“ואוו בובי, את יכולה להרגיש יותר הנאה אם את מרגישה יותר כאב”

היצירה החדשה של בובי ג’ין סמית, “Harrowing“, עלתה החודש באולם ורדה במרכז סוזן דלל בתל-אביב, כחלק מהתוכנית המבורכת “בת-שבע מארחת”, שמאגדת תחת חסותה הטכנית והיחצנית של הלהקה מופעים של יצירות מחול עצמאיות. בדואט הזה, שהיא מבצעת עם אור שרייבר (רקדן בלהקת בת-שבע), מבקשת סמית לבחון את החותם שמותירים הרגשות בגוף.

“Harrowing” היא נקודת ציון במחקרה המתגלגל של סמית בזהות ובמצבים נפשיים. העבודה נוצרה כחיבור ועיבוד של קטעים ויצירות קצרות מן השנים האחרונות, אך עומדת בפני עצמה כרצף של התנסויות. הביצוע של סמית, גם של יצירות של אוהד נהרין לבת-שבע וגם של יצירותיה שלה, משדר כנות וטוטאליות שהופכות את התנועות והחלל ל”שלה” באופן ספציפי. גם כאשר היא מבצעת בדיוק רב את הוראותיו של נהרין וגם כאשר היא יוצרת משל עצמה – היא מביאה אל תנועתה היסטוריה ועולם רגשי אישיים. במובן הזה סמית שייכת לדור הולך ונעלם של רקדנים בלהקת בת-שבע, שהפכה עם השנים למכונה המייצרת רובוטים של גאגא.

תביעתה של סמית לבעלות על גופה ועל נפשה – חרף ובמקביל להתמסרות ההכרחית ללהקת בת-שבע, לגאגא ולנהרין – מקבלת ביטוי ביצירותיה האישיות, העוסקות באופן עקבי בקשר שבין גוף לנפש ובקשרים זוגיים. האלמנטים המרכזיים ביצירתה, של כוח, רכות, תשוקה והתפרצות, שאובים מן הגאגא של נהרין שסמית מתרגלת ומלמדת כבר שנים רבות. יחד עם זאת, שפתה ייחודית. אין לצפות מרקדנית שגדלה, במובנים רבים, בצלו של נהרין ליצור מתוך עצמה קולות שונים באופן מהותי שאלה שטבועים בה. יש להעריך את החללים בנפש והנימים בגוף שנותרו טריים וחשופים, ומהם היא חוצבת את הרגשות והמחוות האותנטיות.

סמית נולדה באייווה, למדה בג’וליארד בניו-יורק, רקדה במשך עשר שנים בלהקת בת-שבע ועזבה אותה לפני כשנתיים. עתה היא חוזרת לישראל וללהקה. בשנתיים האחרונות עבדה סמית בארה”ב ובאירופה, רקדה בלהקה Sleep No More ויצרה עבודות סולו ודואטים ככוריאוגרפית וכמבצעת. בין עבודותיה: “Arrowed“, דואט כוחני בין גבר לאשה שהוצג בתל-אביב לפני כשנתיים והוא צפוי לעלות אחת לשנה; והיצירה “A Study about Effort“, שתוצג בחודש הבא בניו–יורק.

