פואטיקת השכבות: עיון ביצירתה של דורית פלדמן

“והנה לפי דעתי יש להבחין בתחילה הבחנה זו: מה הוא זה הקיים תמיד ואין בו התהוות, ומה הוא זה המתהווה תמיד ולעולם איננו קיים?”  (אפלטון, טימיאוס, בתרגום יוסף ג. ליבס, שורה 27)

במבט כללי, נדמה שיצירתה של האמנית דורית פלדמן מתרכזת סביב טכניקת הקולאז’ עצמה וריבוי של דימויי שכבות: שכבות גיאולוגיות, קרטוגרפיות, ארכיאולוגיות, ארכיטקטוניות ואף שכבות של אור.

החפיפה בין שכבות שונות של הוויה אכן מקבלת ביטוי מפורש בכותרתה של אחת העבודות: “חפיפת רשתות ראייה – סימולטניוּת”. ביצירה זו חופפים נדבכים מן העבר, שרידי ארכיטקטורה קלאסית ושרידי פסיפסים, לכדי יחידה אחת. יחידה זו היא ההוויה העכשווית הרב שכבתית, בה שזור העבר עם ההווה בסימולטניוּת, אותה ניתן אולי לראות כבלתי נמנעת.

בעבודה אחרת, שכותרתה “כתם של אפילה המעורפל באור”, נראית דמותה של האמנית כמו צפה על פני יקום מרובד ומשורג, מעורפל ואפל באחת, כענפי עץ השזורים בצפיפות. האמנית כמו בוחנת יקום זה מנקודת מבט של חלל או מרחב חיצוני, ובאופן זה נוטלת לעצמה את תפקיד הבורא, דמיורגוס. כתם מוזהב מופיע בחלקה התחתון של העבודה, כמעין השתקפות של הדמות הצופה מעל, כאילו היתה זו השתקפות האל בעולם הגשמי.

בדיאלוג טימאוס לאפלטון דנים הדוברים אודות טיבו של הבורא וטיבו של היקום. טימיאוס, בן שיחו של סוקרטס, קובע כי גוף העולם עטוף בנשמה והיא שתמשול בו. מאידך, כל המתהווה צריך שיהא גופני, נראה לעין וניתן לנגיעה. לפיכך, חיבר הבורא והתקין עולם מוחשי המורכב מיסודות האש והמים, האוויר והאדמה. התגלות הנצח בעולם המוחשי היא הדבר המכונה בפינו “זמן”, והוא מוגדר במונחים “היה”, “הווה” ו”יהיה” ונמדד במספרים. כמו כן, קובע טימיאוס, כל המתהווה בהכרח מתהווה מתוך איזושהי סיבה, שכן בלא סיבה אין דבר היכול לבוא לידי התהוות.¹ ההתהוות מתרחשת בזמן ובמרחב, מושגים המתאחדים במונח “כרונוטופ”. מונח זה משמש ככותרת לסדרת עבודות צילום של פלדמן שכותרתן “זמן מדבר – כרונוטופ”. במוקד עבודות אלו נוף מדברי וטקסטים עתיקים מן המגילות הגנוזות בקומראן, שנתגלו במקומן לאחר 1900 שנים. הזמן, שנשתמר באמצעות המגילות העתיקות, כמו מזדקר וצף על פני המרחב המדברי, כאילו היה שם תמיד, והוא ממשיך ומשפיע. הנופים הגיאולוגיים, הארכיאולוגיים והארכיטקטוניים ביצירתה של פלדמן הם, אם כן, בבחינת שכבות של הוויה מן העבר המתמזגות ויוצרות הוויה עכשווית, והוויה זו אף תקבע את טיבה של ההוויה שתהיה.

