פריחת מוחות 18 – אורי גרשט, לונדון

גיל: 43
מצב משפחתי: נשוי + 2
גדל והתחנך ב: תל-אביב ורמת-גן
השכלה: תואר ראשון בצילום וקולנוע Harrow College
תואר שני במחלקה לצילום,  Royal College of Arts
עכשיו משמש כפרופסור ב- University for the Creative Arts
גלריה: נגא תל-אביב, Mummery + Schnelle לונדון, CRG ניו-יורק, Angles לוס אנג’לס

תחומי עיסוק/עניין:
תפיסה פנומנולוגית של העולם והמציאות, שכחה וזיכרון, למה לעשות אמנות, כדורגל, תולדות האמנות (בעיקר אולד מאסטרס), דיאלקטיקה שבין מטריאליזם למטאפיזיקה, פיזיקה ואסטרו-פיזיקה.

אמן/ית שאתה מעריך במיוחד:
גויה, חואן קוטאן, פרנצ’סקו זורבארן, ז’אן-בטיסט סימאון שארדן, אנדו הירושיגי, ג’וסף סודק, און קאווארה, אז’ן אטז’ה, אנדריי טרקובסקי, וורנר הרצוג

.

ספר בקצרה על האמנות שלך
אני עובד במדיום של צילום ומווינג אימאג’ (moving image). הדברים שמעסיקים אותי הם איך צילום עומד ביחס למציאות, מהי אמת, איך הצילום זוכר, והמתח שקיים בין חוויה אובייקטיבית לסובייקטיבית. זה מעניין אותי ביחס לצילום היות שצילום שונה במהותו מציור. האקט הצילומי הוא אקט מכני של ציטוט, בניגוד למהלך הבסיסי בציור שהוא מהלך של אינטרפרטציה. זאת אומרת שתמיד העדשה מסתכלת על מה שנמצא שם, תמיד חייב להיות איזשהו סובייקט. צילום לא יכול לצלם כלום בעוד שציור יכול להתחיל מכלום. צילום תמיד עומד במערכת-יחסים מול העולם שנמצא שם, למול ציור שיכול להתחיל מאסבטרקט. זה המתח שבין העולם הנראה והבלתי נראה, בין החלקיקים האלמנטאריים של היקום לבין החוויה הסנסואלית של העולם שאנו נמצאים בו. כמו התחושה שאני הולך על קרקע ישרה, בעוד שהידיעה היא שאני הולך על כדור.

אני ונגה (הציירת נגה אנגלר, ת.י.) נסענו לאוקראינה למקום שאבא של נגה התחבא בזמן מלחמת העולם השנייה. הגענו למקום שהיה יפהפה ופסטורלי, וכל יום קראנו שם טקסט עם תיאורים גיאוגרפיים שכתב סבא של נגה. רציתי לצלם את המקומות הללו ומצאתי את עצמי במצב פרדוקסאלי: באמצעות הצילום המקומות האלה ייראו פסטורליים ואידיליים, אבל פסיכולוגית הייתי במקום אחר לגמרי. החוויה שלי ניזונה מהטקסטים, המקומות לא היו תמימים יותר. ואז עולה השאלה איך אני מצליח לגשר בין הספיגה של הדבר שנמצא שם בחוץ, הנוף הקונקרטי, לבין ההשלכה של המצב הפסיכולוגי שבו אני נמצא? וזה גם מעלה עוד שאלות: מה היא המציאות? ההשלכה הפסיכולוגית שלי? או החוויה הפיזית/יומיומית שלי מול הדבר/הנוף הזה?

מבחינתי זה לא רק שאלה פילוסופית אלא גם פוליטית, במיוחד בהקשר לישראל שזה מקום כל-כך קונפליקטואלי, עם אידיאולוגיות שמאוד סותרות אחת את השנייה. אפשר לראות אדם מהחמאס שמוכן להתאבד למען אמונה או רעיון, לעומת מתנחל שמוכן לאבד את חייו עם כל-כך הרבה פאתוס. ואני משתאה מהצד כי אני בן-אדם רומנטי ונמשך למקום שמאמין באידיאולוגיה באופן טוטאלי. אני יכול להזדהות עם שניהם וגם בכלל לא, כי האמת של כל אחד מהם היא שוות ערך, אני לא יכול לערער על זה. אני עוסק בזיכרון ומחיקה, מנסה ליצור דימויים שקשורים למציאות אבל מייצרים מציאות ששונה מהחוויה הפיזית שהייתה לנו, והשאלות שמעניינות אותי הן האם קיים מצב אובייקטיבי, או מהי האמת, ואיך אפשר לערער על אמת כזאת או אחרת. יש כמיהה או ניסיון לתפוס את האמת או להגיע להבנה מוחלטת של מהות הקיום, והדבר הזה הוא מאוד אשלייתי. מצד אחד, אנשים מנסים להתקרב אל האמת ומן הצד השני ההבנה שיש משהו באמת שהוא כל-כך יחסי, חמקמק, סובייקטיבי ולא מוחלט. יש פה סתירה עמוקה כי האמת אמורה להיות מוחלטת.

