״אם לא יהיה עולם, לא תהיה גם אמנות״

העובדה שאנשים כועסים ומלגלגים על פעולת מחאה במוזיאון יותר מאשר על הנהגות פוליטיות ותאגידי נפט שמחסלים את העולם מעידה על סדר יום תרבותי דפוק. רונן אידלמן כותב על שפיכת מרק העגבניות על ציור החמניות של ואן-גוך בגלריה הלאומית בלונדון, ותוהה מדוע נבחר דווקא הציור הזה

בשבוע שעבר אקטיביסטיות מארגון Just Stop Oil זרקו מרק עגבניות על ציור החמניות של ואן-גוך שמוצג בגלריה הלאומית בלונדון והדביקו את עצמן לקיר. בטח שמעתם על זה, ורבים מכם הזדעזעו, כעסו או ביטלו את המעשה כאקט מפגר וילדותי. אולי גם קיללתם את הנשים הצעירות שעשו את הפעולה. בימים שחלפו צצה גם תיאוריית קונספירציה הטוענת שהפעולה המגוחכת היא בכלל יוזמה של חברות הנפט, שנועדה להשחיר את הפעילות. בתחילה גם אני הגבתי בדומה לכך. שאלתי למה הן עשו שטות כזו ואיך זה בכלל עוזר למאבק למען האקלים ונגד חברות הנפט. מה הקשר לוואן-גוך? למה מרק עגבניות? ואם כבר מרק מפחית שימורים – למה של היינץ ולא של קפמבל?

אחרי מחשבה נוספת הגעתי למסקנה שזו בעצם פעולה רבת חזון והשראה.

אבל לפני שאתחיל להסביר, בואו נדייק. כותרות הידיעות על הפעולה היו צריכות להיות “פעילי אקלים זרקו מרק על כיסוי זכוכית המגן על ציור של ואן-גוך”. לא ״על הציור״ – ״על הכיסוי״. אבל טוב שהכותרות לא דייקו. מרק על כיסוי לא היה מקבל מאות אלפי קליקים, מעורר סערה ודיון גדול ומופיע בעמודים ראשיים של עיתונים מובילים ברחבי העולם.

ארגון Just Stop Oil יצא מתוך תנועת המרד בהכחדה העולמית, שנולדה בבריטניה. התנועה השנויה במחלוקת דוגלת באי-ציות אזרחי, ומטרתה המוצהרת היא ״לעורר מרד יצירתי בלתי אלים ולהניע 3.5% מהאוכלוסייה לשבש את ה׳עסקים כרגיל׳, עד שהממשלה תנקוט פעולה אפקטיבית״ (מתוך אתר התנועה בישראל). אנו נמצאים בשלב די מתקדם של התמוטטות כדור הארץ בשל שימוש בדלק מאובנים. שלב זה, שעשוי להיות בלתי הפיך, יגרום כנראה למשבר כלכלי וחברתי עולמי, מלחמות, מוות וסבל נוראי. ומה החברה עושה בנידון? בעיקר מתעלמת מהתהליך, וגרוע מכך – מאיצה אותו. בכל יום אנו הורסים את עתידנו ואת אפשרות חיינו בכדור הארץ. כולנו יודעים מי אחראי על זה, ובכל זאת אנחנו בקושי מדברים על זה. לכן, בהתחשב במצב האקלים והמשברים האקולוגיים שהוא יוצר, דרישת פעילי אסון האקלים היא בסך-הכל דרישה צנועה והגיונית למדי.

