“זה פשוט עניין אנושי”

ב-28 בינואר 2016 נפתח ב-Theatre de Liege שבבלגיה פסטיבל “Pays De Danses“, בניהולם האמנותי של סרג’ רנגוני (Serge Rangoni) ופייר תיס (Pierre Thys).ערב הפתיחה צוין בשני אירועים מקבילים: בגלריה של התיאטרון נפתחה התערוכה “MADmusee Collection Seen by Alain Platel“, שאצר הכוריאוגרף הבלגי אלאן פלאטל, מנהלה של להקת Les Ballet C de la B. שלוש שעות מאוחר יותר הופיעה להקת בת-שבע עם היצירה המחודשת “שלוש” משנת 2005. מנקודת מבט פוליטית, שני האירועים האלה מנוגדים; להקת בת-שבע נחשבת שגרירת המחול של מדינת ישראל, ופלאטל מזוהה עם תנועת החרם התרבותי נגד ישראל (BDS). מנהליו האמנותיים של הפסטיבל הצהירו שסמיכות האירועים מקרית בהחלט. אני מציעה להתייחס אליהם באופן מטאפורי כשני אירועים המתקיימים על שני צירים/קווים מקבילים, שאינם אמורים ו/או יכולים להיפגש. רק הקהל שהגיע לתאטרון יכול לבחור לקחת חלק בשני האירועים, לקשור ביניהם, ולפתח מולם מחשבה ביקורתית ואמנותית יחסית.

באוקטובר האחרון פירסם פלאטל הצהרה (ניתן לקרוא אותה באתר הלהקה) שבה הוא מחדש את תמיכתו בחרם התרבותי. וכך כתב, בתרגום חופשי ובקיצורים:

“אני שוב מבקש לצאת בקריאה ברורה לתמיכה בחרם (התרבותי) על ישראל […]. עם זאת, שיתוף הפעולה (האמנותי) שלי עם יהודים (ישראלים ולא-ישראלים) ואמנים פלסטינים, הן בשטחים הכבושים והן כאן בבלגיה, אינו מותיר לי ברירה. ביקורי הראשון בשטחים, בשנת 2001, במהלך האינתיפאדה, שיכנע אותי כי פתרון הסכסוך בחלק הזה של העולם עשוי להיות מכריע ולתת דחיפה עצומה להתפתחות חיובית בכל האזור, ובמשתמע ליחסים בין המזרח למערב בכללם. כמובן, זה מאוד נאיבי ואוטופי, אבל אני מאמין כי להחזיק בתקוות אוטופיות כאלו הוא דבר טוב. אחרי הכל, אני רואה מעט מאוד עדויות, אם בכלל, לכך שהמוסדות הפוליטיים והצבאיים הקיימים עושים או עשו משהו כדי להזיז דברים. לכן, היום יותר מתמיד, אני מבקש ללמד סנגוריה על יוזמה אזרחית שברירית אך מיוחדת: התמיכה בחרם (התרבותי) על ישראל”.

כשבועיים לפני הגעתה של להקת בת-שבע לבלגיה התקיימה הפגנה של פעילי תנועת ה-BDS מול בית-האופרה בפריז, שבו התקיימה הופעת הבכורה של היצירה המחודשת “שלוש” של להקת בת-שבע. באולם התיאטרון נכחה גם שגרירת ישראל בפריז עליזה בן-נון, וכמה מפגינים אף נכנסו פנימה והניפו דגלי פלסטין לפני תחילת המופע.

אלאן פלאטל. צילום: Dominique Houcmant

יום לפני הפתיחה, האווירה בתיאטרון לייג’ היתה מתוחה. להקת בת-שבע הגיעה לבלגיה לראשונה זה כ-20 שנה. לחרם התרבותי יש כנראה חלק בסיבות להיעדרותה ממפת התרבות הבלגית. פייר תיס, מנהל אמנותי שותף בתיאטרון לייג’, מדגיש בפני כי על אף שתנועת החרם הבלגית (BACBI) פעילה מאוד בבלגיה, התיאטרון לא נתקל בנסיונות למנוע את ההופעה. לדבריו, עמדת התיאטרון ברורה: ההשתתפות בפסטיבל נקבעת על-פי פרמטרים אמנותיים בלבד, והתיאטרון אינו מחרים את ישראל. יחד עם זאת, מנהל התיאטרון סרג’ רנגוני סירב לתמיכתו של משרד החוץ הישראלי (תמיכה שהיא כמעט אוטומטית וכוללת גם הופעה של הלוגו של משרד החוץ על פרסומי האירוע). זאת, כדי להבהיר שהקשר של התיאטרון עם להקת בת-שבע הוא אמנותי בלבד, וכי לא מתקיים שיתוף פעולה רשמי בין התיאטרון למשרד החוץ הישראלי. אם היתה נוכחות של אנשי משרד החוץ הישראלי במופע או באירועים סביבו, היא היתה לא רשמית.

