מאה שנים של בידוד

כבר מכריכת הקטלוג הגדול והמושקע “מאה שנות אמנות ישראלית” ניתן ללמוד שיעור על דרכי התהוותם של נראטיבים היסטוריים. את הספר שיצא בהוצאת מוזיאון ישראל ונכתב ע”י האוצר הראשי יגאל צלמונה, מעטר פרט מציור של אורי ריזמן – גזעי עצים קצרים, סבך ירוק-צהצהב הנפרש על פני רוב השטח, וכחול דהוי מעט של שמיים המבצבץ מבעד לצמרות. ספק אם עבודתו של ריזמן, שנפטר בשנת 1991 וזכה בהכרה רק בערוב ימיו, הייתה נבחרת להופיע על כריכת הקטלוג לפני עשור או שניים. לפני שלושה עשורים אף יתכן שלא הייתה מוזכרת ביותר מאשר הערת שוליים, אולם בשנת 2010 הצבע המיסטי והנופים המופשטים למחצה של רייזמן הם הפנים של האמנות הישראלית, או לפחות הפנים שאנשי מוזיאון ישראל מעוניינים לשוות לה.

הנסיון המקיף האחרון למפות את האמנות הישראלית נעשה בשנת 1980 באלבום “סיפורה של אמנות ישראל”, שכתבו בנימין תמוז, גדעון עפרת ודורית לויטה. שלושים שנה הן די והותר זמן לגיבוש פרספקטיבה חדשה, ואם נגזר שאדם אחד בלבד יעשה זאת, הרי שצלמונה – אוצר וותיק וידען שאצר, חקר וכתב על רבים מזרמי האמנות בארץ – הוא ללא ספק אדם ראוי לעריכת מחקר שכזה. הספר החדש רואה אור במקביל לפתיחתו המחודשת של מוזיאון ישראל לאחר שלוש שנות שיפוצים, ולהשקת תערוכת קבע ראשונה בארץ הסוקרת את התפתחות האמנות בישראל. למעשה הקטלוג – ספר סלון קלאסי, עב כרס ומעוצב לעילא, נעים לדפדוף אך קשה לקריאה – מהווה מעין המשך של התערוכה, כאשר מטבע הדברים הוא מקיף יותר וכולל לצד רפרודוקציות גם מאמרים רבים. הבדל נוסף בין השניים נובע מהעובדה שהתערוכה ויתרה על סקירה כרונולוגית של תולדות האמנות הישראלית לטובת פרישת צירי רוחב, בעוד הספר שומר על חלוקה היסטורית מסורתית המתחילה בשלהי המאה ה-19, קצת לפני הקמת בצלאל, ונמשכת באופן כרונולוגי עד לשנים האחרונות המיוצגות בעבודות של סיגלית לנדאו, ארז ישראלי, שרון יערי ואחרים.

מרדכי ארדון – בשערי ירושלים, טריפטיך (פרט), 1967

מחקר היסטורי הוא שדה מוקשים אכזר. כפי שיודע כל היסטוריון, סכנות רבות טמונות בהחלטות כמו בחירת המקורות, תשומת הלב הניתנת לפרטים שונים וכמובן נראטיבים סותרים המפריכים או מערערים את התיזה שמבקש ההיסטוריון לגבש. צלמונה מודע לבעיות אלו, ובהקדמה לספרו אף מפרטן ומסביר אילו קשיים עומדים בדרכו של המבקש למפות את האמנות הישראלית. את עמדתו של האוצר המוזיאלי הוא מדמה לדג השוחה באקוואריום, משל שהשלכותיו אכן ניכרות לאורך הספר. מקצת מניתוחיו של צלמונה הופיעו בעבר במחקרים קודמים שערך (למשל תיאור המזרח באמנות ישראלית), ואחרים מתפרסמים עתה לראשונה. השפעת הסכסוך הישראלי-פלסטיני על היצירה נידונה בהרחבה יחסית, והשלכותיה השונות תופסות מקום גדול מאד בפרקים העוסקים באמנות שנות השבעים ואילך. בספר, הכתוב בסגנון בהיר ומעניין ומשופע בציטוטים מעולמות הספרות, השירה וההגות, מופיעים כל החשודים המיידיים – האמנים הגדולים, המשפיעים, הידועים והמוכרים בתולדות האמנות המקומית, החל בבוריס שץ, עבור דרך זאב רבן, נחום גוטמן וראובן רובין, ציירי קבוצת אופקים חדשים, הפסלים המונומנטליים, אסכולת רפי לביא ועוד. על חלקם מתעכב צלמונה יותר מכפי שנהגו קודמיו, ואילו אחרים שזכו בעבר לכבוד רב נדחקו למקום פחות מרכזי.