שוחחתי עם סמית ימים אחדים לאחר הופעתה עם “Harrowing” בסוזן דלל על ההופעה האחרונה שלה בניו-יורק לפני כחודש, אז ביצעה את “Arrowed”. “זו היתה הופעת הפתעה”, היא אומרת. “שמאל פיטס [רקדן בבת-שבע לשעבר] ואני היינו אמורים ללמד בסטודיו, וכולם הגיעו והתחילו להתמתח כהכנה לשיעור, ואז שלפנו שני כסאות וביקשנו להראות להם משהו. זו תוכנית שמתקיימים בה שיעורי מחול וסדנאות שהעלות שלהם היא רק חמישה דולרים למפגש, מאוד נדיר בניו-יורק, והם קיבלו הופעה במחיר הזה. שמחנו, שמאל ואני, להופיע עם היצירה הזו שוב, אחרי שנתיים שלא ביצענו אותה. ניסינו לא לעשות שינויים ולראות איך אנחנו מרגישים בתוך העבר. בסוף ההופעה חילקנו להם ניירות, והיו להם 30 דקות לכתוב או לצייר ולתאר מה שהם ראו. אנחנו מתעדים כל הופעה של ‘Arrowed’, ומזו יש לנו 60 דפים שנוצרו על-ידי הקהל. התגובה שלהם היתה כל-כך חזקה, עכשיו שאמריקה כל-כך בהלם ואנשים מחפשים משמעות – הם מחפשים אותה גם באמנות, ונוצר סבטקסט שנוסף לעבודה מכיוון הקהל. אני חושבת שזה היה מנחם בשבילם, זה שזה היה אירוע משותף”.

בתשובה לשאלתי על מערכת היחסים ש”Arrowed” מציגה, שבה צד אחד (זה של שמאל) מחלץ מן האחר (סמית) רגשות וביטויים פיזיים באופן שעלול להתפרש כהתעללות, היא עונה: “יש חלק בסוף העבודה שעם הזמן חשף את עצמו, כששמאל מכריח אותי וחוזר על שאלתו: ‘מה את זוכרת? מה את זוכרת?’, ואני נופלת, והוא מחזיק אותי ממש חזק ושואל, ‘האם זה כואב?’, ואני אומרת, ‘כן, כמובן’, והוא אומר, ‘את חושבת שאני פוגע?’, והיא אומרת, ‘כן’. והוא שואל, ‘זה שלך או שלי?’, והיא עונה, ‘זה שלנו’. אני חושבת שזה לא צד אחד שיוצר מצב כזה, וזה לא ברור”.

ביצירות “Arrowed” ו”Harrowing” יש תחושה אוטוביוגרפית פיוטית. אין צורך בסיפור החיים של סמית כדי לקרוא את היצירה, אך היא מכוונת את החצים אל בן-זוגה לדואט ואל עצמה באופן כזה שברור שנפשה וגופה הם העומדים לבחינה – קודם כל עבורה עצמה ורק לאחר מכן עבור הקהל. מדובר ביצירות אישיות הפונות לקהל מתוך כוונת שיתוף כן ופשוט. בשונה מיוצרים עכשוויים (ועצמאיים) רבים, ובניגוד לתפיסה הרואה בכוריאוגרפיה מלאכת ארגון שריקוד הוא רק אלמנט אחד מתוך האפשרויות העומדות בפני היוצרים (מרטן ספנברג, כנס “Post-Dance”, שטוקהולם, 2016), סמית לא שואלת מהו מחול או מהו תיאטרון, אלא מתמקדת בגוף בלבד כמתווך הבלעדי של מחשבות או רעיונות המגולמים בו ובאמצעותו. כחלק מתפיסתה זו, היא ממקדת גם את המאמצים שלה וגם את מבטו של הצופה בגוף בלבד, ומופיעה בחללים מינימליסטיים מבחינת עיצובם (או אי-עיצובם).

“לא אכפת לי מהחלל”, היא אומרת, “יש לי אמון גדול בכך שהגוף שלי יודע ומכיל וזוכר הרבה יותר, והוא גם הרבה יותר חכם מכל מה שאני חושבת. כמובן שזה לא נפרד, אבל אני מאוד מתעניינת באופן שבו הגוף מבטא את המחשבות ולא ההפך, ואני בוטחת בזה. תנועה היא השפה הראשונה שלנו, והיא אומרת הרבה יותר ממה שכל קונספט יכול לומר”. את נקודת המבט הזו חולקת סמית גם בכיתות-אמן שהיא מעבירה. במפגש עם סטודנטים באוניברסיטת ניו-יורק (NYU) שהתקיים לאחרונה היא הסבירה כי היא חשה אחריות ומשקל, לא במובן של עול, אלא באופן שמרגש אותה, ליצור עבודות שעוסקות במצב האנושי, “to expose instead of unfold”, היא מגדירה ומוסיפה דוגמה: “אם מישהו יושב פה [על הבמה] ומישהו אחר דוחף אותו כלפי מטה, ובכן, דברים כאלה קורים הרבה פעמים גם במקומות אחרים”.