נפגשתי עם פלאטל בבוקר הפתיחה לשיחה כנה וסקרנית, בניסיון לברר את אחריות האמנים להשפיע על החברה שבה הם פועלים, והאופנים שבהם אמנות יכולה לעשות זאת. פלאטל, שניסח את המוטו “הריקוד הוא עבור העולם, והעולם הוא עבור כולם”, מבקש להשפיע על העולם כולו – אם באמצעות יצירותיו ואם באמצעות הכוח שהעניקה לו ההצלחה.

כאשר אני שואלת את פלאטל מדוע הוא מתעניין ופעיל דווקא בסכסוך הישראלי-פלסטיני, הוא אומר: “זה פשוט עניין אנושי. אני מכיר אנשים משני הצדדים, ואני לא יכול לאכזב אותם. אני חושב שככל שהחרם יתעצם, ההשפעה שלו תהיה משמעותית יותר, וככל שמדינות אירופיות יכירו בקיומה של מדינה פלסטינית – כך הסיכוי שהכיבוש יסתיים יגדל. כמו שזה נראה כרגע, הפתרון ככל הנראה לא יגיע מכיוונה של ממשלת ישראל, וההתערבות האירופית היא קריטית”.

פלאטל אומר כי על אף שסמיכות האירועים בערב פתיחת הפסטיבל היא מקרית ואין קשר ביניהם, הוא מרגיש מחויבות מסוימת להתייחס להופעה של להקת בת-שבע: “לא ביקשתי להחרים את הפסטיבל בלייג’ או את הופעתה של בת-שבע. אם אנשים רוצים לצפות בהופעה של להקת בת-שבע, הם יכולים”, הוא מסביר. “אני תומך בחרם, אבל אני לא חבר התנועה. אני רוצה לשמור על החופש להחליט מהי עמדתי בכל מקרה לגופו. אני מודע להשפעה שיש לחרם על הישראלים, במיוחד על האמנים. אני רוצה לקחת בחשבון את הרגשות של המעורבים בעניין משני הצדדים, אחרת אני עלול להשתמש בכוח באופן שעלול להתפרש כאלים, וזה אינו מצב רצוי מבחינתי״.

אוהד נהרין, מנהלה האמנותי של להקת בת-שבע, היה מתוכנן להגיע ללייג’ יחד עם הלהקה, וזו היתה יכולה להיות הזדמנות עבור שני הכוריאורפים להיפגש לראשונה. אני, כמו אחרים, הייתי סקרנית לשמוע אם פגישה כזאת יכולה להתקיים.

פלאטל: “אוהד נהרין הוא לא אויב שלי, אני לא אויב שלו, הייתי מאוד שמח אם היתה לי אפשרות פשוט לשבת ולשוחח איתו, שנשתף זה את זה במחשבות ובדעות על ‘המצב’, וגם לשאול אותו על שפת הגאגא שפיתח. אבל זה יכול להיות דיאלוג בין שני אמנים בלבד, לא מפגש רשמי”.
נהרין לא הגיע בסופו של דבר ללייג’, ופגישה בין שני הכוריאוגרפים לא התקיימה.

במהלך שיחתנו, מתבררת עמדתו המורכבת של פלאטל ביחס לחרם התרבותי, ואני מוצאת בה ענין במיוחד לאור האירוע האחרון בו עלה שמו בסצינת התרבות המקומית – סביב פסטיבל ישראל. בקיץ האחרון הוזמנה הכוריאוגרפית הבלגית מייט וורלופ (Miet Warlop) על-ידי הפסטיבל ונענתה בחיוב. זמן קצר לפני ההופעה המיועדת חזרה בה וורלופ מהשתתפותה בגלל החרם התרבותי. לפני שוורלופ החליטה לבטל את השתתפותה בפסטיבל, היא הציעה לפלאטל להעביר את הכנסותיה מהפסטיבל לקרן של להקת Les Ballet C de la B, קרן התומכת ביוזמות אמנותיות קטנות, באנשים נזקקים ובאמנים העובדים בתנאים קשים. פלאטל סירב לבקשתה. לדבריו, כל זמן שהכיבוש נמשך, הוא ולהקתו אינם מוכנים בשום אופן, ישיר או עקיף, לשתף פעולה עם מוסדות ממשלתיים ישראליים.

פלאטל עוד הוסיף: “חשוב לי לומר בצורה ברורה ולא אלימה, אני תומך בחרם ומתנגד לכיבוש”, אומר פלאטל. “הפעם האחרונה ש-Les Ballet C de la B הופיעה בישראל היתה בשנת 1999, ומאז 2004 אני והלהקה תומכים באופן רשמי ומוצהר בחרם – כלומר, לא ניענה להזמנה להופיע בישראל. זה לא אומר שאנחנו לא עובדים עם ישראלים. יש רקדנים ישראלים בלהקה, וזה בסדר שהם יעבדו גם בישראל אם הם רוצים, אבל אנחנו מבקשים מהם להסביר את עמדתה של הלהקה בקשר לחרם התרבותי. בכל אופן, הלהקה לא תוכל לתמוך בפעילות שלהם בישראל”.