למרבה הטרגדיה, שפיכת המרק, שלא גרמה שום נזק, מעוררת יותר כעס וגינויים מהשקרים, המזימות, השוחד וחסימת כל פעולה לשיפור המצב על-ידי מנהיגי מדינות ומנהלי תאגידי נפט. גלי חום והצפות מתגברים, שריפות משתוללות, מפלס הים עולה, יבולים נהרסים, בעלי חיים אנושיים ולא אנושיים מתים כבר כעת, ומדענים מזהירים מפני השלכות ודאיות של המצב על העתיד אם לא ינקטו צעדים משמעותיים. ההנהגה והפוליטיקה עושות יד אחת עם הכלכלה ושלטון התאגידים, התקשורת וגם מוסדות התרבות, ועדיין אנשים מעדיפים לנזוף בפעילי אקלים, להתרגז על שיבוש אווירת העסקים כרגיל ולטעון שככה לא מקדמים מאבק. “השחתת אמנות ופעולות ישירות פשוט מעצבנות אנשים, ולכן זה לא יעבוד״, טוענים רבים, ואני שואל: יש טקטיקה לא מעצבנת שכן עבדה? מטרת הפעולה היא להיות הכי מעצבנת. אם אתם.ן כועסים, מלגלגים, ואפילו שונאים את הפעילות שמנסות להעיר אותנו לשמר סיכוי לחיים משותפים ובטוחים בכדור הארץ, תוך סיכון עצמי גדול ואפילו בלי לפגוע בציור, זה באמת מראה איזה סדר עדיפות הפוך נוצר בתרבות שלנו. מופרכות מחירי העבודות של המאסטרים הגדולים, המנגנונים המושחתים של תעשיית האמנות ותרומות של עשרות מיליוני דולרים של התאגידי הדלק המזהמים למוזיאונים שמציגים את הציורים היקרים הם חלון הראווה לשיטה הקפיטליסטית שהביאה אלינו את אסון האקלים.

פעולה ישירה כטקטיקה מגיעה בצורות רבות, אך לרוב מטרתה לשבש פעילות ו/או למשוך תשומת לב. קשה לעשות דברים כאלה בלי לעצבן או להכעיס אנשים מסוימים. לא תמיד זה עובד (שמעתם על האדם שממש הצית את עצמו מול בית-המשפט העליון בבירת ארה”ב?), כי קשה להעיר את העולם משינה קולקטיבית. אבל כל פעולה, ולו הקטנה ביותר, תורמת לשינוי הנרטיב, ומהבחינה הזו פעולת המרק על ואן-גוך, שכוונה כמובן לתשומת לב, הצליחה בטירוף. במעשה הייאוש הנועז שלהן, העירו האקטיביסטיות האמיצות את העולם ולו לרגע. הפעולה בהחלט עוררה מהומה, יצרה דיון, כיוונה את הזרקור על הדרישה לעצירת השימוש בדלק מאובנים, ואף הצליחה לעשות זאת בלי לפגוע בציור עצמו.

עם זאת, יש לשאול אם עצם העלאת המודעות אינה מטרה מוערכת יתר על המידה. למי הפעולה מיועדת, ועם מי האקטיביסיטיות רוצות לתקשר? פנייה לאנשים העשירים והחזקים שגורמים לבעיות המדוברות היא מבוי סתום. האינטרסים הכלכליים והסנוורים האידיאולוגיים חזקים מדי. תמיכה של רוב הציבור אינה תנאי מוקדם לשינוי פוליטי משמעותי, ובכל מקרה נראה שהבעיה של אסון האקלים היא לא חוסר מודעות. אבל ככל שהפער בין הדחיפות של המשבר האקולוגי לבין הרגשת חוסר התכלית של הפעולה פוליטית תגבר (מתודלקת על-ידי התמוטטות חברתית ופוליטית כללית), אנשים ירגישו יותר ויותר נואשים, והם עשויים לנקוט פעולות באינספור דרכים שכמה מהן טובות, יצירתיות ומעוררות השראה, אחרות רעות ומזיקות, ורובן, ככל הנראה, מעורפלות ולא לגמרי מובנות. לכן טרגי לכעוס יותר על נזק אמיתי או מדומיין לאובייקטים דוממים – ציור של ואן-גוך או משהו אחר – מאשר על הרס הביוספרה והאלימות והניצול המכריע והמיותר המתרחשים בעולם על בסיס יומיומי.

