מ”נצחון המוות” לנצחון המוות

אין שום דבר במושגי הטעם של חובב האמנות המקומי שיכול להכין אותו לתערוכת היחיד החדשה של נורית דוד בגלריה גבעון. התערוכה מתוקה. שטוחה. ורודה. נראה שאין בה משיחות מכחול או שכבות ציור בשמן. אין בה הג’יניוס של הצייר מחד או האירוניה המרה של אמנות מושגית מאידך. אין בה עושר החומר ולא דלות החומר. היא בכלל לא בשדה הזה. על פניו היא נראית מוצרית. רדודה. תלושה. נוסטלגית. סימנים צפים על ריק. ובכל זאת התיישבתי לכתוב עליה ולא על אף תערוכה אחרת שראיתי בשנים האחרונות.

משום שבמופע הזה שלה יש תעתוע: הוא מסתיר שלמות הרמטית של שפה אמנותית שאת מקורותיה אני מבקש להבין. אני מניח כמובן מאליו שאמנות אינה נצפית על-ידי עין תמימה. אני מניח שהצופה היחיד שיכול להפיק משמעות, ערך והנאה מלאים מהתערוכה הזאת של נורית דוד הוא הצופה שנכנס לגלריה גבעון כשעיניו זוכרות את עבודותיה של דוד על אותם קירות ממש לפני שנתיים ולפני ולפני ולפני. צופה שיש לו, נוסף למערכת ציפיות ורגישויות מן המוכן, גם סיפור מסגרת: (ה)תלמידה של רפי–נסעה ללמוד–הנופים מ-2001–”נצחון המוות” וכו’.

נורית דוד, בונרקו בנמל, 2013, שמן על בד, 80/100 ס”מ

הצופה התועה לתוך הגלריה הזאת ואינו מצויד בכל אלה, מבחינתי הוא מקרה אבוד. מקרה אבוד אני אומר כיוון שאת הציפייה לציור, לציור שיש בו מרד בתרבות בלתי ציירית, לציור שיש בו עמקות ספרותית ופסיכולוגית, ציור שיש לו מבנה קולאז’יסטי, ציור אוטוביוגרפי, תלוי צילום או התבוננות, ציור שיש בו כבדות ועומק וקדרות – את הציפייה הזאת התערוכה מכזיבה. ועוצמתה נשענת בחלקה על האכזבה הזאת.

השפה האמנותית של האמנית השתנתה, והשינוי הזה נושא עימו משמעות. אמנם היא לא השתנתה  בפתאומיות, וכאן המקום לציין כי המגמה התחילה כבר בתערוכתה הקודמת של דוד, אבל בזו היא הוקצנה לכדי ניסוח שלם וחדש. דוד, שכבר נטשה בעבר “סוס מנצח”, סגנון שהקנה לה מקום ותהילה בשיח, שבה, בהנאה גלויה וללא מצמוץ, ונוטשת שוב שפה שזכתה למעריצים וחקיינים ושהיתה, בל נשכח, הלב הפועם של תערוכת היחיד הגדולה שלה במוזיאון תל-אביב. הטקסט הקצר שלפניכם בא להציע פרשנות או מסגרת מושגית והיסטורית לחוויה הזאת. לענות על השאלות: מה פשר הסגנון החדש הזה? איך להבין איך לקרוא את העבודות החדשות?

“לעסוק בפילוסופיה משמעו ללמוד למות”, אמר קיקרו, ולא העלה על דעתו עולם שבו לעסוק בפילוסופיה משמעו יהיה ללמוד להזדקן. אך הזקנה היא כנראה משימתה הגדולה של התרבות שלנו, היום יותר מאי-פעם.

שוב איני זוכר איפה בדיוק קראתי, נדמה לי שזה אצל פנופסקי, מעין סכימה כזו, המתארת שלבים בחייו ויצירתו של אמן: ראשית יש שלב הנעורים כשהאמן מחקה את המאסטר שלו. מיקלאנג’לו מחקה את גרלנדיו, רמברנדט מחקה את פיטר לסטמן. אחריו מופיע שלב הבגרות, זהו הרגע שבו האמן מבסס את הסגנון שבשלו יהיה מוכר; רמברנדט של הדיוקנאות (שנות ה-30 של המאה ה-17), מיקלאנג’לו של דוד והקפלה הסיסטינית. ואז מגיע שלב הזקנה, שבו נוטשות היצירתיות והרוח את האמן והוא נידון לשחזר את הצלחות העבר שלו שוב ושוב כשהוא הולך ושוחק את המטבע שקנה לו תהילה.

אלא שיש לפעמים ואמן מצליח לפרוץ את המעגל, לנצל את הזקנה, להיות אדיש לטעם הזמן והמקום ולקריטריונים של התקבלות ולהמריא, או לצלול, אל תוך שפה אמנותית חדשה, שבני הזמן שוב אינם בשלים להבין. פנופסקי בוודאי חושב על הפסלים המאוחרים, ה”נון-פיניטו”, של מיקלאנג’לו, או הטיציאנים המאוחרים שנראים כמו מפגש בשלהי המאה ה-19 בין סזאן ללובינס קורינת. אלו האמנים ש “למדו כיצד להזדקן”, וזו המסגרת הראשונית שברצוני לתת לדיון הזה – הזקנה.