דימויים רבים מן העולם העתיק מאכלסים הוויה מרובדת זו: ארכיטקטורה קלאסית, שרידי פסיפסים עתיקים ובעיקר הדמות המכונה “מונה ליזה” מן הפסיפס הדיוניסי בציפורי, שרידי בתי כנסת עתיקים, ספר עבה שמעלה קונוטציות לתנ”ך או לספר היסטוריה באופן כללי וכן דימויים קרטוגרפיים כמפת המזרח התיכון ומפת אדריכום מהמאה ה- 16, שתיארה את ים המלח כפי שנתפס בכתבי הקודש. לעיתים קרובות נסוך על פני נופים אלו אור זוהר, שמקדש אותם כביכול. השאלות המתבקשות הן: מהם יחסי הגומלין בין העולם העתיק ושרידיו לבין העולם בעידן העכשווי? האם השפעה של העולם העתיק אכן קיימת? ומהו טיבה של השפעה זו?

תשובות לשאלות אלו דורשות ניתוח השוואתי של מספר היבטים ביצירתה של פלדמן. ניתוח המשמעויות המקוריות של הדימויים העתיקים יהווה מהלך ראשון לקראת הבנת משמעותם המטאפורית בהקשר להוויה העכשווית.²

מוטיבים החוזרים ונשנים במספר עבודות הם נופים מדבריים, אדמה חרושה ונופי ים המלח המאוכלסים בשרידי ארכיטקטורה קלאסית, דימוי התולוס (מקדש מעוגל) והאומפלוס בדלפי.

האומפלוס במושב האורקל במקדש בדלפי היה אובייקט קדוש בעל משמעות קוסמית, טבור העולם שסימל נקודת מפגש בין ההוויה האלוהית לארצית. החיבור ביצירתה של פלדמן בין מרחב גיאוגרפי לדימויים פאגניים מקודשים מוביל לדיון בנושא הקשר בין דת למקום בעולם העתיק, לבין משמעותו של קשר זה בעידן הנוכחי. קידוש של חבל ארץ והקשר בין מקום לחוויה דתית הוא תופעה פגאנית מובהקת. מסעות בימים וביבשות, גילוי ארצות ויסוד מושבות עמדו במוקד ההוויה בעולם היווני בין המאות התשיעית והרביעית לפנה”ס. התיישבות בחבל ארץ, כיבוש מקום ויסוד מושבה הוצדקו כדבר האל, כאשר המתיישבים קיבלו הנחייה מאת האורקל בדלפי שפירש את דברי האל אפולו, אל הקולוניזציה. קידוש אדמה והתיישבות בחבל ארץ בעולם היווני העתיק, ואף גירוש התושבים המקומיים, היה למעשה מוצדק, מותר, ומכוון על פי הנחיית האל, היות שחבל הארץ נחשב כ”מתנה” מאפולו. במובן זה, קידוש וכיבוש חבל ארץ דומה מאוד לעקרון “הארץ המובטחת” המקראי.

חבלי ארץ מקודשים בעולם היווני העתיק היו מרובים במערות, סלעים, פסגות הרים או תהומות, אשר נסכו סוג של מיסתורין שהבטיח קירבה לאלים. אלו הם אכן הנופים בעבודותיה של פלדמן, המוארים באור זהוב הנוסך עליהם קדושה, בנוסף לתכונות המרפאות המיוחסות לים המלח.

בנופים אלו שזורים דימויים ארכיטקטוניים נוספים: שרידי בתי כנסת עתיקים, כגון בית הכנסת בגמלא מימי בית שני ובית הכנסת באום-אל קנטיר ברמת הגולן מן התקופה הביזנטית. בתפקידו כמרכז קהילתי, מרכז להוראה, צדקה, ומקום מפגש חברתי ופוליטי, שימש בית הכנסת מעין תחליף לבית המקדש.

