פלישת אוצרי הגופות

“עצם”, ספרו הראשון של אייל דותן, הוא ספר שעוסק בפני השטח. תדמית היא מרחב המחייה והפעולה היחיד שמוצג בו, וככזה הוא קולח, “תקשורתי” ומהנה לקריאה. זה לא חייב להיות חיסרון – ספרות טובה יכולה לוותר לפעמים על משחקי לשון וירטואוזיים וחידות היגיון מטאפוריות – אולם ככל שהקריאה ב”עצם” מתקדמת, נדמה שהסגנון הרהוט והשפה הלעוסה עד תום שמאפשרת גם לקורא העצלן והבור מכולם ליהנות מן הסיפור, מייצגים את ההחלטה הספרותית היחידה שמעצבת את הספר. יתר המרכיבים המאפיינים סיפור – עיצוב דמויות, לשון יצירתית, התפתחות אמינה של העלילה וכיו”ב – נותרו ברמה גולמית מאד.

לויתור של “עצם” על “ספרותיות יתר” יש שתי סיבות מרכזיות: הראשונה, כאמור, נובעת מן העיסוק בתדמית ובדימוי, בצורך לארוז כל “חבילת מסרים” בעטיפה מפתה. על כך ניתן לומר שעל מנת שלא להפוך לקלישאה, גם פיתוי ע”פ כללים יודעים מראש צריך לכלול לפחות קמצוץ של הפתעה. הסיבה השנייה היא ש”עצם”, כמו לא מעט רומנים שנכתבו ע”י חוקרים והוגי דיעות שאינם סופרים במקצועם (דותן הוא מרצה למחשבה בת זמננו באוניברסיטת ת”א), מעוניין פחות בספרות ויותר בדילמות הפילוסופיות שהיא מציגה. מבחינה זו ניתן לומר ש”עצם” הוא תרגיל מחשבה בצורת סיפור יותר מאשר סיפור שמתרגל מחשבה.

על כריכת הספר: מאוריציו קאטלאן – ללא כותרת, 2001

גיבור “עצם” הוא אדם לוריא, מנהל השקעות צעיר, יהיר וזחוח. רודף שמלות אטום ומתוחכם, שמאמין שהשילוב בין סגנון מיומן וסמכותי למראה חיצוני נאה, בתוספת בסיס כלכלי איתן והיעדר כל מחוייבות משפחתית, יסלול את דרכו לצמרת. בניסיון להרשים את ג’יזל, אמנית גוף שהוא פוגש באקראי, מסתיר לוריא את עבודתו בשוק ההון ומספר לה על רעיון אמנותי שהוא מנסה לקדם: הצגת גוויית אדם במוזיאון, תוך חשיפת הקהל למראות הריקבון וריחותיו. ההתלהבות של ג’יזל מן הרעיון סוחפת את השניים למסע משותף עתיר סקס, אלכוהול ואוכל טוב, בניסיון לשכנע אוצרים, גלריסטים, תורמים ואספנים לסייע להפקתו. הם מתחילים בישראל ובמהרה מבינים שמוטב לקדם את העניין בניו-יורק, ומסתובבים בין פתיחות מפונפנות לפגישות עם משווקי אמנות מהליגה הבינלאומית כשברקע עומד המשבר הכלכלי של 2008, שמחסל באחת את עסקיו של לוריא. מבלי לחשוף יותר מדי פרטי עלילה אכתוב רק שמיצב המוות, שמתקבל באי-נוחות והתחמקויות בעולם האמנות, מאומץ בחום דווקא ע”י הטלוויזיה שמזהה בו שילוב מבטיח בין ריאליטי סנסציוני לתוכנית עיון ומדע פופולרי, אך נתקל גם שם בקשיים לא צפויים. ג’יזל יוצאת מן התמונה וחוזרת אליה לסירוגין, ובמרכז נשאר רק אדם לוריא – מצליחן, מפסידן ובעיקר מהמר, שיקום בבוקר בדירת פאר ויסיים את הלילה עטוף בקרטונים מתחת לגשר, או להיפך.

