תרגילים סטריליים באסתטיקה ניו-אייג’ית

בערך באמצע 512 השעות שבהן נוכחת מרינה אברמוביץ’ בגלריה סרפנטיין בלונדון, באחד מהמיצגים המדוברים של השנה אם לא של העשור (נעילה: 25.8.14), נתקלו הצופים המחכים בתור הארוך במראה מוזר: על המדשאות המוריקות של גני קנזינגטון שמחוץ לגלריה הוצבו שני כסאות. על אחד מהם ישב כלב פאג קטן, חובש פאה שחורה ולבוש שמלה אדומה. מאחוריו התנוסס השלט “Marina Abramopug: The Artist is Present”.

הצופים הוזמנו לשבת בכיסא הריק ולהתבונן לתוך עיניו העגולות של הכלב. הקאונטר-פרפורמנס הזה – פארודיה ברורה על מיצגה המפורסם של אברמוביץ’ מ-2010, “The Artist is Present”, שבו ישבה שעות וימים לפני צופים נלהבים במומה בניו-יורק – הוא הערה צינית על הסטטוס האיקוני שרכשה לעצמה האמנית הסרבית בשנים האחרונות.

קאונטר-פרפורמנס מחוץ לגלריה סרפנטיין, לונדון. צילום: קרן גולדברג

מלכת האמנות ההמשכית (durational art) משתמשת באבק הכוכבים שלה בדרך מתוחכמת במפגן הסיבולת הנוכחי שלה, שבו היא מופיעה במשך שמונה שעות ביום, 64 ימים. בכניסה לגלריה מתבקשים המבקרים להותיר בלוקרים תיקים, מעילים, פלאפונים ושעונים, בניסיון לגרום להם לאבד תחושת זמן, לוותר על הצורך לתעד, להתנתק מהיומיום התובעני ולהיכנס לגלריה “נקיים”.

בתוך שלושת החללים הנעימים של הסרפנטיין ניגשים אל המבקרים הנקיים הללו אברמוביץ’ עצמה או עוזריה הלבושים בשחור, לוקחים אותם ביד ומנחים אותם לבצע פעולות שונות. אלו משתנות במהלך ימי המופע: עמידה ללא ניע על במה מוגבהת, ישיבה על כסאות מול הקיר, שכיבה במיטות עם אוזניות מבודדות רעש, ספירת אורז או הליכה עקב בצד אגודל לאורכו של חדר ריק. כל הפעולות הללו הן תרגילים ב”שיטת מרינה אברמוביץ'”, שיתורגלו בעתיד ב”מכון מרינה אברמוביץ'”, שעומד להיפתח בניו-יורק.

במובן זה, המיצג נראה כגרסה מוקטנת, מעין טיזר, של המכון. המבקרים, לפחות בשלוש הפעמים שבהן ביקרתי במיצג אני, ממלאים אחר ההנחיות העדינות בצייתנות מוחלטת. הסיבה לכך אינה נעוצה דווקא באישיות המהפנטת של אברמוביץ’ או בסמכותה האמהית. הרי כמעט בכל סיטואציה “אמנותית השתתפותית” ישמחו המבקרים לשתף פעולה באופן מלא. עם זאת, האווירה הדתית השולטת בחלל הלבן והשקט צורמת מעט.

אברמוביץ’ טוענת כי במיצג הזה היא שואפת לצמצם את האקט הפרפורמטיבי למינימום, לאינטראקציה בין הפרפורמר לצופה ותו לא. אך יש כאן הרבה יותר. היא משתמשת במגוון אביזרים, כגון אוזניות, כסאות, מיטות, כיסויי עיניים ואורז – הכל כדי לעזור למבקרים להירגע ו”להיכנס לאווירה”.

