טריפ טוב שהופך לטריפ רע

התערוכה “סכר פרפר” של אורי ניר צוללת למעמקיו של נוף טרופי ומפלחת מתוכו את מהותו המנטלית, אותה תכונה טרופית מטשטשת, מאיצת תהליכים ורבת תעתועים שמתחוללת גם בתוך הסבך הלח התוך-משפחתי שהוא מתעד, או בנפשו של אדם שמצוי בדיפוזיה חריפה בין פנים לחוץ. תחת חסותו של ניר חומרים מתנהלים כמו מחשבות;  מתעוותים, מתאחדים, מתרופפים, מתמלאים ומתרוקנים ממשמעות. חוויית ההליכה בתערוכה, המורכבת מסדרה של פסלים, שני סרטים וחלל שמחופה בהדפסות מוגדלות של השיר “Macoal”, יוצרת מעין מהלך הפוך, שבו המפגש עם עולם חומרי כמו-ביולוגי, יציב ועתיר דמיון, מתחלף בקרבה אינטימית לתודעה השברירית והמבולבלת שמפעפעת מתוכו.

לאחר שהצופה נדחק מבעד למתנפח ענק, שטבע צורתו מתגלה מאוחר יותר, הוא נתקל בשרשרת של פסלי אוזניים המודפסים בתלת-מימד, או בתהליך ההתהוות של “פרפר אוזניים”, בלשונו של ניר, הכלאה שמושתתת על הדמיון בין אוזניים עטורי פירסינגים וקעקועים לכנפי פרפר. מדובר בשפע מטלטל של פסלים שנבנים זה מתוך זה כרצף של רגעים – מחליפים את גוניהם וחומריותם, תופחים וגדלים. מחלל לחלל הצורות נעשות מורכבות יותר, מתרחקות מהדימוי הראשוני, מתגלגלות לכדי שלדים, חוליות ועצמות חיוורות, שברי מוטציות היפר-ריאליסטיים. אלה נעוצים בשפופרות של טלפונים ציבוריים התלויים מהתקרה, מעידים על כך שגם כשהפסלים גדלו ורחקו מהדמיון לאוזן והפכו לאשכולות של אוזניים מושחתות, הכורעות תחת כובד משקלם של העגילים, הם עדיין עלולים לתפקד כאוזניים; הפיתוח הפורמליסטי השקדני יכול ברגע להישמט אל תוך המציאות ולהיתפס כהגזמה קודחת ופראית, השתטות כבדת ראש.

מראה הצבה מתוך “סכר פרפר”, אורי ניר, המשכן לאמנות בעין חרוד, צילום: אלעד שריג

החלל הלבן והרחב של המשכן נותר עירום, ללא תאורה מיוחדת, אך דווקא בצל עמדה ניטרלית כביכול כוחם האימננטי של הפסלים גובר; אין צורך להעצים אותם, אלא לצלול לתוכם. ההליכה לצדם מייצרת הרהור שמתפתח ונע בתוך צורות. בו בזמן, פסלי האוזניים הם גם פרפרים תלויים, להקה שמייצגת את התהוות המחשבה שיצרה אותם. אנחנו מובלים אל עצירות ורגעים של השתהות והתעמקות דרך מניפה של וריאציות פיסוליות, מצמיתות ועגומות, מצחיקות ומרחיקות לכת. מדובר באבולוציה של רעיון המתחקה אחר תהליכים ביולוגיים, שמצליחה להוביל את המבט להיפקחות והתעוותות. פסל המתכת שמופיע ראשון במבואה מתפקד כהזמנה או רמז לכושר ההשפעה של התערוכה כולה. מרוקעים בו צורות כנפיים המשקפות את החלל הריק והצופים שסביבו, כדרך עינו של חרק.

הסרט הראשון מציג את בנו של ניר בחופשה על אי בתאילנד, בתקופה שבה הוא אפוף-רדוף פרפרים. אורי ניר צילם אותם דוהים זה כלפי זה, מתרוצצים כבקרבות אגרוף, בצילומי שחור-לבן מהממים ביופיים. תזוזת הכנפיים של הפרפרים מוכת רעש ומלווה במעין יבבה של התעוררות, שיחה וסבל, שבוקעת מתזוזת הפרפרים המקיפים את הילד. לפתע נדמה שמדובר במקהלה יוונית שעלולה להטריף את נפשו של הילד. הפרפרים מכסים הכל, את גופו של הילד ואת העין שצופה בו. הילד מחזיק את אחותו ונדמה לרגע שגם הם פרפר שהולך להמריא. רוחו של המבוגר, ההורה, המיוצג בין היתר באמצעות העין, נעה בשני הסרטים דרך גופם וחושיהם של ילדיו, שמוחם וגופם הרך מאפשרים להם להתערבל ולהתמוסס לתוך הג’ונגל.

