“כשגרשוני מצייר, יש אלוהים”

משה גרשוני - חייל יפה, 1981. אוסף יוסף חכמי, לונדון

כיום אין רבותא במופעי קוויריות הרווחים בשדה האמנות, אבל בעבר הלא רחוק הם נחשבו טאבו ולגרשוני שמור מקום של כבוד בניתוצו. ב-1999 הזמין מוזיאון ישראל את גרשוני לאצור תערוכה מתוך יצירותיו. הוא ביסס את התערוכה על שתי עבודות פיסול מאוסף המוזיאון, והציג סביבן בעיקר תצלומי עירום שלו ושל חברו לחיים דאז, זהר קניאל. המוזיאון ביקש לסגור את התערוכה לפני המועד שסוכם, אך בשל עתירה משפטית של גרשוני היא הוצגה כמתוכנן, כשלידה לוח שבו נכתב שהתערוכה אינה מבטאת את עמדתו של המוזיאון. בתגובה לדברים אלו כתבה אוצרת התערוכה שרה  בריטברג-סמל: “לצד כל אלפי המוצגים שבמוזיאון ישראל לא מופיעה הסתייגות שכזאת (כפי שנוסחה באותו לוח קיר). לא ליד ציורי הזימה ההודיים, לא ליד תמונות של ישו, לא ליד פסלי עירום רומיים. רק הזין של גרשוני אינו מבטא את עמדת המוזיאון”.

אוצרת התערוכה שרה בריטברג-סמל היא אחת מהתיאורטיקניות והאוצרות המשמעותיות ביותר שקמו לעולם האמנות המקומי. היא אחראית במידה רבה לקנוניזציה של סדרה רחבה של יצירות ישראליות, שהפכו לציר המרכזי שסביבו התכוננה השפה של שיח האמנות הישראלית לאורך שנים. בריטברג-סמל גם ערכה את כתב-העת “סטודיו” בימיו הטובים. הופעתה המחודשת לאחר יותר מחצי עשור של שתיקה יחסית היא ברכה בפני עצמה. אוצרת מרכזית זו בוראת את עצמה מחדש, בעדינות וברגישות. קל להבחין בכך בטקסט שבקטלוג. בריטברג-סמל מצהירה על תחושת חוסר היכולת לספר את הסיפור במלואו, אך מודעת מאוד לכך כי “לא עליך המלאכה לגמור” ואף על-פי כן “אין אתה בן-חורין להיבטל ממנה” (משנת אבות); היא מספרת על התחבטויות בנוגע לכתיבה על אמנות בכלל ועל הניסיון לא להתיישר סביב הנורמה של כתיבה מסתגרת ונטולת חן שקוראת בעבודות את המובן מאליו על-פי תזות מענפי תרבות משיקים. לדבריה,  ציוריו של גרשוני “מספרים את עצמם באופן שכל תרגום […] למלים הוא הגסה ורדוקציה של מה שלא חי בנוחיות בתוך השפה התקנית”. תחושת המיותרות שהיא מתארת מאירה אוצרת רגישה שטעם וחיבור ליצירה הם לוז העשייה שלה. בכתיבתה ועבודת האוצרות שלה מצליחה בריטברג-סמל שלא “לבנות מצבה שקוברת בתוכה אמן”, כלשונה, אלא לייצר משהו ש”נשאר תמיד לא ידוע, פתוח”. לאורך הקטלוג משמשת האוצרת לגרשוני “עזר כנגדו”, כמדרשו, “עזר” מצד אחד ו”כנגדו” מצד אחר. לפעמים היא שואלת, מקשיבה, מתעניינת ומציעה תובנות, לפעמים היא מוסיפה הסבר לדבריו, ויש שהיא אינה סרה למרותו אלא מעלה ביצירות קריאה משלה (האחרון בולט מאוד בדיון סביב סדרת העבודות “ח”י רקפות”).
כיאה לאוצרת בעלת ניסיון של שנים, הצבת העבודות בתערוכה מדברת לא פעם בעד עצמה, מעבר למה שהטקסט הנלווה מלמד עליהן. כך למשל סדרה של עבודות בגודל בינוני משנות ה-80 מוצבות שם כהמשך לעבודות קטנות משנות ה-70. הקומפוזיציות משנות ה-70 נוצרות באופן מובהק מהמתח שבין הקו לכתם. במעבר לעשור הבא, עם בריאתו המחודשת של גרשוני, המתח הזה נעלם והקו הופך לכתם.
גם תחושה של הידוק אוצרותי עולה בתערוכה: בתחילתה מוצג תצלום של משפחת האמן כשראשו של הסב מסומן ע”י גרשוני בעיגול עבה. מעגלים הם צורת יסוד בשפתו של גרשוני, ובאופן סימבולי המעגל המשפחתי משנות ה-70, שפותח את התערוכה, חותם אותה כשהוא שבור בסדרה “יצתה נשמתה” שנוצרה בעשור האחרון.

