מאיירים את עצמם לדעת

איור, למרות מגוון המדיומים והטכניקות האמנותיות שהוא כולל (הדפס, רישום, ציור ועוד), אינו נמנה עם “האמנויות היפות” (Fine Arts). במוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל נלמד תחום זה כהתמחות בתוכניות ללימודי תקשורת חזותית (בעבר עיצוב גרפי), בזיקה ישירה לשדה העיצוב. על-פי אותה תפיסה מתנהל גם סיקור התחום בעיתונות. ההתייחסות לאיור בתקשורת, אם בכלל, כפופה גם היא תחת מדור העיצוב או במסגרת ביקורות ספרי ילדים. במוזיאון ישראל בירושלים מוצגות עבודות איור בנפרד מהאגף לאמנויות, ולצורך העניין גם מחוץ למחלקת העיצוב. האיור מצא את מקומו בספריית אגף הנוער, שהרי איור, כך מתברר, מיועד בעיקר לילדים.

יוצא אפוא שלא רק שאיור אינו זוכה למעמד של “אמנות”, הוא מקוטלג כ”עיצוב”, ובעיקר עיצוב המיועד לילדים. נכון שעיצוב היום נהנה בעצמו מיוקרה מסוימת, אך איור אינו נמנה עם התחומים ה”נוצצים” של שדה העיצוב, בוודאי בהשוואה לעיצוב תעשייתי, לעיצוב פנים או לעיצוב אופנה.

לעולם אינו מתקיים בחלל ריק

כדי להתחקות אחר מקור מעמדו הבעייתי של האיור יש לנסות להבין תחילה את ההיגיון הפנימי שלו. מה מייחד אותו, ובעיקר, מה מבדיל אותו מתחומי יצירה אחרים הנחשבים “אמנותיים”.

איור, בראש וראשונה, הוא אמנות שימושית, כלומר כזו שניתן לעשות בה שימוש. בהיותו כלי ביטוי חזותי, איור מעביר נארטיב או מסר, מספר סיפור ויזואלי, ולפיכך הוא “טקסט” (במובן הסמיוטי של המלה). המאפיין השלישי ואולי המהותי ביותר הוא שאיור, מעצם הגדרתו, מתייחס בהכרח למשהו חיצוני לו, ולכן לעולם אינו מתקיים בחלל ריק. שלושת המאפיינים הללו קשורים זה לזה בקשר הדוק, אך אם נבחן את תולדות האמנות, אין ולו באחד מהם כדי להוציא את האיור אל מחוץ לגבולות השדה.

במשך מאות שנים היתה האמנות שימושית בעיקרה. אחד משימושיה מאז המצאת הדפוס ואף לפניה היה איור של יצירות ספרותיות ושל כתבי קודש. לא ניכנס כאן לתולדות האיור, על אף שנושא זה מרתק בפני עצמו, ורק נזכיר כמה מהדוגמאות הבולטות, שהן חלק בלתי נפרד מתולדות האמנות: חיתוכי העץ של אלברכט דירר, שעיטרו ספרים רבים, איוריו של אוברי בירדסלי למחזה “סלומה”, איוריו של אודילון רדון, איוריו של סלבדור דאלי ל”שירי מלדורור” של לוטראמון ועבודות רבות אחרות. במובן הרחב יותר, אם לצאת את גבולות הדפוס, מהן 2,000 שנות אמנות נוצרית אם לא איור לסיפורי הקודש? כך גם באשר לאמנות הרנסנס והמיתולוגיה היוונית או, באותו אופן, כתבי דנטה אליגיירי.

כל הדוגמאות הללו עומדות בשלושת המאפיינים שנמנו לעיל. בכולן מדובר באמנות שימושית, בנארטיב המתואר באופן חזותי ובהתייחסות לטקסט חיצוני, ובכל זאת כל אחת מהן היא חלק אינהרנטי משדה האמנות, לפחות על-פי דיסציפלינת תולדות האמנות כפי שהיא נלמדת באוניברסיטאות במערב. מדוע, אם כן, האיור אינו חלק משדה האמנות בימינו? היות שהאקדמיה היא המקום שבו מוגדרים גבולות השדה, והיות שזהו גם השלב שבו מאיירי העתיד עוברים את תהליך הסוציאליזציה שלהם, ברור כיצד מודר האיור אל מחוץ לגבולות שדה האמנות. זוהי המציאות הקיימת. אך מהו התהליך שגרם מלכתחילה להוצאתו של האיור אל מחוץ לשדה האמנויות היפות?