ניר יצר סרט תובעני שמייצר חוויה חזקה של בהייה. מצד אחד מדובר בתיעוד ריאליסטי של שוטטות גמלונית של ילד שהולך באי-נוחות וסקרנות בעולם זר ופתייני בחופשה משפחתית. מצד אחר, הצילום, העריכה והסאונד מחלצים מתוכה מעין עלילה אפלה אפשרית – או רמז לעלילה לא מדוברת. בסרט השני הילד מוצג שוב באותה שוטטות מעורערת בנוף סוריאליסטי, הפעם בוגר יותר ומקועקע בכל גופו, רדוף כלאחר מעשה על ידי השיר “Macoal”. מדובר ברצף מקוטע של משפטים שנשמעים כמו הטפה פרנואידית ההולמת ברקתו של ילד רדוף אשמה. מצד אחר, השיר הוא התפלפלות קרועה, נונסנס מוחלט, כהגיגים פואטיים של תודעה רופפת של ילד מותש שחטף מכת חום.

אורי ניר, סטיל מתוך עבודת הוידאו “סכר פרפר”, 2013

באחת ההברקות מופיע המשפט “The opposite of milk make the opposite of babies”. כאן מודגם התחביר הבינארי והחלול שמכונן את המשיכה אל פן אפל של שלילה, אותו רפלקס המאיים על הפרדייס המשפחתי – האי שתמיד עתיד ליהרס מעצם הווייתו האידילית. לרגעים בתו של ניר רוצה לרדת מהמתקן שבתוכו הוצבה; היא בוכה בהיסטריה כמגויסת לתפקיד שלא רצתה בו, לבושה בתחפושת. אותה דרמה ריאליסטית-הפקתית מופיעה מתוך העלילה התהומית זרועת האימה. כאותן שפופרות טלפון שנושאות את הפסלים, כך ההיבט הפנטסטי קורס חזרה לתוך המציאות, ומופיע מחדש כעיוות מוקצן ומגוחך שלה.

“סכר פרפר” מצליחה להיות מרשימה ווירטואוזית; להציג חומרים שבושלו והותכו זה בזה במשך זמן רב, אך להיחוות כהרהור יוקד של רגעים אחדים, שנחצב והפך לעולם. טריפ טוב שהופך לטריפ רע, מתוזמר במקצב של מחשבה חולפת המגיעה לקצוות ונפרמת. כך אנו מוצבים במצב צבירה שבו חרדה וצחוק רם מצויים באותו מישור וחומרים ונרטיבים מהדהדים זה את זה ללא היררכיה.

ניר נוקט מהלכי יצירה חריגים, שקורנת מהם החירות להפנות את הגב לעולם ולחטט בהתענגות בחוויות בסיסיות עד שהן נשרטות, בבזבזנות ובלי צידוק אתי, מתוך אמונה ששם גם יחזור ויופיע העולם על שלל מורכבותו ושיבושיו – מהמקום האינטימי, מתוך הסיבוך האישי. דווקא בין כותלי מוזיאון עין-חרוד ספוגי המסורת הארץ-ישראלית מוצע לנו עולם מלוטש, מדויק וקר, בניגוד מובהק לרישול וללכלוך הליריים המוכרים בשדה האמנות הישראלי. ניר מוליך את הצופה בתוך מערכת סגורה ומעגלית של רעיונות ודימויים, כזו הטורחת לסגור את כל הקצוות, לצטט ולהבהיר את עצמה. סרבול דחוס זה הוא גם שאר הרוח שלה. עולה ממנה פורטרט של תודעה אנושית המהדהדת את עצמה ללא הפסק ו­­­­שנידונה לעד להיכשל בניסיון לצאת מהעצמי, לחדול מלדמיין. באותה העת, כלל נסיונותיה וצורותיה מעידים על נדיבות מפוארת.

אורי ניר, “סכר פרפר”
המשכן לאמנות עין-חרוד
נעילה: 3 במרץ 2018