למה כל-כך כועסים? חלק מהכעס נבע מכך שאנשים הניחו בטעות שהציור נפגע, אבל גם לאחר שנודע שלא נגרם כל נזק, הזעם עדיין שלט בתגובות. הפעולה החדירה ללב התרבות דיון שנוח להתעלם ממנו. היא הפנתה זרקור לנורמות החברתיות המטורפות שלפיהן אובייקט אמנות שווה יותר מחייהם של מיליארדי אנשים על פני כדור הארץ. הפעולה מציבה מראה בפני תרבות וחברה חולה שאיבדה פרופורציות, והתגובות לפעולה מוכיחות את הנקודה. לאנשים היתה תגובה רגשית מיידית לחילול האמנות. הם הזעזעו מחילול הקודש של הגלריה והפגיעה בקדוש המודרני ואן-גוך. אבל נראה שגם הפעולה עצמה לא היתה מובנת – רבים תהו מה הקשר בין מאבק האקלים לאמנות, ומה קשור המוזיאון לכל הסיפור. אנו דורשים מפעולה פוליטית להיות מובנת, ברורה ותקשורתית, וקשה לקבל את קצוותיה הפרומים (ויש שם לא מעט).

רבים יסכימו שאסון האקלים ראוי לעמוד בראש תשומת הלב, אך יתנגדו לשיטות כמו שפיכת המרק על הציור. רבים אף יטענו שפעולות כאלה יוצרות השפעה הפוכה של תחושת אנטי. אבל איך זה בדיוק משפיע הפוך? האם בגלל פעולה כזו אנשים ישרפו יותר דלק? יעודדו את מפלס פני הים לעלות? הפעולה לא באה לשכנע במה שכבר ידוע, והיא לא מיועדת שתאהבו אותה. היא באה לצעוק צעקה, להעיר את החברה (טנרטרום של ילד?) ולנפץ את הקיבעון המחשבתי. למעשה התגובה הכי קשה שיכולה להיות למעשה היא התעלמות. ובמקרה זה  – לא היתה שום התעלמות.

 

במסורת היהודית מסופר (במדרש רבא) על אברהם אבינו שניפץ את הצלמים בחנות של אביו (המוסלמים מספרים סיפור דומה על מוחמד). לפי הנורמות התרבותיות של דורו, אברהם היה איש אלים שפעל בניגוד לחוק כשכפה את דעתו באמצעות ניפוץ פסלים. במעשיו דרש אברהם מהאנשים לעשות שינוי בחשיבה, לבחון את דרכם ולעלות על מה שראה כדרך מוסרית וטובה יותר. המדרש מציג את אברהם כמהפכן גדול שהולך נגד התרבות השלטת. הוא עושה זאת בפעולה ישירה, די ילדותית, נגד החפצים המקודשים של אותה תרבות, וגם מוכן לשלם על כך את המחיר. אפשר לטעון שע״פ ההיגיון הזה הצעד הבא הוא ניפוץ והשמדת כל צלם שאנו לא מסכימים עם הרעיון שהוא מבטא. כך נגיע לתמיכה בהשמדת פסלי בודהה על ידי הטליבן באפגניסטן, או בהרס הברברי של אוצרות תרבות בעירק ובסוריה ע״י כוחות דאעש. זה באמת יכול להיות מדרון חלקלק. אבל כדאי לזכור שהפעולה ״מרק על ואן גוך״ היתה מרק על כיסוי מגן של ציור ואן גוך.  היה פה מעשה סמלי של הרס – מחווה של ניפוץ הצלם. אולי אפילו מיצג אמנותי?

