ז’רגון רדיקלי בהשאלה

בפתח גיליונו הראשון של כתב העת החדש לאמנות “ציפורה”, שיוצא מטעם מכללת אמונה בירושלים, מופיע העתק כתב יד של מבקרת האמנות והאוצרת ציפורה לוריא, שהציעה בעבר לראש המגמה לאמנות במכללה לייסד “במת אירוח קבועה ליוצרים/אנשי רוח העוסקים באקטואליה של האמנות יהודית  […] או העוסקים בשאלות אמנותיות עקרונית”. לוריא גם הציעה לייסד כתב עת, והזכירה שם כדוגמא את כתבי העת של בתי הספר לאמנות “בצלאל” ו”המדרשה”. הרבה מנַכסים לעצמם את מורשתה של לוריא, ואולם קריאה בכתב העת החדש מגלה פער עמוק ומשמעותי בין החזון הרחב והעמוק שהציעה לבין הניסיון לממשו בכתב העת “ציפורה”. ההתחלה המינורית שעיקרה שני מאמרים ביקורתיים על נושא אמנותי-עכשווי, מגלה בעיקר עיסוק מצומצם באמנות של נשים-דתיות. בנוסף, נושא הגיליון “האישי הוא הפוליטי”, שמקורו בשיח פמיניסטי-רדיקלי, נדמה כאן רק כהשאלה. הטיפול בנושא נעשה באופן מצומצם מאוד, ונדמה שכדאי היה לוותר  מראש על נושא תָחום לגיליון.

כאמור, שני המאמרים התיאורטיים שבגיליון עוסקים באמנות נשים בחברה הדתית. ציפי מזרחי שהקימה את “סטודיו משלך”, פרויקט מיוחד וחשוב המכוון לקדם אמניות צעירות, מנסה לאפיין את עבודתן של האמניות המצוינות שאותן היא מתעתדת לקדם – חלקן בוגרות מכללת אמונה. מזרחי מודעת מאוד לכך שהמגמות שהיא מצביעה עליהן מאפיינות כרגע (ורק כרגע) את מה שנעשה במקום, ויתכן שבעתיד תיווצרנה שם מגמות אחרות. במסגרת מצומצמת זו טוענת מזרחי שנשים דתיות הפועלות במוסד הזה יוצרות אמנות “נשית” אינטימית, אך אינן מכוונות לשיח ביקורתי, ולא פעם גם מצניעות את עובדת היותן דתיות. היא מדגישה שהאמניות הללו לרוב אינן מעוניינות שיצירותיהן תוצגנה בצורה “לעומתית” (ביחס לחברת הרוב בארץ), ולכאורה מכבדת אותן על כך. ובכל זאת, כל מאמרה מכוון לאפיין את יצירתן על רקע העובדה שהן התחנכו במסגרות שמרניות של החינוך הדתי. מדובר אם כן בפרדוקס שהכותבת לא מוצאת דרך לצאת ממנו. מחד גיסא, היא מציגה את היוצרות הללו ככאלה שאינן מעוניינות שיקטלגו אותן תחת ההגדרה “אמניות דתיות”, וטוענת שלכן הן בדרך כלל בוחרות שלא להֵראות כנשים דתיות בהופעתן. מאידך גיסא,  המוסד שהיא הקימה מתעתד (לפחות לעת עתה), לקדם דווקא אמניות שגדלו בחברה הדתית, ובנוסף לכך, הנשים הללו עצמן בחרו להשתלב ולהשתמש בשירותיו של המוסד הזה. הפרדוקס מחריף בכך שהכותבת מנסה להיות שופר לקולן של נשים שאינן רוצות להיות מקוטלגות, ובו בזמן היא מציעה דווקא לייצר שיח “אקדמי איכותי שיוכל לשפוך אור רב על הנעשה כיום בקרב אמניות דתיות ולהביא בשורה גם לשדה האמנות העכשווית הכללית”.