חדי העין יבחינו באביזר נוסף ומשונה, שאינו מיועד לרגיעה: לכל מקום שאליו אברמוביץ’ הולכת עוקבים אחריה גבר אחד ולעתים שניים, לבושים בבגדים אזרחיים אך מהוקצעים – שומרי ראש. הנוכחות שלהם מפתיעה במיוחד, כאשר מטרתה לשמור על אמנית שבעברה הזמינה את הקהל לעשות בה ככל העולה על רוחו: באחד מהמיצגים היותר מפורסמים שלה (Rhythm 0″ (1974″, שתיעוד ושחזור חלקי שלו מוצגים כעת במוזיאון תל-אביב, היא עמדה דומם מאחורי שולחן שעליו 72 חפצים, וביניהם נוצה, איזמל, דבש, ורד, ואפילו אקדח וכדור. לאחר שש שעות שבהן השתמשו המבקרים באביזרים על האמנית כרצונם, נאלץ בעל הגלריה להתערב כאשר אחד מהם הניח את האקדח הטעון בידה של אברמוביץ’ וכיוון אותו לראשה. בעבודות אחרות היא שיחקה עם אש, סכינים וסמים, ובמהלך מיצג אחר היא אף התעלפה והקהל נחלץ להצלתה. כיום היא זקוקה לשומרי ראש שיגנו עליה מפני מעריצים מטורפים.

היה לי העונג לחוש במגעה של מרינה. היא פנתה אלי, לקחה את ידי, הניחה אותה במרכז הפלטפורמה המוגבהת ולחשה באוזני: “אני אשים אותך במרכז מעגל האנרגיה, שם תחושי בהכי הרבה כוח”. הרגשתי בכוח, אבל אולי שונה מזה שמרינה התכוונה אליו. הרגשתי את הכוח שבלהיות נצפית. ואכן, יש משהו אחד שלא ניתן לקחת מהסבתא של הפרפורמנס: במקדש הסרפנטיין הקטן שלה, היא השיגה מה שהרבה אמני מיצג רק כותבים עליו בטקסט המלווה את עבודתם: היא מוססה לחלוטין את הגבול בין הפרפורמר לצופה, והפכה את הקטיגוריות הללו לנזילות ומתחלפות. אך בדרך, ואולי ללא כוונה תחילה, בעודה מבקשת מהצופים שלה להתנסות בתרגילי זן שהיא בעצמה מתרגלת במשך שנים, היא הפכה אותם לאביזרים בהצגה, בדומה מאוד לכסאות ולמיטות שבחדרים.

מרינה אברמוביץ׳ בהדגמה לקהל. צילום: דבי לוזיה

הרבה ביקורת נמתחה על מעמדה האיקוני של אברמוביץ’ ועל אורח החיים שלה, שנראה כסותר את הערכים שבבסיס הפרקטיקה שלה: שיתופי הפעולה עם ג’יימס פרנקו או ליידי גאגא, מלתחתה המעוצבת והמסחור והמיתוג שסביב דמותה. אך כל אלו הן ביקורות לא רלבנטיות בעליל לפועלה האמנותי. לא כלב הפאג שמחוץ לגלריה מסמל את השינוי לרעה בפרקטיקה של האמנית החשובה הזו, אלא דווקא שומרי הראש שבפנים.

ממיצגים קיצוניים ופורצי דרך, שבהם היא הגדירה מחדש את היחס שבין האמן לגופו ובכך גם את היחס שבין האמן לצופיו, הפכו תערוכותיה של אברמוביץ’ לתרגילים סטריליים באסתטיקה ניו-אייג’ית. ממבקרת חריפה של החברה, בזמן שבו נושאים כגון ציות ורוע אנושי היו במרכז הדיון הציבורי לנוכח ממצאיהם של ניסויים מהפכניים בפסיכולוגיה חברתית כמו זה של מילגרם, היא הפכה להיות בעצמה דמות סמכותית, נביאה שתראה לך את האור, אם רק תסכים להירגע ולעקוב אחריה. במקום לפתוח שאליות חודרניות, עכשיו היא מכתיבה תשובות ברורות.

עוד בנושא:
ההווה המתמשך של מרינה אברמוביץ׳ – דבי לוזיה
דיוקן האמן כמאהב לשעבר – אופיר פלדמן