מחאות כאלו עובדות, בין אם נרצה ובין אם לא. הציבור שם לב יותר לאייקונים תרבותיים מאשר להפגנות ואצרות. לפגיעה בעבודות אמנות (אמיתית וסימבולית) במוזיאונים יש מסורת ארוכה כדרך משכנעת ויעילה למשוך תשומת לב למאבקים פוליטיים. כבר ב-1914 בוצע באותה גלריה לאומית אחד ממעשי ההתרסה המפורסמים ביותר שהובילו הסופרג’יסטיות במאבקן לקבלת זכות בחירה לנשים. יום לאחר מעצרה האלים של מנהיגת הסופרג׳יסטיות אמלין פנקהרסט, מרי ריצ’רדסון – סופרג’יסטית לוחמנית בעצמה – צעדה בגלריה הלאומית של לונדון וחתכה את יצירת המופת הספרדית של דיאגו ולסקז ״ונוס מרוקבי״ עם סכין קצבים. הבחירה לא הייתה אקראית. ריצ׳רדסון בחרה באופן סמלי התגלמות מצויירת של יופי נשי: “ניסיתי להרוס את תמונת האישה היפה ביותר בהיסטוריה המיתולוגית כמחאה נגד הממשלה על הרס גברת פנקהרסט, שהיא היפה ביותר בהיסטוריה המודרנית. צדק הוא מרכיב של יופי כמו צבע וקווי מתאר על קנבס”, אמרה.

הנזק ל״ונוס מרוקבי”. צילום מויקיפדיה.

 

כמעט כמאה שנים מאוחר יותר, קבוצה בשם Liberate Tate יצרה הפגנות אמנותיות מרשימות במוזיאונים טייט בריטן, טייט מודרן והמוזיאון הבריטי. ״המחיר האנושי״  היה מיצג אמנותי בלתי מורשה שנערך בטייט בריטן ב-2011, כשהאקטיביסטית-אמנית איימי סקייט ליי Amy Scaite lay,  שכבה על רצפת המוזיאון במשך 87 דקות כשהיא מכוסה בשמן. מטרת המיצג הייתה להזכיר למבקרים ולמוזיאון עצמו את דליפת הנפט הקטסטרופלית של חברת בריטיש פטרוליום במפרץ מקסיקו, שנמשכה 87 יום. מיצג זה והפגנות דומות הובילו – או לפחות תרמו – להפסקת ההישענות של המוזיאונים הללו על תרומות וחסויות של ענקית הנפט והאנרגיה הבריטית בשנת 2017. בתולדות האמנות והמוזיאונים יש עוד דוגמאות רבות למחאות וונדליזם שהתרחשו בין כתלי המוסדות, ובהצבת דיונים ציבוריים שנדחקו להפגנות, צעדות המחאה והמרחבים הפוליטיים המצומצמים למרכז התרבותי של החברה.

ובכל זאת אפשר לשאול איך ון גוך רלוונטי לדיון, ומדוע, גם אם הצורך באפקט תקשורתי מחייב פגיעה בסמל תרבותי מפורסם, למה לבחור דווקא ציור של אדם שחי בעוני והתאבד. אך אולי זה בדיוק העניין: הפער בין העוול הקשה של העוני ועליבות המוות של ואן גוך לערך המגונה של ציוריו, שמהם מרוויחים האנשים והמוסדות העשירים בעולם, רק מדגיש את המחיר שמשלם האדם העני ונטול הכוח על אסון האקלים, מול אלו שמרווחים הון מיצירתו. במכתב לאחיו תיאו מיולי 1882 כתב ואן גוך: ״לא שפת הציירים צריך להקשיב לה אלא שפת הטבע״. הייתי רוצה לחשוב שואן גוך עצמו היה אוהב את שפיכת המרק על כיסוי הציור שלו, ומעודד את הפעילים. פעולה נועזת, מקורית וצבעונית. בדיוק כמוהו.

אך הסיפור הוא לא רק על הצייר, אלא גם על בחירת הציור ומה שהוא מייצג. אני לא חושב שהבחירה בחמניות אקראית. מעבר לזה שציור החמניות הוא סמל בורגני לאמנות שלא רוצה לעצבן אף אחד, עם רפרודוקציות תלויות במסדרונות מוסדות השלטון, יש גם סמליות חזקה בתיאור החמניות הגדולות שפורחות בשדה, כניגוד להרס והחורבן שיוצרים שדות הנפט (ואנחנו לא נדבר על שדות החמניות באוקראינה פה). ולמה מרק עגבניות של היינץ? אולי יש רצון לדבר על העוולות הסביבתית של תאגיד היינץ, ואולי זה פשוט היה נוח ופחות מזיק מצבע. אני לא ממש יודע, אבל גם זה חלק מהיופי – לא כל פעולה ניחנה בהידוק רעיוני, ואולי היא גם לא צריכה להיות. כל אחד מוזמן לפרש, העיקר שנמשיך להתעורר.

