יוסל ברגנר: בין צבעים למלים

הם נקבצים להם, מפלסים את דרכם מן הזיכרון ונערמים חסרי שקט, מתפתלים ומתנועעים במערכים שטבעם האמיתי ידוע רק ליוצרם: תושבי בדיו החדשים של יוסל ברגנר, שצבעוניות מונוכרומטית, אפורה כמעט, ירדה עליהם, והם מתוארים במכחול משוטט, מצליף, מגשש, מרמז. הפעם נתקשה למצוא את דמויותיו המוכרות של ברגנר. צעצועיו, כלי הבית הישנים, דמויות החלום וכל בני האנסמבל של תיאטרון הפלאות לצייר אחד, שבו הרקיד אותם לעינינו בתחפושות שונות לאורך עשרות שונים, אינם נוכחים לכאורה בגופם ממש.

בתערוכתו החדשה מזמן לנו ברגנר מפגש צופן סוד עם סדרת עבודות חדשה ובה דמויות הנראות במבט ראשון קשות לזיהוי: צורות גיאומטריות, שבורות, מפותלות ומגובבות בערימות, השולחות זרועות אל-על וזו לעבר זו, דחוסות בתוך הציורים, בצבעים ששולטים בהם אבחות שחור והבלחות של לבן, על רקעים אפורים המחביאים בתוכם רמזים לצבעים נוספים. לאחר מבט שני, בוחן יותר, החלטתי בכל זאת לחפש בתוך מבוכי הצורות המקוטעות לסירוגין בשחור-לבן, בינות למשולשים ולסלילי התיל, את הציפורים, הליצנים, הפומפיות, הרהיטים ושאר שוכני העיירה הברגנרית המוכרים לכל מי שראה אי-פעם מקצת מיצירתו של האמן, אולם לשווא. אכן, מדי פעם הסתמנו להם קווי מתאר של דמות או טבע דומם מוכרים מציורי העבר של ברגנר, אך אלו היו יכולים להיות גם פרי דמיוני ונבללו חיש מהר במארג המרעיד של הסימנים שהותירו עקבות מכחוליו של הצייר בתוך האפור-על-אפור הזה.

לבסוף הבנתי; בסדרת העבודות הללו נראה שמתאחדים, ובצורה מפתיעה וחדשנית ביצירתו, שני יוסל ברגנר, שהילכו מאז ומתמיד יד ביד, אך כיחידים: מחד, יוסל הצייר, איש הצבעים והצורות, המכחול והבדים והשפופרות, ומאידך, יוסל המספר, איש המלים, המעשיות, מטבעות הלשון הייחודיות לו וכל אותו אוצר בלום של קטעי זכרונות שהועלו על הכתב בספרו “עיקר שכחתי”. ואילו כעת, בסדרת העבודות החדשה, התמזגו השניים לכדי ישות חדשה ומרתקת, ונדמה לי שכל אותן צורות שנראו לעיני סתומות, לכאורה, הן למעשה אותיות מהבהבות, פורחות, מחכימות. הפעם לא הדמויות המוכרות מיצירתו של יוסל נמסרות לנו לצפייה פשוטה, אלא ברמת הפשטה גבוהה יותר: כתב ידו הפנימי, הנפשי, של האמן, משורבט על הבדים וכותב לנו דפים.

יש כאן המון אותיות שעלו באוב. כמה מהן מזכירות באופן סוגסטיבי אותיות עבריות עתיקות, מהן שמרמזות לכתיבה אשכנזית גותית מן המסורת היהודית האירופית המפוארת שחרבה ואיננה עוד, אך נראה שכולן במעין תהליך התהוות סמיוטי, מרפרפות הלוך ושוב בין צורת האות ובין הדמות שאותו הסימן הלשוני צריך לברוא בדמיוננו. הנה כי כן, יוסל הצייר ויוסל הסופר נפגשו סוף-סוף באמת והתאחדו לכדי אמן אחד, המצוי גם כאן וגם כאן בעת ובעונה אחת.

יוסל ברגנר, מתוך התערוכה “בין צבעים למילים”, 2015. צילום באדיבות גלריה דן.

מכאן גם הפנייה לציור בשחור ולבן ולאפורים. אני נזכר ב”גרניקה” של פיקאסו, המצוירת אפורים ושחור-לבן ומוסרת, בגוונים וטקסטורות של עיתון יומי ישן, במעין אופן דוקומנטרי, את הצעקה הגדולה ללא צבעים נוספים, וחושב על הציורים באפור ושחור שלפנינו, שאין הולם מהם לייצג את השחור של האות על גבי גווילים ישנים או דפי עיתון.

ואולי עוד הערה לסיום: יוסל, מימי ילדותו הרחוקה בבתי-הספר בפולין ועד היום, מעולם לא בטח באותיות, לא סמך עליהן ואף לא קנה בהן שליטה מוחלטת. רחוק הוא מכך. ואולם האמנות נוצרת תמיד משגיאות כתיב המציתות את הדמיון הלאה. נותר לנו רק לברך אפוא שתלמיד בית-הספר שלפנינו, שבינתיים כבר הגיע לגבורות, העדיף להמשיך לנגן במפוחית הפה שלו בזמן שאחרים למדו כתיבה וחשבון נקיים כהלכתם. בבדים שלפנינו תמצאו צייר הממשיך ללכוד את דמיוננו, בכותבו לנו הפעם עוד פרק בתולדות יצירתו, במכחול שהפך לקולמוס ובקולמוס שהפך למכחול.