למה לונדון?
רוב ההחלטות שלי בחיים, אם לא כולן, הן בסופו של דבר אינטואיטיביות. אז הלמה יכול לבוא רק ברטרוספקטיבה. הגעתי לפה אחרי הצבא, רציתי לבוא לכרך גדול שאף אחד לא יכיר אותי ושאשמור על אנונימיות מוחלטת, לברוח מסיר הלחץ הישראלי של “מה אתה הולך ללמוד”, “מתי אתה מתחתן”. יש כל הזמן מעורבות ותחושה שצריך לדעת ולתת תשובות ודאיות. אז חשבתי על מקום גדול שאוכל להעלם כל בוקר מחדש, ככה הגעתי לכאן ואז נשארתי. אף פעם לא לקחתי החלטה סוחפת בעניין הזה, זה פשוט קרה. הגעתי לכאן ב-88 כשחל המהפך הגדול בעולם האמנות עם ה-YBA. לונדון פיתתה אותי ונמשכתי אחר הפיתוי הזה. עכשיו אני יותר ויותר ממוקם כאן ונוח לי להיות פה גיאוגרפית ותרבותית. הבן שלי משוגע על כדורגל אנגלי, וכמה שאני מנסה לדבר איתו על הפועל הוא לא קונה את זה מול מנצ’סטר יונייטד.

איך אתה חווה את הישראליות ו/או היהדות שלך לונדון?
כשהגעתי לכאן בשנים הראשונות חייתי בגולדרס גרין ולא היה לי כמעט אף חבר ישראלי. אחר-כך עברתי לשכונות אחרות ויש לי די הרבה חברים ישראלים. אבל מה שבאמת מעסיק אותי במצב הזה שאני נמצא כאן הוא הסימולטניות של שייכות וזרות. אני חושב ומתעסק גם באמנות שלי במערכת היחסים שבין הציונות לדיאספורה, אני כל הזמן חוזר לזה. גוף העבודות האחרון שלי עוסק במצב שבין הארץ המובטחת והארץ הקיימת. עשיתי סדרת צילום שנקראת “הייד אנד סיק” על גבול בלארוס ופולין, וצילמתי שם ביצות ואגמים שקהילות של פרטיזנים או פליטים בזמן המלחמה חיו והתחבאו בהם. נקודת המוצא לכל העבודה הזאת הייתה שחשבתי שאם התחבאו בהם אז מעט אנשים ידעו שהם קיימים, ואז, מבחינה פילוסופית, אם לא ידעו עליהם אז  אולי הם לא מסומנים על המפה, ואם הם לא מסומנים על המפה אז יש שאלה אם הם קיימים או לא קיימים. ואז מבחינתי זה היה לנסוע ולחפש את המקומות האלו עם יערן מקומי עם רכב ארבע על ארבע ולמצוא אותם. עולה השאלה איך לצלם מקום שהוא לא קיים. ניסיתי לצלם עם השתקפויות, וכך נוצר כל הזמן מין פיוז’ן בין המקום האמיתי לבין המקום המדומה, אבל גם בין המקום הפיזי והמטאפיזי. זה קשור לאידיאה של מקום ולאקט הקונקרטי של לכבוש או להשיג אותו, כי כשכובשים ומשיגים אז באה האחריות המוסרית או הקריסה המוסרית והמציאות מתחילה להכתים את האידיליה. אני חושב הרבה על מערכת-היחסים או המתח שקיים בין רוח לחומר, וברגע שיש חומר ביד מה קורה לרוח. התפיסה היהודית הגלותית של החזרה לציון עם ביאת המשיח היא תפיסה מיסטית. בכלל, כל המחשבה על זמן יכולה לקרות רק בסוף הזמן, כשהזמן יקרוס, כשכל המתים יקומו מכל הזמנים ולא יהיה עבר, עתיד והווה, זה מין זמן שהוא לא קיים. זאת אומרת שאף פעם אין אחיזה בדבר שהוא ממשי, תמיד יש את הדבר הזה שהוא חמקמק ועם זה יש את החופש. כי ברגע שדברים לא מחוברים לחומר או לא מחוברים לאדמה אז מבחינה פילוסופית, מוסרית ואידיאולוגית יש חופש מחשבה הרבה יותר רחב מול המצב הזה של המחשבה המודרניסטית הציונית להתריס נגד העבר וללכת ולממש את הרעיון האוטופי בהווה.