 

הזעם האדיר נגד פעולה לא אלימה שנועדה להציל חיים ולא פגעה ברכוש הוא, כאמור, שיקוף של האלימות של החברה הזו, ותצוגת תכלית לאופן בו מערכות אכזריות מתקיימות על בסיס עידוד בורות, חוסר התחשבות ותאוות בצע. אך חשוב לזכור שזוהי רק אחת ממגוון טקטיקות שרובן לא זוכות לסיקור (בטח לא בממדים כאלו). בחשבון הטוויטר הרשמי של Just Stop Oil הופיע ציטוט של ואן גוך: “מה היו החיים אם לא היה לנו אומץ לנסות שום דבר?” זו קלישאה תרבותית אבל רלוונטית, כי במאבק הזה משתמשים בכל קלישאה שאולי תעזור. אך בהמשך נוסף גם המשפט ״הזמן לעמוד מנגד חלף, עמדו איתנו ברחובות, עם תומכינו בכלא, עם 1700 הנרצחים ברחבי העולם על מנת להגן על עתידנו. דרשו מהממשלה להפסיק להפיק נפט חדש״. וכך, דרך הפעולה, הצליח הארגון להגיע למאות אלפים ולהזכיר שיש פעילי אקלים שיושבים בכלא, ו-1700 מהם נרצחו ברחבי העולם. בהמשך השרשור מישהו כתב בפשטות: אם לא יהיה עולם לא תהיה גם אמנות.

עדיין אפשר לשאול למה דווקא ואן גוך, והאם אי אפשר היה לבחור מטרות רלוונטיות ומדוייקות יותר ולעשות פעולה מובנת וברורה יותר. האם אין אמנים ואמנות שמשתפת פעולה עם השיטה בצורה מזיקה יותר? למה לא לפעול ישירות נגד מנהלי חברות נפט? למה לא לחסום את הכניסות לבתיהם, למשל, במקום לחבל ביצירות אמנות היסטוריות? העניין הוא שפעולות כאלה נעשות כל הזמן. חלק מהאנשים שמבצעים אותן יושבים בכלא ובמדינות הדרום הגלובלי חלקם אף שילמו על כך בחייהם, ואם לא שמעתם על הפעולות אלו עד כה, אז הנה תשובה לשאלה למה דווקא ואן גוך.

1 תגובות על “״אם לא יהיה עולם, לא תהיה גם אמנות״”

    תודה רונן, זה לתת במה לכלי חשוב של אקטיביזים מה שכתבת פה. ״פעולה ישירה״ בכל מני וואריאנטים מתרחשת באירופה ככלל ובגרמניה בפרט בקנה מידה די נירחב, בטח במושגים ישראלים, אני עצמי כבר קצת זקנתי אבל חלק מילדי לחלוטין עסוקים בשכאלו, אז יודע מגוף ראשון. נראה לי שמה שהיה מוצלח פה – כמו באמנות טובה – זה בחירת המקום והפעולה. מרחב של מגה-עושר ושביעות רצון שהעם בא להעריץ בו/אותו ופעולה שהיא הופכית לזה במובהק, סוג של ״להקיא עליו״ פומבי ומתריס שכזה. הצליח להם ויופי. ההשוואה לניפוץ צלמים מדוייקת. יש מצב וואן גוך היה בעדם בכלל אם היה בסביבה ( -;

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



אלפי מנויים ומנויות כבר מקבלים את הניוזלטר שלנו
ישירות למייל, בכל שבוע
רוצים לגלות את כל מה שחדש ב
״ערב רב״
ולדעת על אירועי ואמנות ותרבות נבחרים
לפני כולם
?