בין אם הצגת גוויה נרקבת במוזיאון מביעה חתרנות אמנותית מתבקשת ובין אם פרובוקציה חסרת פשר, הדילמה הגדולה שמתוארת ב”עצם” אינה שאלת הלגיטימציה שבהצגת הגוויה, אלא תפקידה ומעמדה של יצירת האמנות בעידן הקפיטליסטי. מחד השוק השולט בערך האמנותי מחפש ללא הרף אחר חידושים, ומאידך האמנות מגיעה לשלב “פוסט סנסציוני”, כדברי אחת הדמויות בספר, בו לא ברור אם יש באפשרותה להמשיך ולזעזע. מה נותר לחדש בעולם אמנות שכבר התמודד עם כרישים משומרים, קופסאות מלאות בצואת אדם ומיצגי גוף רדיקאליים ומדממים? איזו משמעות ביקורתית יכולה להיות לזעזוע בכלכלת ריגושים סנסציונית שלמדה למנף גם את המוות, הכאב והעוני לצרכיה, כשפטרונים למיניהם רוכשים עוד ועוד יצירות “מזעזעות” ומתהדרים בהן כתכשיט יוקרתי?

התשובה שנותן הספר אינה בחינה מחדש של רלוונטיות הזעזוע או של אסטרטגיות זעזוע חלופיות, אלא ניסיון לסחוט את בלוטות התדהמה עוד פעם אחת ויחידה. אם דמיאן הירסט הכניס למוזיאון פרה מתה, לוריא וג’יזל יכניסו לתוכו אדם מת, אם ווים דלווי מפחלץ את בע”ח המוצגים בתערוכותיו, אצל לוריא וג’יזל המת ירקב מול עיני הצופים עד שיהפוך לשלד. הירסט ודומיו רק התקרבו למהות, ואילו שני הגיבורים החדשים יגעו בדבר עצמו. בשעה שאחרים עוסקים בסמלים ומסכים, אצלם תוגש עיסת הבשר אכולת הרימות באופן שינטרל גם את מנגנוני ההגנה וההדחקה של הקשוחים ביותר. ההסברים והפירושים השונים לפרויקט משלבים בין אופורטוניזם תרבותי לשליטה רטורית במושגים תיאורטיים, וכך מתגלה מבין השורות עמדה של שמרנות חדשה-ישנה הרותמת את הפרובוקציה לצרכיה תוך ניטרול מוסכם של כל מימד חתרני וביקורתי. בעולם זה, עולמו של אדם לוריא, אמנות היא שיווק, שיווק הוא תקשורת, תקשורת היא כלכלה וכלכלה היא אמנות. לכן כל שנותר לאמנות הוא להיות גימיק מטופל ומשווק היטב – בדיחה פרטית שהפכה להצעת עבודה מעשית, וזקוקה למערכת מיתוג נכונה שתספק לה צידוקים מקצועיים פותחי דלתות.

“עצם” הוא ניסיון לעשות פארודיה על עולם האמנות של ימינו, על הקשריו הכלכליים ו”אמנות הירידים” הספקטקולארית והספקולטיבית שהוא מניב. אפשר בהחלט לומר שהעולם הזה הרוויח זאת ביושר, אולם באופן פרדוקסאלי גם “עצם”, בדומה לשוק ההון המתואר בו, נופל לבורות שהוא כורה לעצמו. במונחי כשל השוק ניתן לומר שהספר שם את מבטחו בקלישאות ללא כיסוי, צירופי מקרים לא אמינים ודמויות שנראות כמו חרצוף של עצמן, וכך השילוב בין חדלות פרעון ספרותית להחלטה להותיר את הביקורת מחוץ למסגרת העלילה, מונע ממנו לספק לדיון ערך מוסף וגורם לבועת הטיעונים לקרוס אל תוך עצמה.

עצם – אייל דותן
ידיעות ספרים, 447 ע”מ
מחיר קטלוגי: 98 ש”ח