למלומי תינוקות, רחשי פרפרים

תערוכתו של אורי ניר במשכן לאמנות בעין-חרוד מרשימה: אובייקטים פיסוליים מהונדסים, הקרנות גדולות ממדיים וסרטים מהוקצעים שנדיר למצוא בנוף האמנות המקומי. התערוכה נפרשת בחלל באופן מופתי, “ערוכה במבנה המשכן לאמנות כמו מחרוזת”, כלשון הטקסט. יכולתו של ניר להטמיע חללי קובייה לבנה סטנדרטיים לתוך ההיגיון והמחזוריות של עבודותיו כבר ניכרה בתערוכות פרושות-מפלסים קודמות, בגלריה ברוורמן (“חוג הפעימה”, 2005) ובביתן הלנה רובינשטיין (“מאיץ”, 2011). בתערוכות אלו נוצר סנכרון מושלם, אולי מושלם מדי, בין הממד המרחבי לממד הזמני, כאשר הנרטיב הפנימי של העבודות תאם את אופן ומשך ההליכה של הצופה בחלל. בתערוכה הנוכחית, לעומת זאת, עבודות הווידיאו חסרות לכידות פנימית. מתפרשות עד אין קץ, כאילו היו עשויות שלא להיגמר לעולם.

התערוכה נפתחת בחסימה – זוג בלונים ענקיים, מפוספסים, תפורים, נדחסו אל תוך חלל הגלריה וכמעט מונעים מהצופה להיכנס. משם והלאה נמתחת שרשרת של 32 אובייקטים היברידיים, ובהם שפופרות טלפון ציבורי שחורות תלויות מהתקרה, מקצותיהן צומח ריבוי של אוזניים, והדפסות תלת-ממדיות פלסטיקיות המבוססות על סריקת האוזן של בתו של האמן כשהיתה תינוקת. האוזניים מקועקעות ומנוקבות על-ידי אינספור עגילים ונזמים. הן מתרבות ונעשות לגלמים או כנפי פרפרים בתהליך מטמורפוזה המאבד את טבעיותו ומהדהד את הפוטנציאל המאיים של טכנולוגיית היווצרותו, שבה מקור נאיבי, טהור ויחידאי משתכפל לכדי מוטציות אינסופיות. הווירטואלי מתממש בחומר באופן המחריד ביותר. השפופרות המיושנות, מוטיב חוזר בעבודותיו של ניר, נושאות עימן את זכרון הרחוב וחסרי הבית שהופיעו גם הם בעבודות קודמות, ולצד ריבוי העגילים והקעקועים מפיצות זכר של תרבות שוליים, מעין נגיפיות חברתית רדיואקטיבית, משחיתה ומהפנטת.

עד כאן נשזרת המחרוזת התערוכתית באופן מסקרן, אך ברגע שפוגשים בשתי עבודות הווידיאו, קורס המערך כולו אל תוך תבניות פשטניות של דימויים קולנועיים מוכרים. הסרט הראשון מוצג על מסך קטן יחסית, בחדר מכוסה שטיח שעליו פזורות אוזניות אלחוטיות, פיתוח טכנולוגי של השפופרות מהחדר הקודם. הסרט השחור-לבן מעניק לתערוכה את שמה (“סכר פרפר”, 2013), ולפי טקסט התערוכה, הוא צולם בזמן חופשה משפחתית של האמן בתאילנד, באי שבו חיים פרפרים שתוחלת חייהם חופפת לזמן שבו בילו בני המשפחה על האי. בהתחשב בשימושו הקודם של האמן באלמנט הזמן, עובדה זו היא גילוי מסעיר – התיירים המזדמנים והדיירים הקבועים חלקו אותו משך; חופשה משפחתית הפכה למעגל חיים.

מראה הצבה מתוך “סכר פרפר”, אורי ניר, המשכן לאמנות בעין חרוד, צילום: אלעד שריג

אך דבר מכך לא נותר בסרט עצמו, שעוקב אחר הפרפרים בעודם מרחפים בין העצים על החוף, לצד שני ילדי האמן – בן צעיר ותינוקת פעוטה. הסאונד, שילוב בין קולות השינה התינוקיים של הבת וצלילי כלי נגינה תאילנדי בשם נבל-פרפר, טופל כך שקולות התינוקת נשמעים כרחשי הפרפרים. יחד, הסאונד והדימויים רוקמים נרטיב שחוק וידוע היטב – חופשה משפחתית פסטורלית שקורסת לכדי סצנה אל-ביתית, אסונית. היחסים המערערים והמתערערים בין הילדים מעלים לא יותר מתהיות שטחיות, שיכלו ללוות מותחן פסיכולוגי נוסחתי – האם הסכנה העתידית פנימית ותתממש במעשה אכזריות בין אחים, או שמא היא נשקפת מבחוץ, מגורם לא ידוע? האם הפרפרים, מסמלי התום והיופי, הם למעשה מפיצי זדון? מעל הכל משגיחה עין מבשרת רעות – עינו של האמן, ההורה, שאליה הוחדרה כנף פרפר, להיווצרות היבריד פיזיולוגי נוסף, שהוא עוד קלישאה קולנועית.