כאמור, מדובר בפרדוקס לא פתור, אך מה שמייצר את הפרדוקס הזה אינו בהכרח המציאות, אלא בעיקר התיזה שמכוונת הכותבת לייצר. למעשה אפשר היה – ונדמה שכך ראוי היה לעשות – לבחון את הדברים מנקודת מבט פטרונית פחות ופרומה ומכילה יותר. במקום להציג את לבושן של האמניות כניסיון מודע לא להיות מקוטלגות כנשים דתיות, ראוי היה להזכיר את העובדה הפשוטה שנשים דתיות רבות היום לא מתלבשות כ”דוסיות”, לא נכנעות באופן מוחלט לתכתיבי ההלכה המקובלת בעולם שמרני, ובעיקר, לא חיות בדיכוטומיה ברורה בין הדתי לחילוני. הרוח הפוסט-חילונית מזמן פשתה בעולם האורתודוקסיה המודרנית בארץ. יתרה מכך, כפי שהרחיבה החוקרת ג’ין מ’ ג’ייקובס, המרחב המתוחם של העבר, שבו התקיימו קבוצות שונות שכל אחת מהן הייתה תחומה בגבולותיה, נפרץ, ובמרחב הפוסט-מודרני התרבויות השונות משתלבות זו בזו ויוצרות עולם היברידי של טריטוריה אחת גדולה והטרוגנית שבה מתערבבות זהויות שבטיות, דתיות, לאומיות ומיניות. את מקום ה”מרכז” והשוליים” מחליפים בעולם זה יחסים בין זהויות היברידיות.

מזרחי טוענת שהייחוד של האמניות הדתיות שפועלות במסגרת המרכז “סטודיו משלך” שהקימה, הוא בכך שהן יוצרות אמנות נשית אינטימית שנוגעת בגוף ובמיניות למרות שאלה נושאי טאבו בעולם הדתי. למעשה, אם הכותבת הייתה רוצה להתרחק משיוך ומקיטלוג דתי, היא יכלה להדגיש את העובדה שהעבודות הללו ממשיכות באופן בולט איקונוגרפיה ותימות שעלו באמנות נשים ובאמנות הפמיניסטית בעבר. עובדה היא שרבות מהעבודות הטובות שמוצגות במאמר יכולות להתקשר באופן מובהק ליצירות של אמניות פמיניסטיות קנוניות, דבר שנדמה שהכותבת מודעת לו, ואף מזכירה אותו בחטף. הניסיון להפריד באופן דיכוטומי בין “אמנות פמיניסטית” ל”אמנות נשית” (גם אם יש בהבחנה זו אמת מסוימת), ולהציג בהכללה את האמנות הפמיניסטית הרדיקלית רק כאמנות פרובוקטיבית ומשדדת מערכות לעומת עיסוק צנוע, פנימי ורגיש אצל אמניות דתיות, הוא הכללה שאף חותרת, כאמור, תחת האג’נדה של הכותבת עצמה.

בנוסף, אבחנות כגון הטענה שהאינטרפרטציה שנוצרת בעולם המחקר ליצירות של נשים נעשית כמעט תמיד מנקודת מבט גברית, היא אמירה תמוהה שאם היא כבר נטענת ראוי לכל הפחות שתגובה בסימוכין, כמו גם בהבהרות על טיבה של “נקודת המבט הגברית” המוזכרת. ללא הבהרה וסימוכין לדברים, הטענה נותרת כקביעה מטריארכלית ממשטרת ומדירה, שהיא לא פחות דורסנית מעמיתתה הפטריארכלית. בסופו של דבר הכותבת שמנסה לתת קול לנשים שלדבריה אינן מעוניינות בהגדרה הכובלת  של “אמניות דתיות”, מייצרת סביבן שיח שכל כולו נסמך על העובדה שהן נשים דתיות המשתתפות בפרויקט שבנתה הכותבת במסגרת לימודיה האקדמיים. אפשר להשתמש בדברים שציטטה הכותבת עצמה בשם התיאורטיקנית הפמיניסטית ג’ודית באטלר, שטוענת שכל כינון מוגדר של זהות יציבה הוא מעשה אלים ודכאני, ולטעון שמעשה  המישמוע שעולה מן המאמר הוא מכליל, אלים ודכאני. בניגוד להסתמכותה של הכותבת על דבריה של באטלר, הכתיבה שלה עצמה אינה מערערת כלל על הסדר והקטגוריות הברורות של החברה, אלא דווקא מאשרת ומתקפת אותם גם אם היא לא מוותרת על ממד הביקורת.