לאחר הדיון המתחייב, אני מציעה לאמץ נקודת מבט פוליטית ביחס לתערוכתו של פלאטל. השנה מארח תיאטרון לייג’ את פעילויותיו של מוזיאון MASmusee, המחזיק בכ-2,500 יצירות של אמנים עם בעיות נפשיות הפועלים במסגרת סטודיו מוגן. מתוך האוסף הזה בחר פלאטל להציג בגלריה שבבניין התיאטרון כ-60 פורטרטים והציב אותם בחלל אחד. במרכז החלל ניצב הפסל “Per Benedetto, 2009”, של האמנית ברלינדה דה-ברויקר (Berlinde De Bruyckere) – גוף אדם ללא ראש. דה-ברויקר, ששיתפה פעולה עם פלאטל בשנים האחרונות במספר הזדמנויות, יוצרת פסלי שעווה של גופים אנושיים שהראש או הפנים נעדרים מהם או מכוסים בשיער או בבד. תערוכה אחרת שלה מוצגת בימים אלה בגלריה Hauser & Wirth בניו-יורק.

המשיכה של פלאטל לחלקים האפלים של הנפש מלווה את יצירתו כבר 25 שנה. לפני שהיה לכוריאוגרף למד פסיכולוגיה ועבד עם אמנים הסובלים ממגבלה פיזית או נפשית. עבודות המחול שלו מזקקות את היסודות הטמונים במבנה הנפשי של בני-אדם וקבוצות חברתיות. בבסיס המבט הבוחן שלו יש כבוד וכנות, וכך הוא מאיר את הדרך בנבכי הנפש האפלים, מרכך את המגע אתם, מתוך אמונה שבהם נמצאת התשובה לטוב ולרע שבעולם האנושי. שפתו הכוריאוגרפית של פלאטל מכונה לעתים “Bastard Dance”. היא שונה מכל תנועה מוכרת, ואני מוצאת בה שבריריות שעוטפת גרעין חזק. במלים אחרות, הרקדנים/האנשים שפלאטל מתעניין בהם ומציג אותם חזקים נפשית ופיזית בה במידה שבה הם מסוגלים להתערער ולהשתנות. את האיכות המיוחדת הזאת אני מזהה גם בבחירת הפורטרטים, שיש בהם כנות מיוחדת, חושפנית, המאורגנת סביב עיקרון יציב.

פלאטל בחר להציב את הפורטרטים לאורכו ולרוחבו של קיר אחד. ציורים מעטים תלויים על פאות החדר הניצבות, והקיר הרביעי ריק. במרכז החדר ניצב כאמור הפסל, וכך יוצר פלאטל כיוון. כשהצופה עומד כשגבו לקיר הריק ופניו לפורטרטים, הם יכולים להשלים את הגוף חסר הראש המוטל על הפודיום, להתבונן בו או להתבונן בצופה (זו התחושה שכמה פורטרטים מעוררים, מבט ישיר אל הצופה). הגוף המוטל – מבוגר, מותש – ככל הנראה סובל. ובכל זאת, דה-ברויקר שומרת על רכות שיש בה חמלה ואפילו חום. כמעט ניתן לשמוע נשימה חרישית בוקעת מן הגוף החלול. אותה נשימה מתפרשת בחלל, ממלאת את הרווח שבין הגוף לראשים ויוצרת תחושה רוחנית כמעט, של מפגש בין גוף לנפש, בין מבט לאובייקט. באמצעות הרווח הזה, שאני מוצאת גם בעבודות המחול של פלאטל, נוצרת אפשרות לריבוד של רגשות ומחשבות.

אם הצופה בוחר לעמוד בגבו לקיר הפורטרטים, כשפניו אל הפסל, הוא נושא על כתפיו את הנשמות שנושפות בעורפו, מאשימות אותו בסבלו של הגוף שקרס. דימוי כזה מזמין אותנו להרהר באחריות שלנו לסבל של אחרים ומתעמת עם החמלה שחשנו קודם, כשנענינו ל”כיוון המתבקש”. הגוף העירום וריבוי הפורטרטים, שכמה מהם מציגים פנים מעוותות, מזמינים קריאה אוניברסלית והדהוד של תובנות פוליטיות על הקשר שבין אנשים לסביבתם החברתית והפוליטית ובינם לבין עצמם. עם המחשבות בעקבות השיחה עם פלאטל, דימויים מיצירות המחול שלו שנחרטו בזכרוני ותזמון הופעתה של להקת בת-שבע – השהייה בחלל הגלריה הפכה להזדמנות לבחינת בחירות ההתמקמות שלנו ביחסים השונים.