הקלות הבלתי נסבלת של הרכבת הקלה

תערוכתו של שי-לי עוזיאל, “רכבת תחתית”, עוסקת באי-היתכנותה הנוכחית של הרכבת הקלה בתל-אביב. המיצב כולו נע באופן מסקרן בין ניסיון מראה אסתטי נקי, תצוגתי ומהוגן לבין התוכן, שמורכב מחומרים יומיומיים, נדיפים ושוליים. עוזיאל שואב השראה מאתר עבודות הרכבת השולח זרועות מתחת לעיר ומפרק אותה מבפנים, כשמעל פני השטח שלטים צבעוניים ודמות של חפרפרת ממושקפת מנסים לשוות לפרויקט מראה ידידותי ונגיש. בפועל העבודות, שהחלו בתחילת 2015 וצפויות להימשך עד 2024, חוסמות צירי תחבורה מרכזיים, משבשות את חיי התושבים ופוגעות בעסקים.

רצפת הגלריה מחופה כולה באריחי קלקר לבן, במעין ניסיון לייצר קובייה לבנה מושלמת וסטרילית; הניסיון נועד לכישלון, שכן האריחים מפוררים, מוכתמים ומלוכלכים. את מרכז החלל חוצה שלד עץ גדול של קרון רכבת שנשלח מתוך חור שנפער בקיר. הקרון מורכב מחמש מסגרות מתומנות המסודרות בגודל הולך וקטן, בניסיון משעשע לסמן פרספקטיבה קיצונית, מעין אשליה ציורית חסרת משמעות לגבי האובייקט התלת-ממדי. בטקסט המלווה מצוין כי מבנה הרכבת שואב השראה מה”צפרדעים”, אותם מיכלי אשפה ירוקים הפזורים ברחבי העיר על תכולתם המבאישה, אבל אני לא הבחנתי בדמיון רב. המבנה מזכיר דווקא את דגם קרון הרכבת הקלה שהוצג בתחילת שדרות רוטשילד לפני כמה שבועות ונועד לשכנע את תושבי העיר כי ההמתנה הארוכה ומורטת העצבים אינה לחינם.

מראה הצבה מתוך “רכבת תחתית”, שי לי עוזיאל, 2017

הקרון של עוזיאל חלול וקונסטרוקציית העץ שלו אינה משמשת להדמיית נסיעה, אלא כמבנה להצגת תצוגה של אובייקטים שונים, המכונים בטקסט התערוכה “הנוסעים”. יותר משהאובייקטים מדמים נוסעים, הם נראים כמוצגים במוזיאון טבע מאולתר: “עכברוש” (2016), מעין מכרסם עשוי מגרעיני חמנייה, הוא מחווה לחולדות שנמלטו מחפירות הרכבת אל פני הקרקע, וכעת מוצג כשריד של תרבות עלומה; יצור אמבי אחר הורכב משברי מראות (“עצם בלתי מזוהה”, 2016); ואחרים מערבוביה חומרית אורגנית-תעשייתית של עורות דגים, קלחי תירס, דבקים, פלסטיק, מלחים וגבס. לצד כל אלה פזורים דגמים שונים של פחי ה”צפרדעים”, העשויים מקרשי חיתוך אדומים של איקאה (“צפרדע מקרש חיתוך”, 2016), מצות (“צפרדע בחלל”, 2016) או קרטון ביצוע ממולא בנייר טואלט (“צפרדע פסיכולוגים”, 2016). מיכלי התברואה של העיר הופכים למוצגים אורגניים. כאילו שלא במתכוון, עוזיאל הותיר מדבקות סימון בחיבורים בין קרשי העץ, המתפקדות כעת כמעין לייבלים שעליהם רשומים בעיפרון כינויי האובייקטים – “יצורים”, “איקאה”, “מצות”, “יצור מלח”.