הדרישה לאוטונומיה מאבדת מתוקפה

תשובה אפשרית לכך מצויה כנראה באמנות המאה ה-20, זו הידועה כ”אמנות מודרנית”, ובהתנערותה המוצהרת מכל “שימושיות”. הכוונה כאן היא לאמנות שחרתה על דגלה התנהלות אוטונומית ואת המוטו הבדלני של “אמנות לשם אמנות”. זאת, כמובן, תוך התבססות מסוימת על הפילוסופיה האסתטית של עמנואל קנט, וליתר דיוק על אחד ממשפטי הטעם שלו, המגדיר את האמנות ככזו הנחווית (ולפיכך גם נעשית) “ללא כל חפץ עניין”.

כוונתי היא לטעון כי אותו עיקרון המנטרל את האמנות מאינטרסים (שהוא עיקרון בעייתי כשלעצמו) הוא זה שהוציא את האמנות השימושית אל מחוץ לשדה האמנות.

במובנים רבים, התהליך המתואר לעיל הוא שברא בתחילת המאה ה-20 את שדה העיצוב, הוא זה שהגדיר את גבולותיו והוא זה שיצר את ההפרדה – ויש שיאמרו גם את ההנגדה – בינו לבין שדה האמנות. אלא שאיור מעולם לא השתייך לשדה העיצוב במלוא מובן המלה ובאותו אופן גם לא נטמע בתוכו, לפחות לא בצורה מושלמת.

בעידן הנוכחי, בעקבות השינויים הטכנולוגיים, ומעל לכל בעקבות הזליגה של התרבות לתוך הכלכלה וההפך, מאבדת הדרישה לאוטונומיה של האמנות מתוקפה. בהמשך לכך, ואולי במקביל, נשמטת הקרקע מתחת להפרדה המלאכותית בין שדות העיצוב והאמנות, תהליך המגובה בטשטוש ההיררכיות הכללי המאפיין את העידן הפוסט-מודרני.

מזקקת את הייסורים לכדי כמה קווים

האיור מאפשר לאמנים עכשוויים לחזור לנארטיב ולבחון באמצעותו את העולם הפנימי ואת המציאות שסביבם. הדפס הלינוליאום של המאייר אורנסו (אורן סומך), “Agony”, למשל, אקספרסיבי וחד, מזכיר את חיתוכי העץ של קבוצת הגשר הגרמנית. עבודת איור זו, המזקקת את הייסורים לכדי כמה קווים באמצעות גילוף בלינוליאום והדפסתו, מציגה נקודת מבט אחרת לחלוטין על איור. אין ספק שלא מדובר עוד במשהו קליל שנועד לילדים.

אמיר פולק הוא אמן המאתגר את גבולות האיור תחת הפסבדונים יה-יה באמצעות פעולת אמנות ברשת החברתית. בעזרת האיור הנארטיבי הוא מתמודד עם השאלות שמעסיקות אותו – תוך כדי דיאלוג עם הקהל. עבודתו “ילדה – סיפורה העצוב של יה-יה” רחוקה מאוד מעוד סיפור ילדים מאויר:

“מדי שבוע פורטת יה-יה את השתלשלות העניינים הקטלנית שהובילה לסיום הטרגי של סיפורה, תוך שהיא מתעמתת עם הטאבו שבשמירה על שלמות הגוף כפי שבא לידי ביטוי באנימציית דיסני מסורתית. תחת המעטה שזהו ‘רק מצויר’ יה-יה יכולה לעסוק במוות, חיים, גורל, בשאלה מדוע פרפר טווי המשי לא יכול לעוף או למה דברים הם כפי שהם ואי-אפשר לשנותם, אולם שאלה אחת נותרת פתוחה, מה היה צבע עיניה?”.

באופן דומה אך בסגנון שונה לחלוטין בוחנת גם רונית מירסקי את מקומו של האיור בשדה האמנות. עבודותיה של מירסקי, השוקדת בימים אלו על עבודת הדוקטורט שלה ב-RCA בלונדון, נוגעות בעדינות וברגישות אינסופית בנושאים שונים, החל מהזדקנות ומחלה של הורים, כפי שניתן לראות בסדרת העבודות שלה “פורטרט משפחתי”, דרך התמודדות עם פוביות ופחדים כמו בתחריט “Immerse”, וכלה בדיכאון ובייאוש כמו ברישום העיפרון “ועוד לא קל לנשום”.

פרויקטים אלו, כמו רבים אחרים, מציגים איור אחר, שאינו עוד מיינסטרים “חמוד” לילדים, אלא סוגה אמנותית בפני עצמה, הפועלת מתוך חוקיות פנימית במגוון מדיומים. הצגתם בגלריה לאמנות עכשווית היא ניסיון לשנות את המציאות שבה האיור נופל בין הכסאות ולא זוכה למעמדו הראוי בארץ, לא כאמנות ולא כעיצוב.