נורית דוד, סמטת צידון, 2013. שמן על בד, 130/180 ס״מ

הזקנה כמקור לרדיקליות. היה עלי לחשוש מהמלה “זקנה” כאן, שהרי דוד צעירה למדי, ילידת 1952, אלא שבשיחה איתי השתמשה בה בעצמה, ולכן אני נוטל לי את החירות. עוד אמרה בשיחה שהיא מרגישה שזוהי תערוכתה הראשונה, שעד כה “התאמנה” על גבו של הקהל, שכעת מצאה את עצמה, את שפתה האמנותית, וכששאלתיה לפשר הקלילות וההומור, ענתה שייתכן שהגיעה לשלב בחייה שבו ניתן לה להרפות את אחיזתה בחיים, זהו הומור מהמזרח אמרה, הומור שיש בו, אני מוסיף, נפח של הריק, נוכחות של העדר, אווירה של “קואן” זן-בודהיסטי.

הדברים שאמרה לי דוד בשיחה אישרו ולמעשה כמו חזרו על הדברים שאמרתי לקבוצה שלי (קבוצת סיורי גלריות מטעם סדנת אמני הקיבוץ) דקות אחדות קודם לכן בקומה העליונה של הגלריה, עד כדי כך שחברי הקבוצה היו משוכנעים – ואולי עודם משוכנעים – כי תיאמנו את הדברים קודם לכן. ולא היא.

אם כן, דוד נוטשת את הפרקטיקות והשפות שהיו לחם חוקה. אחרי גיל 60 ו-36 שנות קריירה היא מתחילה את חייה כציירת. נותר לנו להגיד משהו על הציורים, על שפתם ועל עולמם התוכני. העבודה של דוד נראית כאילו נעשתה ללא מכחול, באמצעות שבלונות. הדימויים נדמים כהכלאות בין אנימציה סובייטית מיושנת, ציורים יפניים ומודרניזם ארץ ישראלי, כולם בגוונים של ורוד ומולו שחור.

בכמה מהציורים מופיע הגריד של מונדריאן, אך שוב אין הוא מחזיק אוטופיה, אלא משמש מתלה לבגדים. באחרים מופיע רמז לעיר (חיפה?) מודרניסטית הנבלעת בקשקוש שאין בו ספונטניות, כי הוא קושקש קודם לכן באמצעות תוכנת מחשב, נגזר בשבלונה ונוצר ממעקב אחרי הקווים, מה שמייצר את האפקט המוזר הקפוא ומרוחק הזה.

דמיינו לעצמכם שהתבקשתם לקשקש סתם על פיסת נייר ואז התבקשתם להעתיק במדויק את הקשקוש הזה על נייר אחר; הדימוי יהיה זהה, אבל שונה לחלוטין. הרגש הזה הוא הרגש השליט בתערוכה. זה זה – אבל אחר. וכך גם הוורוד (פתאום נזכרתי שרפי לביא היה אומר שוורוד הוא צבע אירוני) – הוא כזה – אבל אחר, הוא ורוד שלא מרגיש כמו ורוד. הוא מרגיש כמו בנם הנורא של אבא דם אדום ואמא לבן כמוות.

כל הדברים נמצאים טבולים בזרות. זהים וזרים לעצמם. הצופה הראשוני שתיארתי בפתיח הרגיש שהתערוכה מתוקה. שטוחה. ורודה. רדודה. תלושה. נוסטלגית. הצופה הזה מבין אותה לפתע אחרת: היא מרה. שטיחותה היא תוצאה של מבט זקן וטרגי על המיתוס של אמנות עמוקה. הוורוד אינו ורוד. התלישות היא נוראה. ומה שנראה מתחילה כנוסטלגיה הוא קינה טבולה בצער על עולם אבוד. על מודרניות אבודה, מות האוטופיה, על ילדות אבודה, והיכולת לצחוק אל מול פניו של האיום ונורא, דווקא בשל ה”ויתור על ההיאחזות בחיים”.

נורית דוד, ללא כותרת, 2013. שמן על בד, 30/40 ס״מ

אני נזכר בדיוקן האחרון של רמברנדט שראיתי בקלן כשהוא צוחק למוות ולסניליות של עצמו בפנים. מצייר את האובדן, את מה שאין במקום את מה שיש, מצייר את נזילת החיים והנפש מהגוף חזרה לאוקיאנוס הנצח. אני נזכר בנצחון המוות של ברויגל שדוד ציירה אי-אז לפני שנים וחושב שכעת אין לה צורך להציג את נצחונו בחיינו כמשל פוליטי, כי הוא נוכח בחייה כממשות קונקרטית, וכאן אין מטפורה, מרפים מההיאחזות בחיים ונותנים לו מקום בתוכם.

ועוד הערה קטנה לסיום. זה מכבר עסקתי לא מעט בקיומו של “האתוס של האיטום” בציור ישראלי. וחשבתי על כמה ציירים ישראלים האוטמים את הבד משל היה פצע שיש לחבוש או צעקה שיש להסות. מהכיסוי של זריצקי והכיסוי של קופפרמן והכיסוי של יצחק לבנה ועד לתחבושות המסקינג-טייפ של מיכל נאמן. אני מבטיח לשוב ולכתוב על כך, אבל דווקא על רקע שכבות הטיח העבה שחוסמות את הבד בציור המקומי, הדהימה אותי האווריריות הצעירה הנושבת מהסדרות החדשות של דוד ועלתה ברוחי את השורה של דילן: “I Was So Much Older Then I’m Younger Than That Now”.

 נורית דוד, “בונרקו* חיפה או: המודרניזם החיפאי החדש”, ציורים 2013–2014. גלריה גבעון, תל-אביב. נעילה: 7.6.14.