דימוי פאגני משמעותי נוסף החוזר ונשנה ביצירתה של פלדמן הוא הדמות המכונה “מונה ליזה”, מן הפסיפס הדיוניסי בציפורי המתוארך לסביבות 200 לספירה. דמות זו עדויה ומקושטת, זהובה וזוהרת כפי שתוארה האלה אפרודיטה במקורות. דמות ה”מונה ליזה” מופיעה על מקלעות השוליים הסובבות את הסצינה המרכזית בפסיפס, אשר מתארת את האל דיוניסוס והגיבור הרקלס בעת משתה. סצינה זו נתפסה כמתארת תחרות שתיה בין אל היין לגיבור המיתולוגי, בה מנצח האל. נצחון האל מפגין לכאורה את עליונותו אל מול אנושיותו של הגיבור. עם זאת, לאור סמלים רבים של פולחני המיסטריות בפסיפס, ותפיסת שתיית היין בפולחן הדיוניסי כמבורכת וכאמצעי לשחרור הנשמה מכובד הגשמיות והגעה לקתרזיס; וכן לנוכח העובדה שהרקלס נתפס למעשה כאל בעולם הרומי, כּוּבַּד כאל, מקדשים נבנו לכבודו, וקיסרים הופיעו בדמותו, נראה שהנושא המתואר הוא התקדשותו של הגיבור במיסטריות הדיוניסיות.³ פולחנים אלו הבטיחו למתקדשים אשליה של התמזגות עם האלוהות, חיי נצח בעולם הבא ואפותיאוזיס – האלהה. בהקשר לכך, ניתן לראות את דמותה של ה”מונה ליזה” כדמות הנקשרת עם תפיסת ההדוניזם בהתאם למחשבה האפיקוראית והנאו-אפלטונית.⁴ על פי תפיסה זו, ובהמשך למקורות אפלטוניים, הנפש עורגת ומשתוקקת להיחלץ מן העולם הגשמי ולהתמזג עם העולם האלוהי.

לצד דמותה של ה”מונה ליזה” בפסיפס מופיעה דמותו של ארוס, בנה של אפרודיטה, היורה בחץ וקשת, כמטאפורה ללכידת נשמות והעברתן לעולם האלוהי. ארוס נתפס עוד ב״משתה״ לאפלטון כמתווך המקשר בין העולם הארצי לאלוהי. מכאן, ששתי הדמויות בהופעתן יחד עשויות לסמל בהקשר לנושא הפסיפס בכללותו את התשוקה האנושית להתמזג עם העולם האלוהי, דבר אותו מממש הרקלס בתיאור המרכזי בפסיפס באמצעות ההתקדשות במיסטריות הדיוניסיות. על פי עקרונות ההדוניזם האפיקוראי, האדם שוגה בנסיונותיו לְרַצות את האלים, אשר חיים בעולם של טוּב מוחלט, ובן האנוש אינו מעניין אותם כלל. שגיאה אנושית זו גורמת לאדם לכלות את ימיו בניסיונות לרצות את האלים וכך להחמיץ את יפי החיים. העונג (Hedon), צריך להיות מטרת האדם, ועל כן המליץ הפילוסוף אפיקורוס, שחי ופעל במאה הרביעית לפנה”ס ושמשנתו השפיעה בתקופה הרומית, על קיום הטקסים המבטיחים אשליה של התקרבות אל הנשגב האלוהי ועונג עילאי.

בעבודותיה של פלדמן צפה דמות ה”מונה ליזה” כמעין זיכרון מעורפל לצד שברי הארכיטקטורה העתיקה, שברי נופים ופיסות אדמה, הספר הכבד שחוזר ונשנה והדימויים הקרטוגרפיים.

פיסות זיכרון אלו מעלות שאלות לגבי מהות ההוויה העכשווית: מה בין הפאגניזם והיהדות בעולם העתיק לתרבות הישראלית בת זמננו?

חיבור זה בין הסמלים הפגאניים לסמלים יהודיים ולנוף ארץ ישראל מציע רמיזה לתקדימים של שילוב דימויים פאגניים בהקשר יהודי. דוגמא לכך היא שילוב של דימויי אלים כגון הליוס או גלגל המזלות בפסיפסי בתי כנסת עתיקים, כדוגמת בתי הכנסת בציפורי, חמי טבריה או בית אלפא. שילובים אלו נדונו רבות במחקר, הרואה בהם, באופן כללי, דבר נפוץ בעת העתיקה. יתר על כן, על פי גישות שונות, ישראל ויהודה לא היו מבודדות מן התרבויות שסביבן, וכן, בניגוד לתפיסה המקובלת, לא היה אלוהי עם ישראל שונה מכל אלוהות פאגנית אחרת, ויצוגים חזותיים של אלוהים הוצגו בבית המקדש היות שהציבור היה זקוק לאובייקט מוחשי לסגוד ולהעריץ.