אני אדם בכלל לא דתי אבל גיליתי במהלך השנים שהחיבור היותר עמוק וחזק שלי הוא למסורת היהודית, והוא יותר חזק מאשר למסורת הישראלית. אני אפילו יכול לחשוב על הישראליות כאנומליות באילן היוחסין שלי. ואני הבנתי את זה כי תרבותית אני נמשך לאירופה. גדלתי בארץ בצורה קצת מוזרה, כי בזמן שהתחנכתי על המסורת והתרבות האירופאית, גם באמנות הפלסטית וגם בספרות, לא למדתי ולא חינכו אותי שאנחנו חלק מהמזרח התיכון, חלק מהלבנט. לא למדתי על ספרות מצרית או על אמנות איראנית ויש בי כעס על זה. גדלתי כחלק מקולוניה אירופאית במזרח-התיכון וכשהגעתי לאירופה מצאתי את עצמי מתחבר לשורשים שלי. אני חושב על היסטוריה של מאות שנים שהמשפחה שלי חייתה באירופה ועל שישים השנים שהמשפחה שלי חייתה בישראל, ואני מבין את הקשר התרבותי הזה – שגדלתי על ערכים שההורים שלי והסבים שלי והסבים של הסבים שלי גדלו עליהם.

מבחינה פוליטית, אני חושב שישראל צריכה לקבל את עצמה בצורה מוחלטת כחלק מהמזרח התיכון. אני גם חושב שישראל צריכה לקבל את עצמה בצורה מוחלטת כמדינה פלורליסטית. אני חייב לציין שישראל כמדינה נותנת לי נקודת אחיזה וביטחון אבל בו-זמנית תמיד הייתה בי המחשבה שישראל נותנת ביטחון פיסי לכל יהדות העולם וזה לא כל-כך פשוט. נכון שמה שהתחולל בשואה או בזמן האינקוויזיציה בספרד היו אירועים דרמטיים בהיסטוריה היהודית, אבל דווקא בזכות הפיזור שקיים בדיאספורה העם היהודי שרד את הרגעים הנוראים האלו. ודווקא במדינת ישראל, ששם יש את הריכוז, אפשר להסתכל על זה כנקודת כוח אבל כזו שיכולה להפוך לנקודה מאוד רגישה. אחת הבעיות הגדולות שיש היום בארץ זה שמנסים לאחוז ברעיונות שהיו רלבנטיים לפני שישים שנה ואני לא בטוח שרלבנטיים היום. מדינה ציונית בדלנית זה רעיון שבזמן מודרניסטי אני מבין אותו לחלוטין, אבל מרגיש שהיום צריך לעשות רביזיה לכל התפיסה. בבסיס אני מאמין באהבה, ואני הולך למקומות הפוליטיים ואני חושב שהיום יש מצב של שנאה שמנציחה שנאה, ואני מאמין שאהבה מנציחה אהבה. מה שקרה בארה”ב בשנות השישים צריך לקרות עכשיו בישראל. צריך להביא דור של נערי פרחים היפים שרק יטיף לאהבה ושנאת מלחמה והלוואי שזה יהפוך למחלה מדבקת שיכולה לפלוש מעבר לגבולות ולהפוך לתופעה מזרח-תיכונית.

אתה מתגעגע לישראל?
אני לא מתגעגע כי כשאני מתגעגע אני נוסע. אני נוסע די הרבה, שלוש-ארבע פעמים בשנה. הקיום שלי הוא גם פה וגם פה. הלוואי שלא היו גבולות, אני חושב שצריך לבטל את כל חוקי הגירה שכל בן-אדם יוכל לגור היכן שהוא חפץ. הסרט האחרון שעשיתי מסדרת Evaders שנרכש עכשיו על-ידי מוזיאון תל-אביב, הוא ניסיון לחצות את הגבול בפירנאים, שנמצא בין צרפת לספרד. זה הגבול שולטר בנימין ניסה לחצות, וזה גם הגבול שאנשים שברחו מפרנקו ניסו לחצות. היום אין שם גבול, הוא ננטש בגלל האיחוד האירופי. אז כל הסרט והמסע הזה הוא בעצם אבסורדי, כלומר זה ניסיון לחצות גבול שלא נמצא שם יותר. אז את שואלת אותי אם אני מתגעגע? אני יכול לחשוב מבחינתי שאני גר בעיר אחרת ולא בתל-אביב, אבל זה כל ההבדל, זה כמו לשאול מישהו שגר בנתניה אם הוא מתגעגע כי הוא עבר מתל-אביב, וזאת אותה מדינה. אז לא, בעוד שבועיים אני בארץ, והייתי בארץ לפני כמה חודשים. יש הרבה ביקורים, טלפונים וסקייפ, ההורים שלנו מגיעים, כל הזמן יש תנועה. אני מאוד אוהב את תל-אביב ואני מאוד אוהב את הארץ. החיבור הכי עמוק שיש לי לטבע הוא בארץ. זה קשור לריח של האדמה, זה קשור לחיבור סנסואלי מאוד עמוק שמתקשר לזיכרונות ילדות. אני לא יכול בחיים להחליף את זה ואני גם לא רוצה. הקשר הכי עמוק שיש לי לאדמה הוא לאדמה של ארץ-ישראל. לא הייתי יכול לחיות בשום מקום טבעי חוץ מבטבע של ארץ-ישראל. עיר זה כבר משהו אחר כי יש ריחוק מהטבע.

