בשרים נצלנית, להשלמה, טוהרה ולבסוף אל עולם חדש; אנו מעיזים אולי להכיר במה שעשוי להיחשב לחטא. אך יחד עם זאת, לא מן הנמנע לחשוב כי אולי זו דרכה של כל חברה או כל קבוצה אנושית המתגבשת על בסיס משותף.

המופע ממשיך לרוץ בשבועיים הקרובים ואז יוצא לפגרת קיץ. כל הפרטים בקישור.

שני ורנר היא מדריכת אמנות ובעלת הבלוג Talking Art.