בשאר החלל פזורים אובייקטים שונים ומשונים, ובכולם ניכר סגנון ה-DIY וההומור החתרני המזוהה עם עוזיאל: מודל קטן של שיח שווארמה (2013) מסתובב על ציר ומכוסה בסיליקון שרחוק מלעורר תיאבון; עציץ יבש; נרגילה בצורת מגדל אייפל, שלולא הידיעה שנקנתה באלנבי היתה יכולה להיראות כמעין חיבור דיספונקציונלי דושאמפי (2017); מכשיר DVD מגולף בעץ (2014) ובקבוקי בירה גולדסטאר ומכבי ריקים, מסודרים על הרצפה, שעליהם מונח תנין מפלסטיק. “מבטו הסקרן, הרגיש והמעמיק (של עוזיאל) מזהה יסודות מבדחים, נלעגים ומגוחכים בפעולות ואינטראקציות של שגרת יום, הנפרשות לפניו כמו תיאטרון ‘חנוך לויני’ טרגי/קומי ומכמיר לב, שנמצא מתחת לאף”, נכתב בטקסט התערוכה. בחלל הגלריה פוגש תיאטרון האבסורד היומיומי בקונבנציות התצוגה הגלריסטיות, מפגש היותר מערך רגיש ומופרך.

על אחד הקירות שעון רהיט מלבני גדול של מדפי עץ בגדלים שונים ועליהם בליל חפצים, שאריות וחומרים מאובקים, המסודרים באופן הנהיר רק למשתמש בהם – ייצוג קלאסי של סטודיו האמן. אך בניגוד לאסתטיקה הרווחת לאחרונה, הלוקה בעצלנות ומתמצה לרוב בערבוביה משעממת תחת הכותרת “לקחתי את הסטודיו שלי והעברתי אותו לגלריה”, במקרה הזה יש צידוק לתצוגת תהליך העבודה או משאביו. לעתים קשה להבחין בין העבודות של עוזיאל במצבן הגמור לחומרים שמהן הן עשויות – הן המשך ישיר שלהם, ונוצרות מתוך הכאוס, הערבוביה וההתנסות החומרית. מעבר לכך, התערוכה כולה עוסקת בתהליך עבודה מפוקפק – עבודות הרכבת הקלה, שמלוות באינספור מחדלים: החל מעיכוב אשרות העבודה של הפועלים הסינים וריבים בין רשויות אזוריות, דרך כשלים בטיחותיים, ביטולי מכרזים והוויכוח על עבודות בשבת, וכלה בכשלון תוכנית השאטלים החלופית.

שי-לי עוזיאל, “יצור”, 2016, מלח גס ויריעה ביטומנית על גבס

הסטודיו של עוזיאל (השוכן בתחנה המרכזית הישנה, כפי שחושף הטקסט) זולג אל המרחב הישראלי-עירוני המקיף אותו – מרחב השרוי בהתגבשות מתמדת של קידוחים, הריסות, פרויקטי דירות וג’נטריפיקציה. האמן מנכס אותו ומביא אותו כך אל תוך חלל התצוגה. גם זה האחרון אינו חף מאותה חאפריות ישראלית, הבאה לידי ביטוי בחורים בתקרה, קירות המסוידים ברישול וחדר אחורי המתפקד כמחסן שפתוח לעיני הצופים. כביכול ניתן להגדיר את האסתטיקה של עוזיאל כ”דלות החומר גרסת המאה ה-21″, אם להשתמש באותו מונח מכונן, אך עוזיאל אינו משתמש בחומרים דלים מתוך רצון עז לביקורת חברתית, אלא מוצא בהם פתח למשחק על הווי היומיום. אמנותו מתיישרת, או למעשה מתעקמת, לפי הקו המפוקפק של העשייה הישראלית באופן חומל, החושף את כשליה לצד אפשרויותיה המשחררות.

עוד מציין טקסט התערוכה כי עוזיאל “יוצר אנקדוטות ומשנה מדרגים של היררכיה, מעלה את הבנאלי והמובן מאליו ושלח לקרן זווית את הנשגב והמרומם”. הנשגב והמרומם מתבטאים כאן בעבודות קולאז’ התלויות על הקירות, המייצגות מעין נראות “קלאסית” של אמנות. הן עשויות בטכניקה מעניינת של התכה והדבקת חומרים שונים על יריעות ביטומניות היוצרים דימויים מונוכרומטיים שונים – מעין חיה אמורפית (“בעל חיים נס”, 2016), פורטרט זוגי של גבר ממושקף ואשה המבוסס על התמונה האיקונית של ג’ונתן פולארד ואשתו אסתר (2016), ואשה פשוקת רגליים, מדליקה סיגריה, המהדהדת את “מקורו של העולם” של גוסטב קורבה (1866) (“שחקנית פורנו כושלת”, 2016). אלו הן “עבודות האמנות”, המבוססות על ז’אנרים או רפרנסים קאנוניים.