שאלות דומות נשאלות גם כיום לגבי אופיה של התרבות הישראלית: האם המקרא הוא בבחינת טקסט דתי קדוש שעל תקפותו לא ניתן לערער, או שמא יש להתייחס אליו כאל טקסט פואטי כדוגמת האיליאדה והאודיסיאה, או כל טקסט ספרותי קאנוני אחר?

קונפליקט משמעותי העולה מיצירתה של פלדמן, אשר מזמן השוואה מובהקת לעולם העתיק, נוגע לתפיסת ארץ ישראל בתור “הארץ המובטחת” המקראית והדתית. ואכן, נסיונות להצדיק את ההתיישבות בארץ ישראל השלמה נעשו עם קום המדינה באמצעות חשיפת תגליות ארכיאולוגיות, אשר הוכיחו לכאורה את הקשר ההיסטורי של עם ישראל לאדמתו. הצדקות אלו נתקלו במציאות סותרת, היות שהארץ המקראית הנוסטלגית והרומנטית היתה מאוכלסת, למעשה, על ידי עם אחר, דבר שהפך את ההוויה הישראלית להוויה של כיבוש.

כפי שתואר לעיל, תפיסת חבל ארץ כמיועד בעקבות דבר האל או הבטחה אלוהית, משותפת לעולם היווני והמקראי. התביעה לניכוס חבלי ארץ ולהתיישבות יהודית בזכות תוקף דתי וראייתה כהגשמת מטרה אלוהית אינה שונה, למעשה, מן ההצדקה להתיישבות באי יווני זה או אחר שניתן כמתנת האל ובהנחייתו. השוואה זו מערערת את ההצדקה לניכוס חבלי ארץ ומחזקת את היותה מבוססת על תפיסת עולם דתית וחד צדדית.

כתחליף לחברה המבוססת על גישה דתית הרואה במקרא טקסט יהודי דתי ובהתיישבות היהודית כביטוי למימוש רצון האל, הוצעה גישה המעמידה במרכזה את הערכים ההומניסטיים של היהדות. בבסיס עקרונות היהדות החילונית שהותוו על ידי יעקב מלכין, עומדים ההומניזם כערך עליון, חופש הבחירה, מחוייבות לחברה צודקת וחוקים הוגנים, זכות האזרח להנאה ואושר בחייו תוך התחשבות בזולת, אחריות מוסרית המבוססת על הגיון חילוני ולא דתי ותפיסת היהדות כתרבות. מאפיין מהותי של תרבות זו הוא הפלורליזם, מעין פסיפס של גישות ודרכי חיים הקיימות בעת ובעונה אחת ומתוך סובלנות וקבלה הדדית. הגישה הפלורליסטית נתפסת על ידי היהדות החילונית כדרך היחידה להישרדות התרבות היהודית.

הפלורליזם כערך רעיוני ואסתטי מבצבץ מבעד למשטחים הרב שכבתיים והמרובדים בעבודות הצילום והקולאז’ של פלדמן. לנוכח תפיסת הפלורליזם בתרבות הישראלית העכשווית, עבודות מרובדות אלו נושאות משמעות ערכית, כאשר קדוּשה וחילוניות דרות בסמיכות במרחבים הגיאוגרפיים והכרונולוגיים ביצירתה. מרחבים אלו מעניקים מקום לעתיק ולעכשווי, לחילוני ולדתי, לארצי ולמקודש. וכך, מתוך רבדים אלו עולה וצומח המימד הרוחני ביצירתה של דורית פלדמן כפואטיקה של שכבות.