גחמה של פרפורמנס?

“תארו לעצמכם שהמדינה היא מוזיאון ובמוזיאון יש מדינה”, מדקלמים חברי תנועה-ציבורית במדיהם הלבנים המגוהצים ופניהם חמורות הסבר כאשר הם עומדים בגאון על ארגזי שילוח של עבודות אמנות במסדרונות המחסנים המאובקים של מוזיאון תל-אביב. הדברים נאמרים בסיור של כ-45 דקות המבוצע בפני קבוצות קטנות, שבמהלכו חברי הקבוצה רצים, שרים, נואמים ורוקדים ברחבי המוזיאון. תנועה-ציבורית, המזוהים זה מכבר עם אסתטיקה פשיסטית-צבאית, רטוריקה לאומית וכוריאוגרפיות של טקסים ממלכתיים, תרגילים צבאיים או ריקודי עם, מתמקדים הפעם בפרפורמנס הלאומי המכונן ביותר – הכרזת העצמאות של 1948.

תנועה ציבורית – אוסף לאומי, מוזיאון תל אביב לאמנות. צילום: כפיר בולוטין

קשר הדם הישראלי בין אמנות ללאומיות נחתם בהכרזה זו, שנערכה למעשה במשכנו הראשון של מוזיאון תל-אביב בבית דיזנגוף, לימים היכל העצמאות. כחלק מהסיור הנוכחי במשכנו העכשווי של המוזיאון, החדר משוחזר לפרטי פרטים באחת הגלריות, כולל מדריך מההיכל, המספר בתחילת הסיור לצופים, בסגנון עולץ ושונה לחלוטין מזה של חברי התנועה, את סיפור הכרזת המדינה מתובל האנקדוטות: ב-1932 החליט מאיר דיזנגוף להקים בביתו שבשדרות רוטשילד 16 את מוזיאון תל-אביב לאמנות, שיוקדש לאמנות יהודית. המוזיאון שכן שם עד 1972. ב-1948 הוחלט, מסיבות פרקטיות, להכריז שם על קום המדינה, בין ציורים קודרים של יהודים גלותיים, שהיו לימים לתערוכה הישראלית הראשונה. אותם ציורים מעטרים גם את קירות החדר המשוחזר.

נקודת מוצא היסטורית זו מתפתחת ומתפתלת יחד עם תנועתם של חברי התנועה בתוך חלליו הגלויים והנסתרים של המוזיאון. במהלך הסיור הם מורידים מקיר אחת הגלריות העתק של ציור נוף של לסר אורי ומעבירים אותו להיכל המשוחזר

נקודת מוצא היסטורית זו מתפתחת ומתפתלת יחד עם תנועתם של חברי התנועה בתוך חלליו הגלויים והנסתרים של המוזיאון. במהלך הסיור הם מורידים מקיר אחת הגלריות העתק של ציור נוף של לסר אורי ומעבירים אותו להיכל המשוחזר

נקודת מוצא היסטורית זו מתפתחת ומתפתלת יחד עם תנועתם של חברי התנועה בתוך חלליו הגלויים והנסתרים של המוזיאון. במהלך הסיור הם מורידים מקיר אחת הגלריות העתק של ציור נוף של לסר אורי ומעבירים אותו להיכל המשוחזר, מפילים בדרמטיות קיר גבס, סוחבים ארגזי שילוח של עבודות אמנות, מחלצים עצמם מהריסות שמונחות באחת הגלריות כאילו היו מיצב פיסולי, ורוקדים לצלילי השיר “Burning Down The House” של ראשים-מדברים בחצר האחורית של המוזיאון. מעבר לבעייתיות שבשילוש לאומיות-אמנות-לאומנות, חברי התנועה מעלים נושאים רבים, כגון נשיאת העיניים של האמנות הישראלית בתחילת דרכה אל המערב המודרני, ערכן של עבודות אמנות כפי שהוא מוכתב על-ידי המוסד ובא לידי ביטוי בנהלי אחסנה והצגה, השפעת המצב הבטחוני המעורער במדינה על התנהלות גוף שתפקידו לשמור על אוצרות אמנות, ומהותו של המוזיאון המודרני בכללותו.

תנועה ציבורית – אוסף לאומי, מוזיאון תל אביב לאמנות. צילום: כפיר בולוטין

כמו הדיקציה של חברי הקבוצה, גם הפן הביקורתי של העבודה ברור כשמש, ומוגש לצופים על מגש של כסף. תנועה-ציבורית עושה שימוש בטקטיקות כגון “אישור חתרני” (Subversive Affirmation) או “הזדהות עודפת” (Overidentification), כלומר פעולות שמאשרות, משתתפות, מזדהות או מקצינות את מושא הביקורת שלהן, במטרה לבקר אותו או לחשוף אותו באבסורדיותו. טקטיקות אלו ניכרות בפעולות של אמנים כגון הקולקטיב הסלובני NSK, האמן הגרמני כריסטוף שלינגנזיף והזוג האיטלקי פרנקו ואווה מאטס. לרוב, השיטות הללו מוסיפות מעין אלמנט אשלייתי, וממסכות את האינטרס האמיתי של מבצע הפעולה. בכך הן מבלבלות את הצופה וכופות עליו מעין לימבו אונטולוגי של תרחישי קיצון.

ואכן, פעולותיה המוקדמות של התנועה, כגון “תאונה” (2006) או “תרגיל באוניברסיטה” (2010), יצרו מרחב שבו הפעולה האמנותית זלגה לתוך המציאות. אך בהיכנסם למוזיאון תוך ביצוע סיורים שמהותם ידועה לכל, ויתרו תנועה-ציבורית על אלמנט זה. הכל מוכתב וידוע מראש – צעדי הכוריאוגרפיה והתפתחות הסיור, כמו גם הביקורת שתעלה בו.