משה גרשוני - חי רקפות

בריטברג-סמל כללה את עבודותיו של גרשוני בתערוכה המכוננת “דלות החומר”, שאצרה בשנת 1986. הטקסט שכתבה אז לתערוכה הפך עד מהרה לקנוני, אך ברבות השנים נתפסה הטענה בבסיס התיזה כדחוקה מעט. בתזת “דלות החומר” הדגישה האוצרת את חילוניותם של המציגים ואת היותם מנותקים מכל מורשת. אמנם בדיון סביב גרשוני היא סייגה את הדברים, אבל ממרחק הזמן עולה שיצירתו גרשוני היא למעשה אנטיתזה לרוח זו. העבודות שלו משדדות את הדיכוטומיות המקובלות שבין הדתי לחילוני ובין הכופר למאמין, כמו גם בין היהודי לנוצרי. האלוהים שהודר חוזר ביצירתו במופע ויטאלי מחודש.

חוקרים רבים הצביעו בעת האחרונה על כך שתקופתנו מאופיינת בכך שדת ודתיות (ואין הכוונה לדת הממוסדת) הפכו בה שוב לשחקנים מרכזיים. רליגיוזיות אינה מופיעה עוד רק כתרבות שוליים, אלא מקודדת לתוך התרבות הטכנולוגית, המדעית והאמנותית – צור ההוויה החילונית השלטת. חוקרים “תיאו-פוליטיים” רבים מבקרים את האתוס החילוני המודרני שראה בחילון מודרנה וקידם השתחררות מהנחושתיים של העבר הדתי. לעומת זאת הם מציעים לראות בחילון תהליך של תרגום המימד התיאולוגי לעולם המודרני ולא שחרור ממנו.
אין ספק שהאינטואיציה העדינה שגרשוני ניחן בה מחברת אותו לרוח ה”פוסט-חילונית”. ביטוי קולע לרוח זו מופיע בציטוט דבריו בהקדמה לקטלוג התערוכה: “אני לוקח את מלוא הריבונות כדי להכריז על אי-ריבונות”. עולות כאן בעוז ה”דיאלקטיקה של החילון”, כפי שמכנה זאת חוקר החינוך יותם חותם  בספרו החדש “תיאודיסיאה בחלל” (רסלינג, תל-אביב 2010), וקריסת החילוניות המודרנית האימננטית אל תוך אחרות פוסטמודרנית.

חוקר הדתות הווס גרהם (Graham) מתייחס לקשר בין אמנות לתיאולוגיה דתית. לדבריו, אמנות דתית עכשווית חיה וקיימת בעולם המערבי, אלא שבשאלת היחס שבין האמנות לדת עבר כובד המשקל בתוך מסגרת העבודה התרבותית המערבית העכשווית ממאפיינים של הדת הממוסדת אל מאפיינים אחרים של הדתיוּת, כגון גילוי הנשגב כתוצאה של פעולה חווייתית של הצופה. גרהם טוען כי תיאולוגיה ואמנות אינן ישויות נפרדות, אלא שני מרכיבים של אותה ישות, המתקשרים ביניהם באמצעות עיסוק במהות האדם. יתרה מכך, טוען גרהם, האמנות משלימה את התיאולוגיה בכך שהיא מבטאת אלמנטים תיאולוגיים שקשה לבטא באופן מילולי. על כן, גורס גרהם, האמנות היא בהכרח חלק מהתיאולוגיה, חלק המייצג את מה שלא ניתן לבטא באמצעות השפה. זירת הקרב ההיסטורית בין הדימוי (אמנות) ובין המלה הכתובה (תיאולוגיה) הפכה את האמנות בתרבות זמננו לישות מקבילה לתיאולוגיה הדתית. אובדן האמונה המאפיין את התרבות החילונית דוחק באמנים למצוא דרכים חדשות לעסוק בנשגב כתגובת נגד לאיבוד האלוהות הדתית, ובכך לשרת תכלית שהאמנות חולקת עם התיאולוגיה. למעשה, מדגיש גרהם, האמנות היא הדגמה למערכת מורכבת ומרושתת של הסברים מילוליים המושרשים באדם המודרני בחיפושו אחר משמעות תיאולוגית. באותו האופן, קריאה רגישה בעבודותיו של גרשוני תחלץ מהן הודאה ב”אשמה תיאולוגית”, גם כאשר כלפי חוץ הדברים יכולים להתפרש כחילוניות תמימה (שספק אם קיימת כלל). בניגוד לאבחנתה המוקדמת של בריטברג-סמל, שטענה שאמני “דלות החומר” ניחנים באומץ לחולין ושדה-מיסטיפיקציה נחווית ביצירתם באופן העמוק ביותר, גרשוני מתגלה כאן דווקא כמי שהוביל מהלך הפוך של רה-מיסטיפיקציה.

משה גרשוני - ללא כותרת (אביבה אורי). שנות השבעים