לא מחכים למלים שיגיעו

על רקע זה החלטנו, שותפתי לפרויקט, המאיירת והאנימטורית דניאלה קופלר, ואני, לפעול. כאוצרות שאפנו להרחיב ולאתגר את הצגת תחום האיור בארץ, המסתכמת לרוב בתערוכות הבוגרים של המחלקות לתקשורת חזותית הנערכות מטעם מוסדות החינוך, או בכתיבה על איורים בספרי ילדים. באחרונים הביקורת מסתכמת בקביעות “חמוד” או “יפה”, ודיון בשאלה אם האיורים הולמים או לא הולמים ספר ילדים.

בינינו לבין עצמנו תהינו: אם הצילום הצליח להתקבל לשדה האמנות, אולי גם האיור יכול? שינוי המציאות כנראה לא יגיע מהממסד, על אף שהקמת מוזיאון הקומיקס והקריקטורה ומוזיאון העיצוב בחולון היו ללא ספק צעדים בכיוון הנכון. השינוי יכול לבוא מלמטה. בימינו המוזיאונים והממסד אינם מכתיבים עוד את הקנון, הם מתאימים את עצמם באיחור מה לנעשה בשטח. כדי לשנות יש לאצור תערוכות איור השמות דגש על הצד היצירתי והאמנותי של הסוגה, ולא רק על המיינסטרים המיוצג על-ידי הוצאות ספרי הילדים.

המאייר הוא מספר סיפורים ויזואלי המתכתב עם טקסט נתון. עליו להבהיר אותו, להוסיף לו שכבה של פרשנות חזותית ולהאיר בקווים, כתמים וצבע מושגים שהמלים אינן יכולות להם. לכאורה מחכה המאייר לטקסט, עורג ללקוח ומשמש כוח עזר וכלי שרת. המאיירים של ימינו לא מחכים למלים שיגיעו. בהעדר לקוח או טקסט, מוצא את עצמו המאייר כיוצר הסיפור של עצמו, מתכתב עם עולמו הפנימי. הוא מוצא את עצמו חוקר רגשות ומאוויים, משרטט את דימויי הטמפרמנט הפרטי שלו.

זהו גם המוטיב המרכזי של התערוכה שאצרנו, “טמפרמנט – מאיירים חושפים רגשות”. הטמפרמנט, מכלול הגורמים הביולוגיים והפסיכולוגיים של האדם, העסיק את האדם משחר ההיסטוריה. כבר ביוון העתיקה הניח היפוקרטס את קיומו של איזון בין גוף לנפש, שהעדרו מסביר את מקורן של המחלות. להיפוקרטס מיוחסת תיאוריית ארבע הליחות, המחברת בין ארבעה ארכיטיפים של טמפרמנטים אנושיים לבין מצבו הפיזי של אדם, עונות השנה וארבעת היסודות.

מאז יוון העתיקה עברה התיאוריה גלגולים רבים ואף הטביעה את חותמה על תולדות האמנות. ארבעת הטמפרמנטים היו לאורך השנים תימה נפוצה בתחריטים של אמנים כדירר, רמברנדט ורבים אחרים. ארבעת הטמפרמנטים הם הבסיס לתערוכה זו.

ארבעת הטמפרמנטים

טמפרמנט סנגוויני – בוטח, חברותי וחובב תענוגות, אימפולסיבי ואופטימי. קשור לכבד, מזוהה עם אלמנט האוויר, האביב והצבע האדום.

טמפרמנט כולרי – מלא אמביציה וכושר מנהיגות. אמיץ, אנרגטי ודומיננטי. קשור לכיס המרה ומזוהה עם הקיץ, אלמנט האש והצבע הצהוב.

טמפרמנט מלנכולי – מופנם, מהורהר וזהיר. מזג יצירתי ונוטה לדכאונות. קשור לטחול, מזוהה עם אלמנט האדמה, הסתיו, והצבע השחור.

טמפרמנט פלגמטי – בלתי אמוציונלי, רגוע ושקט. נמנע מעימותים ומעשייה. קשור למוח ולריאות, מזוהה עם החורף, אלמנט המים והצבע הלבן.

“טמפרמנט – מאיירים חושפים רגשות“. אוצרות: לולה וילנקין, דניאלה קופלר. מציגים: יעל אלברט, נעמה בנזימן, אלון ברייאר, אסיא וילנקין, ינון זינגר, יותם כהן, דן לוי, תהל מאור, שחף מנאפוב, ג’ני מייליכוב, ריקי מוספי, רונית מירסקי, שלומית סאור, אורן סומך, יוליה סמלנסקי, אמיר פולק, ענת קוסטי, דניאלה קופלר, סלעית קרץ, הדר ראובן, לימור שנורמכר, קרן תגר, ניב תשבי. פתיחה: יום חמישי, 6 ביוני 2013, ב-20:00; נעילה: יום שישי, 5 ביולי 2013. גלריה חנינא, רח’ י”ל פרץ 31, תל אביב.