עד כאן מדובר בהחלטות לגיטימיות שעושה כל חוקר, וחילוקי הדיעות שהן מעוררות משקפים בעיקר העדפות אישיות וגישות מחקר שונות. אולם מאחר ומדובר בספר המבקש לספר את כלל סיפורה של האמנות הישראלית במאה השנים האחרונות, מעניין לבחון מה אינו מופיע בו, שכן במקרה זה מדובר בנתח משמעותי למדי מן הישראליות שביצירתה עסקינן. כך, אף ששמו של הספר הוא “100 שנות אמנות ישראלית” ולא “100 שנות אמנות גברית-אשכנזית” או “100 שנות אמנות התנועה הציונית שנולדה באירופה והתפתחה בישראל”, גם בו, בדומה לתערוכה, מוצגים בעיקר גברים אשכנזים. מקומן של נשים אמנם הופך מרכזי יותר ויותר עם השנים, אך מזרחים, כמו גם אירועים מעצבים בחיי המזרחים בישראל, נותרים בתת-ייצוג לכל אורך הדרך ומופיעים במובלעות שחוקות. לאור זאת, בהכללת עבודתו של מאיר גל “תשעה מתוך ארבע מאות: המזרחים ע”פ קירשנבוים” (תצלום תשעת עמודי ספר לימודי ההיסטוריה של תולדות עם ישראל המוקדשים ליהדות המזרח), יש מידה רבה של אירוניה. מה עוד חסר בספר? יהדות יש אך דתיים אין, ואין גם כל התייחסות לעולם הדימויים שמעצב את החיים בארץ, החל בבתי הדירות והקניונים המתרבים בשפלה ובמישור החוף, וכלה בדימויים הטלוויזיונים והפרסומיים. תשובה לכך עשויה לטעון כי המוזיאון אינו עוסק באנתרופולוגיה חזותית אלא באמנות, אולם כפי שמלמדים פרקי הספר עצמו, בחלוף זמן מה גם בניינים, כרזות ופרסומות לסיגריות מצליחות להשתחל אל בין דפי הקאנון.

מאיר גל “תשעה מתוך ארבע מאות: המזרחים ע”פ קירשנבוים”