האם אתה חושב לחזור בעתיד לישראל?
אין לי מושג ביחס לעתיד, העתיד ייקח אותי. אם יש לי רצון לחזור לישראל? אני יכול לדבר על העכשיו, לא על העתיד, העתיד מתעתע מדי בשביל שאני אוכל לדעת מה יהיו המהלכים שלי וזה גם לא כל-כך מעניין אותי. אבל האופציה הזאת קיימת. בקונסטלציה מסוימת גם מחר אני יכול לחזור לארץ, למשל אם יקרה אירוע מסוים. אפשר לומר שזה עומד על הפרק בפוטנציה כל יום, כל שעה. מבחינת רצון, כרגע אני נמצא בלונדון, כרגע אני פה וטוב לי. 

האם כדי לקבל הכרה בישראל צריך בהכרח לעבוד מחוץ לישראל, או לפחות ללמוד בחו”ל? 
אני לא ממש יודע, יש כאלה שחיים בארץ וזכו להכרה בארץ, ויש כאלה שחיים בחו”ל וזכו להכרה בארץ, ויש כאלה שחיים בחו”ל ולא זכו להכרה בארץ. כמובן שהעובדה שזכיתי להכרה בחו”ל עוזרת לי לזכות בהכרה בארץ, כי אם אני מציג בטייט או בגוגנהיים אז יש לזה הדים בארץ, כי אני ישראלי. תמיד יש יותר אוזן קשובה או רצון. בארץ קיים הרצון לחבק, אני חושב שזה קיים בכל מדינה, למשל, אני מסתכל פה באנגליה על גאוות האנגלים בכל מי שהוא אנגלי. בארץ זה אולי יותר חזק מכל מקום אחר, כל העניין הזה של “לחזור הביתה” או “שלנו”, שזה מאוד נעים אבל זה גם חונק.

באיזו מידה אתה מרגיש שהלימודים והחיים בלונדון תרמו להתפתחותך המקצועית?
כל ההתפתחות המקצועית שלי קרתה כאן. יש דברים שקשורים לילדות, לחוויות מהיום שנולדתי, אבל בית-הספר והחיים כאן מאוד עזרו לפיתוח שלי. את כל השלב הבוגר שלי חיי עברתי פה. אני פה כבר 22 שנים, אני חי בלונדון יותר ממה שחייתי בישראל, עברתי את קו האמצע השנה. ועדיין, העבודות שלי ניזונות כל הזמן מישראל, מהיהדות, מהמסורת והמורשת שגדלתי בה, זה קיים שם כל הזמן.