הסרט “צולם כמעט במקרה”, כפי שמעיד האמן עצמו בטקסט התערוכה, באופן שמבקש אולי לסתור את הדקדקנות ההפקתית המזוהה עימו. אך במקרה זה, המקריות אינה לטובה. שרשרת המזכרת התאילנדית שעונדת התינוקת ובגד הים המתהדר בלוגו “speedo” שלובש הילד מסגירים את ההקשר הבורגני-משפחתי באופן שלא תורם להתפתחות הנרטיב, אלא פוגם בו. הפסקול הדרמטי, לצד מוטיבים ליטרליים למכביר שנשתלים במטרה לחזק את האשליה האסונית, כגון גולגולת בקרקעית הבריכה, נותרים כייצוגים חלשים, אפילו מביכים.

לעומת זאת, בווידיאו השני, (Macoal” (2017″, המוקרן על פני קיר שלם, המציאות הונדסה לחלוטין ליצירת אשליה קולנועית הרמטית, ודבר לא הופקר ליד המקרה. כאן החולשה נובעת דווקא מהתאמצות-יתר סגנונית. שני הילדים, כעת מבוגרים בארבע שנים, מככבים שוב בסצנה דיסטופית בשחור-לבן, הפעם על רקע גן הסלעים בפארק גני יהושע בתל-אביב. הבן מגולח ומקועקע מכף רגל עד ראש, מתרוצץ בין סלעים ועצים בעודו מחזיק בחבל את אחותו, הקשורה לשני בלוני הליום שחורים ענקיים ומרחפת בשמיים. שימוש במצלמת אינפרה-אדום משרה על הכול מראה לבקני, בעוד שהאובייקטים הפיסוליים מהחללים הקודמים כאילו קמו לחיים ומרחפים בשמיים כפרפרי-אוזניים. קעקועי הגוף של הבן כוללים את מלות השיר “Macoal”, שנכתב במיוחד לתערוכה ומלווה את הווידיאו בקולו של האמן עצמו, ההופך לחייזרי תחת השפעת גז הליום. מלות השיר מופיעות שוב על קירות החלל האחרון, מודפסות בכחול על גליונות נייר סדורים, כשבמרכז החדר אובייקט פיסולי מגלילי גז מחלידים, כנראה גז הליום, המזכירים טילי מלחמה משומשים.

בסרט עצמו, העדר הנרטיב או ההתפתחות התוכנית מדגישים את הקלישאתיות של הדימויים הפזורים, שיחד נקשרים לכדי לא יותר מווידיאו-קליפ מהוקצע. כפי שקורה פעמים רבות בקליפים מסוג זה, התוכן נשאר מאחור, בעוד ש”הסטייל” תופס את חזית הבמה. לעתים מלות השיר מטעינות במשמעות, אך במקרה זה גם השיר נותר ברובו סתום, כעין תפילה או מזמור בשפה לא מוכרת. לפי טקסט התערוכה, השיר “מתאר יקום משפחתי שבו מלים כבולות לזהויות, תודעות שוכנות זו בזו, ועובדות קטנות תופחות לממדים ענקיים עד כדי טשטוש ההבחנה בין קטנוניות למופרזות ובין מחמאות לעלבונות”. ההברות המהדהדות את ההרכב המשפחתי – כגון Ma, Pa, Son ו-Sis – אכן מודגשות וחוזרות, אך בפועל, התחביר המקוטע אינו מתלכד לכדי אמירה משמעותית, ונותר מנותק מהדימויים (מלבד במובן הליטרלי שבו הוא מופיע בקעקועי הילד).

אורי ניר, סטיל מתוך עבודת הוידאו “Macoal”, 2017

סימני הקין שעל גוף הבכור, הילדיות התמימה שהופכת למנוכרת, קשרי אחים החתומים בדם, הילדה זהובת השיער וחסרת האונים אל מול הגיבור הזכרי חורש המזימות, החרדות הקיומיות של אב-אמן-יוצר – כל זה סופר כבר, ובתערוכה הנוכחית לא נוצק לכך כל תוכן ספציפי או ייחודי. נראה שניר נשבה בקסם הדימוי, ובכך נפל לסגנוניות נוסחתית, חסרת כיסוי תוכני תחום בזמן. שתי שורות בשיר מרמזות אולי על מקור הבעייתיות:
Not to become a child of time
he tried to overcome the time in his children.
דווקא ההיכנעות למגבלות הזמן היא שמורגשת כאן בחסרונה.

אורי ניר, “סכר פרפר”
המשכן לאמנות עין-חרוד
נעילה: 3 במרץ 2018