שי-לי עוזיאל, “פולארד ואשתו”, 2016, טכניקה מעורבת על יריעה ביטומנית

אחת העבודות מתפקדת כמפתח לתערוכה כולה: תצלום מטופל של “הקומה הרביעית”, אולם אירועים בוטיקי-לופטי, מאלו שצצו לאחרונה בקומות העליונות בבניינים שונים באזורי התעשייה בתל-אביב. עוזיאל, שעוסק גם בצילום אירועים באולמות מסוג זה, השחית את הצילום על-ידי הדבקה והתכה של חומרים שונים. המראה המעוצב-למשעי, המלאכותי כל-כך, הכמו-ביתי של אולם האירועים קורס תחת החומריות המטונפת, הפיח והיומיום שמבעבעים מהרחוב למטה.

העבודות הללו, על תלייתן הקונבנציונלית, נראות זרות לסיטואציה המיצבית – הן אינן חלק מ”תחנת הרכבת”. אך הסביבה שיצר עוזיאל רחוקה לאין שיעור מתחנת רכבת עמוסה, וכורעת תחת הנטל של  היותה מוצבת בגלריה לאמנות. כך גם לגבי הפסקול המלווה את התערוכה, שכביכול משלים את חוויית ההימצאות בתחנה. זוהי ערבוביה יומיומית ומעיקה של קולות הרחוב הכוללים זעקות “צדקה” של קבצן בפינת רחוב ורעשי אוטובוסים, לצד מוזיקת מעליות המושמעת בהמתנה למענה אנושי במערכת לניתוב שיחות, והקלטות של שיחות טלפון ביורוקרטיות שבהן נשמע קול נשי המכריז “שי-לי, התמונות שלך מוכנות”. הסאונד בוקע מתוך רמקולי כריזה הנטועים בתוך קוקוסים (“מערכת כריזה”, 2017), המנוכרים כל-כך למרחב הישראלי, ומציעים פנטזיה על חופשה אקזוטית, בריחה מהקיום האורבני. הפסקול הזה חושף, באופן מתוחכם ואנושי, את שגרת יומו של האמן, את היעזרותו בבעלי מקצוע, את ההליכה היומיומית לסטודיו, ההמתנה למענה טלפוני, כל מיני מטלות וסידורים שהם שגרה סטנדרטית שברובה כנראה מוכרת לכל צופה בתערוכה. אך במקרה הזה, זאת השגרה שבאמצעותה נוצר המיצב שבו הוא צופה.

מעניין להתבונן ברכבת של עוזיאל ביחס למיצב  “Not Everyone Will Be Taken into the Future”” של איליה ואמיליה קבקוב מ-2001, שמוצג בימים אלו בטייט מודרן שבלונדון. בעוד שהרכבת הפוסט-סובייטית של הקבקובים ממריאה אל הקדמה, מדומיינת או לא, ומשאירה אחריה ציורים בסגנון הריאליזם-הסוציאליסטי על המסילה, הגרסה המקומית של עוזיאל מבוססת במקום, בהווה הסטטי והמהביל, בהמתנה למענה טלפוני. לא זו בלבד שהרכבת השלדית הזאת לא תסיע אל העתיד את “לא כולם”, היא לא תסיע אף אחד. היא עמוסה בארטיפקטים שהורכבו מחומרים מקומיים שאינם יכולים להתפאר לא במורשת היסטורית ולא בעתיד מלא תקווה, אלא הם נדונו לארעיות נצחית, לשוליות, למעין חפיפניקיות הנישאת על כס הפדסטל התצוגתי.

שי-לי עוזיאל, “רכבת תחתית”, בית-האמנים, תל-אביב
אוצרת: אורלי הופמן
נעילה: 23 בדצמבר 2017