כשאוצרים תערוכה מותר ואף רצוי לבחור עבודות ולשאוף לנסוק על גבן גם לתובנות או תזות כוללניות (וכמובן מעצם בחירת החומרים התזות הללו תמיד תהיינה חלקיות), אבל כמי שמקדמת מוסד, נראה שלא ראוי לצמצם את עבודתן של המשתתפות בפרויקט לתזה “מגזרית” אחידה, גם אם היא מתאימה לאג’נדה של מקימיה.

המאמר השני שמופיע בכתב העת מבקר עבודה שהוצגה בתערוכה “מטרוניתא: אמנות יהודית פמיניסטית” שאצרה דבורה ליס יחד אתי, והוצגה במשכן לאמנות עין-חרוד לפני כמה חודשים. ענת חן, מורה במכללה, מכוונת לנסוק מעבר לעבודה הזאת ולטעון גם טענה ביקורתית ביחס לתערוכה כולה ולשיח שעליו היא נסמכה. לטענת חן עבודתה של הלן אילון האמריקאית שמלינה על הדרת נשים מהשיח היהודי, מייצרת למעשה שיח קורבני, וזאת במקום אמירה פוזיטיבית שלוקחת את המושכות בידיים וממלאת את העולם היהודי באיכות ובכתיבה נשית.

עבודתה של אילון “המחברות שלי” היא מיצב של 54 מחברות, שהוצגו על תשעה עמודים בליווי טקסט הרשום בגיר על לוחות בית ספר. הטקסט, הכתוב בגיר על הלוח, מספר סיפור של הדרה ואי-נראוּת. אילון מדמיינת  מעין  תורה אבודה, כזו שמעולם לא נכתבה ואף לא הועברה אלינו מאִמהותינו.
למעשה, המאמר של חן המבקר את עבודתה של אילון, בנוי על הכללות בעייתיות ועל שגיאות מובהקות. הכותבת מלינה שמישמוע היצירה בטקסט המופיע בקטלוג נעשה על פי דברי האמנית עצמה. לכן היא תוהה להיכן נעלמה האבחנה של “מות המחבר”, למשל. מעבר לכך היא טוענת שהצמדת פרשנותה של האמנית עצמה לעבודתה, נוסך בתערוכה כולה נופך של אוצְרוּת קלאסית פשוטה ולא רדיקלית. דא עקא שהציטוט שמביאה האוצרת דבורה ליס בקטלוג התערוכה כלל אינו מציע היצמדות לפרשנותה של האמנית לעבודתה שלה. מדובר בטקסט המופיע כתוב בגיר לבן כחלק מהעבודה עצמה (הוא כתוב באנגלית על גבי לוח כיתה). אם כן, אין כאן הסתמכות על פרשנות עצמית של האמנית, אלא התייחסות לחומרים (שכוללים גם טקסט), מהם מורכבת העבודה.