לפני כמה חודשים טענתי טענות דומות בנוגע לתצוגת האמנות הישראלית החדשה, הכוללת רק שלושה אמנים מזרחים בין עשרות אשכנזים. המזרח אמנם זכה ליצוג בתערוכה (וגם בספר), אולם ברוב המקרים המקרים היה זה מזרח המשתקף במבטם של מערביים, וככזה הוא נע בין היקסמות להתנשאות שמעולם לא נתנה למזרחים לדבר בשם עצמם. צלמונה הגיב בעקיפין לדברים כשאמר בראיון ל’הארץ’ ש”אני מוכרח לומר שאני מאמין בקאנון, לא מכיוון שאני נמנה עם מנסחיו, אלא משום שהוא תוצאה של ברירה טבעית תרבותית”. והוסיף כי הוא חושב שיש “לדחות גישות אמנותיות מקומיות, משפחתיות, ולא להתלהב משיקולים של ‘צדק היסטורי’ או של העדפה מתקנת של מגמות שנדחו מן הקאנון רק מפני שנדחו ממנו”. קל לזלזל בגישות הדורשות ייצוג הולם לכל רבדי החברה ולבטלן כמין פוליטקלי קורקט צדקני, אולם בדברים אלו מובלעת טענה מהותנית שאני בספק אם אנשי המוזיאון מעוניינים להיות מזוהים עימה, כי אם קאנון הוא “תוצאה של ברירה טבעית”, ובמסגרת הקאנון נכללים כמעט אך ורק אמנים אשכנזים, המסקנה היא שמזרחים כמעט ואינם מציגים במוזיאון פשוט משום שאינם מסוגלים ליצור אמנות טובה. משאריות הפרטרנליזם הקולוניאליסטי הזה, ראוי היה להיפטר כבר מזמן. לקראת פתיחת המוזיאון מחדש הדגישה הנהלת המוזיאון את רצונה לפנות אל כל תושבי הארץ. אם כך הדבר, ראוי שתעצב סיפור אמנותי והיסטורי קצת פחות הרמטי ומגזרי וקצת יותר פתוח, ובמילותיו של צלמונה עצמו: “להמשיג את מושג הזהות כשאלה ולא כתשובה”.

“להמשיג את מושג הזהות כשאלה ולא כתשובה”. מנכ”ל מוזיאון ישראל ג’יימס סניידר וחברים בטקס פתיחת המוזיאון המחודש, יולי 2010. צילום: סיון פרג לאתר מוזיאון ישראל

“100 שנות אמנות ישראלית” הוא הצלחה גדולה וכשלון מהדהד גם יחד – הצלחה כמחקר מקיף על ביטויה האמנותיים של הציונות בגרסתה החילונית-אשכנזית, תנועה שראשיתה בתחייה לאומית-אירופאית וסופה (?) בהתרפקות נוסטלגית, ספק ביקורתית וספק נרקיסיסטית, על שברי החלום. כישלון הספר נובע מן הפער בין סוג הציונות המדובר לישראל ולחברה הישראלית של ימינו, פער שההבטחה הטמונה בכותרת הספר קורסת אל תוכו. כאמור, בפתח הספר ממשיל צלמונה את תפקידו כאוצר במוזיאון לדג השוחה באקוואריום. יתכן ששחייה שכזו (בניגוד, למשל, למבט מן החלון), היא גם זו שגרמה לו לראות סביבו בעיקר השתקפויות שונות של בבואתו שלו. מישהו אמר “גישות אמנותיות משפחתיות”?

באחרית הדבר לספר כותב צלמונה כי “חוסנה של התרבות הישראלית העכשווית מוכח”, אך הדוגמאות שהוא מביא בטקסטים ובעבודות רבות מציגות דווקא שבריריות, ארעיות ותחושות אפוקליפטיות. החלוציות והבנייה שמוצגות בתחילת הספר, הופכות החל מסוף שנות השישים לתהליך התפרקות מתמשך שתחילתו במחאה וסופו בהשלמה מפוררת עם קיום בלתי אפשרי. בפרק הראשון של הספר מתוארת תפיסתו של מייסד בצלאל בוריס שץ, שטען כי “אפשר לעצב אמנות לעם גם אם הוא עדיין חסר זהות לאומית וחסר טריטוריה, ועל דרך ההיפוך – להמציאו מחדש כלאום במובן המודרני של המושג”. זו תפיסה חינוכית מרתקת, אולם המסקנה העולה מן הספר מעידה על כשלונה. לאור זאת, הכותרת “100 שנות אמנות ישראלית” מצטיירת לאורך הספר כסיכום של הבטחה הנחתמת בתפילת אשכבה.

100 שנות אמנות ישראלית – יגאל צלמונה, הוצאת מוזיאון ישראל. 511 עמודים

עוד בנושא: קאנוני, איכותי וחלקי – דוד שפרבר על ספרו של יגאל צלמונה “100 שנות אמנות ישראלית”