ספר בקצרה על אחד הפרויקטים שלך:
בסרט שעשיתי על הרימון בסדרת הסטיל לייף, אחד הדברים שעניינו אותי בכל העבודות האלה זה הרגע של המהפכה. אני חושב על ההיסטוריה או על תהליכים היסטוריים בין אבולוציה לרבולוציה. יש תקופות של השתנות איטית ואז פתאום יש תקופה של שבר גדול. אני מסתכל על המהפכה הדיגיטלית ועל ההיסטוריה של אופטיקה ושל תפיסת חלל באמנות, כל הזמן יש ניסיון לייצג את הדבר האמיתי, לאחוז במציאות ולייצג את הדבר הזה שנמצא שם. מה שניסיתי לעשות בעבודה של הרימון זה ליצור מתח או דיאלוג בין תולדות האמנות לבין הרגע הזה של העכשיו. מצד אחד לקחתי ציור של חואן קוטן, שניסה להגיע על-ידי קומפוזיציות מתמטיות פרבוליות שמבוססות על פיתגורס למשהו מאוד מדויק, הכל היה סטטי ובבלנס מושלם, ומהצד השני לקחתי את אג’רטון, שבשנות החמישים והשישים ב-MIT פיתח את הצילום עם הפלש כמו בצילומים המפורסמים שלו של כדור שמפלח תפוח או טיפה שנופלת לכוס חלב. שם הוא תופס רגעים שקורים במהירות כל-כך גבוהה שהעין והמוח לא מסוגלים לתרגם. אנחנו יכולים להבין את הרגעים האלו או להביא אותם למודעות שלנו בזכות האמצעים הטכנולוגיים שהומצאו אז. מבחינה פיזית, כשמתקרבים לדימוי לא ברור מה הוא בדיוק. ניסיתי ליצור עבודה שמצד אחד מתעסקת בטכנולוגיה הכי עכשווית ומייצגת את המציאות בצורה שלא הייתה בכלל אפשרית עבור האולד מאסטרס, אבל באותו זמן מאוד מזכירה את העבודה של האולד מסטרס. ומצד שלישי, הדרך של היצירה הוא הכי מנוגד, הדרך של היצירה אינה חושנית כציור אלא הכל דיגיטלי ונשאר ברמה של אבסטרקציה. העבודה הזאת ברמה מסוימת מנסה להתעסק במתח שקיים, לעשות קשת בתולדות האמנות, בין מחשבות שהיו לאולד מאסטרסט לבין מחשבות שרלבנטיות להיום.
בסרט שצילמתי השתמשתי במצלמה שנקראת “פנטום” שמצלמת במהירות פנומנאלית של 1600 פריימים בשנייה ברזולוציה מאוד גבוהה. אז כל שנייה במציאות הופכת לדקה בסרט, הכל קורה מאוד לאט וכמעט סטטי. כמו הרגע שוולטר בנימין תיאר כ- optical unconsciousness, זה רגע שהוא מחוץ למודע שלנו ודרך עזרים אופטיים פתאום אנחנו יכולים לחוות אותו. וגם קיים הרגע הזה של ההתנפצות שהכדור מפלח את הרימון. הוא מכסה כמו מדיטציה על אירוע שהוא בעצם מאוד יפה ומשכיח את האקט האלים שהיה רגע קודם. דבר נוסף שקיים בסרט הזה הוא שברגע שהכדור מפלח את הרימון, הרימון עצמו הופך לתנועה פנדולארית שהיא בעצם מקבילה לקומפוזיציה המקורית של קוטאן, שהיא הקומפוזיציה של הפרבולה.
אז העבודה עוסקת במתחים שקיימים בין ההיסטוריה של האמנות לבין ההווה, בין היניקה מהעבר ובין מתיחת הגבולות או האפשרויות שההווה מאפשר. בעצם זאת מין תנועה מריאליזם להיפר-ריאליזם, אני מרגיש שזה איזשהו רגע שקורה עכשיו, שדרך הטכנולוגיה אנחנו מגיעים לסוג של מציאות שהיא מחוץ לספקטרום שלנו, שמגיעים למקומות שהם מעבר לחוויה או היכולת שלנו לחוות ולגעת במציאות.

מה תוכניותיך לעתיד הקרוב?
יש הרבה תערוכות בפתח, בספטמבר אני משתתף בתערוכה במוזיאון גטי בלוס-אנג’לס. זו תערוכה שמעניינת אותי כי היא עוברת דרך כל תולדות הסטיל לייף בצילום מהעבר להווה; עוד תערוכה שעוד יותר מרגשת אותי ואני מאוד מצפה לה, היא תערוכה שתוצג בברצלונה ב-2011, בפאונדיישן של גאודי, שקשורה לסטיל לייף ומזון. היא מתחילה מזורבארן וקוטאן ועוברת דרך גויה ושרדן. העבודה של הרימון תוצג שם יחד עם עוד עבודות של אמנים עכשוויים; במאי יהיו לי תערוכות יחיד במוזיאון סנטה ברברה ובגלריה אנגלס בלוס אנג’לס; ב-2012 מתוכננות עוד כמה תערוכות מוזיאליות; בביאנלה בבייג’ין ובביאנלה לצילום בקוריאה יהיו עבודות שלי; כרגע סרט שלי מסדרת ה- Evaders מוצג בברלין; כמה עבודות שלי מוצגות עכשיו במוזיאון ישראל החדש, עבודה אחת שנרכשה מסדרת ה- Evaders ממוקמת בכניסה למוזיאון, ובתערוכה הבין-לאומית מוצג הסרט של הרימון; ויש עוד הרבה…