“Harrowing” נפתחת כשסמית ושרייבר עומדים זה מול זה ונעים באיטיות כמטוטלת תוך שמירה על מרווח קבוע ביניהם. הסיקוונסים התנועתיים שבאים אחר-כך מביאים את הגוף לקצה הרחוק ביותר של המאמץ האפשרי, בתנוחות שדורשות כוח פיזי ומיומנות, עד כדי כאב. אחת התנועות שמזוהות עם עבודותיה של סמית היא האגרוף הקפוץ עד כדי רעד, מה שהיא מגדירה “נקודת השבירה של הגוף”. בשונה מ”Arrowed”, כאן הפעולות מבוצעות ביוזמת המבצעים, הדוחקים עצמם אל מצבים שבהם הכוח חושף את חולשת הגוף ושבריריות הנפש.

סמית מוצאת במקום הלימינלי הזה שבין יכולת לאי-יכולת אמת. “שם הקסם מתרחש”, היא אומרת. “זה מה שמעניין בגאגא, שעוסקת בהנאה כל הזמן, אנחנו נדרשים למצוא עוד ועוד הנאה כל הזמן. ואני חושבת, ואו, אני מרגישה הרבה כאב. ורק לאחרונה משהו התחבר ואמרתי לעצמי, ‘ואוו בובי, את יכולה להרגיש יותר הנאה אם את מרגישה יותר כאב’. הדרך היא לפתוח את הידיים יותר רחב ולהכיל יותר משני הצדדים של טווח הרגשות, זה לא הולך בכיוון אחד אף פעם, זה מנוע שאפשר לשכלל אותו. למשל, פעולה של הרמה היא גם פעולה של הורדה באותה מידה, כמו טיפוס וירידה בהר, וזה מה שלדעתי יוצר את האופי בפעולה. אני נמשכת לפעולות ומלים שיש להן משמעות כפולה. כך גם ‘Arrowed’, אני משאירה מקום לאנשים להחליט בעצמם אם זה חגיגה או אסון, אם זה חץ של אהבה או חץ שהורג. מבחינתי זה עולם שבו שתי הנקודות או שתי המשמעויות מתקיימות בו בזמן”.

אלמנט נוסף שסמית חוזרת ומשתמשת בו הוא מקלות עץ שהפרפורמרים מעמידים זה כנגד זה; אם נוצר איזון, הם אכן נותרים עומדים (דימוי שהיא השתמשה בו ביצירתה הקצרצרה “Leaning Pulling”, שהוצגה בערב “רקדני בת-שבע יוצרים” ב-2013). ב”Harrowing” שרייבר בונה את הפירמידות הקטנות בפינת החלל, ובסוף היצירה, לאחר שהפרטנר מוסר לידיה עץ קטן, היא נשכבת ליד פיסות העץ המתות כשהעץ החי מונח יחד עם האדמה שלו על החזה שלה. הוא צומח ישר, לבדו, מתוך האדמה ואולי מתוכה של סמית. עץ החיים הנובט מתוך הרגשות שנצרבו בגוף לאורך זמן ושיכללו את הלב הפועם בקצבים מנוגדים מכיל ככל הנראה טווח רחב של פעולות פוטנציאליות חדשות.

“Harrowing”. רקדנים: אור מאיר שרייבר ובובי ג’ין סמית
מוזיקה: Srats of the Lid, Tim Hecker, Bruce Springsteen, Set fire to Flames
עיצוב תאורה: אבי יונה בואנו (במבי)