בראיון עם דנה יהלומי, ראשת תנועה-ציבורית, ורותי דירקטור, אוצרת הפרויקט, אכן עלתה השאלה אם “אפשר להיות חתרני כשאתה מציג במוזיאון תל-אביב”. מתח זה ניכר גם בטקסט המלווה את התערוכה שכתבה דירקטור, ובו היא מבהירה, באופן שלא ניתן להבין אם הוא אירוני או ישיר, כי ציורו של לסר אורי המורד מהקיר על-ידי חברי התנועה “הוא, כמובן, העתק (הצורך לשמור על ציור מאוסף המוזיאון הוא עדיין לב קיומו של מוזיאון לאמנות והוא חזק מכל גחמה של פרפורמנס)”. דירקטור ממשיכה ומציינת כי “המוזיאון חוזר כמו בומרנג אל חברי תנועה-ציבורית, המנסים מחדש להדוף אותו מעליהם”.

אך הבעייתיות בעבודה אינה נובעת מעצם שיתוף הפעולה עם מוסד כמו המוזיאון, וגם לא מהשינוי במעמדה האונטולוגי של הפעולה, שאינו בהכרח מנטרל את כוחה הביקורתי. השפעתם של האישור החתרני או ההזדהות העודפת של תנועה-ציבורית יכולה דווקא להגיע לשיא כאשר התנועה משתפת פעולה עם מוסדות המדינה שאיתם היא “מזדהה”. ואכן, נוכחותה בתוך המוזיאון מאפשרת לה לחשוף בפני הצופה פנינים נסתרות. לקראת סוף הסיור פונים חברי התנועה אל המשתתפים ומנחים אותם בעדינות אסרטיבית לסיור אחד על אחד באחת מגלריות האוסף הקבוע. נציג התנועה לוחש לך באוזן סוד – בעתות חירום, ישנו סדר עדיפות מוגדר מראש להורדת העבודות למקלטים. עבודות המסומנות במדבקות אדומות יורדות ראשונות. הוא מוביל את מבטך לעבר המדבקות הצבעוניות הדבוקות בצד המסגרות. לאחר מכן, בזמן שהמשתתפים צופים מלמעלה בחברי התנועה מבצעים “כוריאוגרפיה של ציורים שיורדים למקלט בעדיפות ראשונה”, הם מוזמנים לעיין בחוברת המונחת על המעקה: “הנחיות להתנהגות במצבי חירום עבור עובדי המוזיאונים”, שהוכנה על-ידי המחלקה למוזיאונים ולאמנות פלסטית במשרד המדע, התרבות והספורט. מודגשים בצהוב הגיגים אבסורדיים כגון סעיף 12 של “הפרות סדר והפגנות”: “אין להפיץ שמועות”. זהו ידע רלבנטי שמוצע כאן למשתתף, שלולא הסיור לא היה מודע לו.

תנועה ציבורית – אוסף לאומי, מוזיאון תל אביב לאמנות. צילום: כפיר בולוטין

עם זאת, נראה שתנועה-ציבורית אינה מטמיעה עד הסוף את ההשלכות שבוויתור על העמימות שבמעמדה והבלבול שהיא משליכה על הצופה, וממשיכה לבצע את פעולותיה כבעבר – עם אותם מדים, טקסטים וכוריאוגרפיות, כאילו ההצגה נמשכת גם לאחר שירד הווילון, או במקרה שלהם, דווקא לאחר שעלה. חברי התנועה יכלו להגדיל לעשות ולשתף את הצופה לא רק במה שתיכננו לחשוף מראש, אלא גם ביחסי העבודה שלהם עם המוזיאון, בדומה למה שעשו בטקס חגיגות חמש השנים שלהם ב-2011 באותו המוזיאון עצמו. לדוגמה, ציון העובדה שהציור של לסר אורי הוא העתק שהוזמן בתשלום מציירים מקצועיים בזמן הפעולה עצמה היה מעניק לה נופך רפלקסיבי מרתק. הם גם יכלו לגעת בנושא רלבנטי כמו קשרי הון-שלטון במוזיאון, או להתערב בעבודתם של שומרי המוזיאון ובחווית הצפייה של אורחי המוזיאון, באופן שמפריע להתנהלות השגרתית של המוסד. אך הם בחרו להישאר בצד המנומס של המתרס, ולעקוב אחר הוראות הבטיחות. נראה שמרוב הזדהות עודפת הם נטמעו במוזיאון עצמו.

בשיתוף פעולה עם גוף כה מסורבל כמו המוזיאון יש מן הסתם התפשרויות, התאמות ומגבלות. ניתן לומר כי משימה מאתגרת הרבה יותר היא להיכנס אל בין כתלי המוזיאון, לנבכי הבירוקרטיה, למסדרונות המוסד, ולבקר מבפנים, מאשר להישאר לעמוד בחוץ, על הרחבה הנגישה ורחבת הידיים. במידה מסוימת, טענה זו מזכירה נימוקים של רבים מהמתנגדים לחרם התרבותי והאקדמי – לפעמים אפקטיבי יותר דווקא להיכנס למעמקי הסבך המסואב ולהשתמש במשאבים שהוא מציע כדי לאתגר אותו מבפנים. תנועה-ציבורית צריכים רק לשים לב שבדרך, פעולותיהם אינן מצטמצמות לגחמות של פרפורמנס.

“אוסף לאומי”, תנועה-ציבורית, מוזיאון תל-אביב.
עד 10.12.2015 (בהזמנה מראש)