בעוד חן תוהה שמא ניתן להציע אלטרנטיבה לשיח הקורבני שהוצג לטעמה בתערוכה, היא מדגישה את הבחירה לא להציג בתערוכה ולו דמות אחת של אישה כמקור השראה. למעשה בתערוכה הודגם הניסיון הענֵף של יוצרות דתיות לנכס מחדש דמויות נשים מהעבר (למשל בעבודה מרכזית שהוצגה שם ונוצרה על ידי האמנית האמריקאית קרול האמוי), ובמסגרת זו כיוונה התערוכה לייצר שיח מורכב שבו משובשים ההיגדים בכוונה לא להתיישר מול קו אחד, אלא לאתר בשיח דרכים מגוונות לטיפול בו.

הפרשנות של חן, שרואה בעבודה של אילון ביטוי לביקורת על ה”אימהות” שלא כתבו את תורתן, מבלבלת בין שיח קורבני לביקורת רדיקלית שנסמכת על ההדרה, המחיקה והשוּליות של נשים בתרבות. חן בוחרת לקרוא את העבודה של אילון במנותק מהרקע התרבותי שלה, וממקומה של היצירה בקורפוס העבודות של האמנית’ שיש בו אמנם הרבה מן הביקורת הרדיקלית, אבל גם ממד מובהק של העצמה וניכוס מחודש של הנשי.

בשונה מדבריה של חן (המשווה בין דברים של הסופר ש”י עגנון לעבודה של אילון), נדמה שאת עבודתה של אילון יש לקרוא על רקע תיאוריות המתייחסות למושגים כמו “יחסי כוח” ו”שדה” (פוקו, בורדיה וכו’), ולשיח הפמיניסטי. גישות אלה מצביעות על מבני הכוח הפטריארכליים המדירים ומבקרות אותם. בדומה לאקט של הצלת האלוהים מפני הפטריארכיה שניכסה אותו בעבודה שחרור הא-לוהים של אילון, גם כאן נראה  שהאמנית מתריסה ביחס למנגנוני דיכוי, הדרה ומחיקה. כך אפשר לזהות בתשתית העבודה קינה על מקומן השולי של נשים בחברה היהודית בעבר, לצד קריאה לגילוי כל אותן תורות נשיות שהודרו מהשיח הפטריארכלי. בתווך עולה האתגר העכשווי של יצירת תורה נשית חדשה.

דומה שטענתה של חן נדחית בדיוק במקום שאותו היא העלתה כביקורת: “האם במהלך שישים שנה שחלפו [בין ש”י עגנון להלן אילון. ד.ש] לא חל שינוי בעמדה הפמיניסטית ביחס לקובלנה על האימהות שלא כתבו את תורתן?”. מעבר לכך שספק אם הקובלנה שעולה בעבודה היא על “האימהות שלא כתבו את תורתן”‘, אלא על העובדה שמעט מאוד מתורתן של נשים מן העבר הגיע אלינו (ההיסטוריון אברהם גרוסמן מציין למשל,  שדבריהן של נשים יהודיות מימי הביניים לא נותרו בכתובים); אכן במהלך השנים חלו שינויים נרחבים בשיח. הניסיון של חן להציג היגד העולה מעבודות שנוצרו בשנות התשעים בעבודה של אמנית שיש לה מקום מרכזי בהשרשת הצורך בחילוצן של נשים יהודיות מעמדת הקורבן (ונשים לאורך הדורות בפירוש היו גם קורבן), כמקביל לטענה שעלתה אצל הסופר ש”י עגנון שנים קודם לכן ובשיח אחר, הוא משונה.

בחלקה השני של החוברת מוצגים כמה מאמרים ועבודות של תלמידות המכללה, ובחלק השלישי מופיעים תיקי עבודות צילום של כמה ממורי המוסד. החלק של התלמידות אכן ראוי לשמו  “ציוצים”, כפי שהדברים מכונים שם,  אבל מדובר ב”ציוצים” של יוצרות צעירות שמעניין יהיה לעקוב אחרי חלקן בעתיד. פרויקט הכרזות של תמי וייס, חלק ממעין קמפיין למפלגת נשים רדיקלית, הוצגו לאחרונה בתערוכה הגמר של המגמה לתקשורת חזותית במכללה. רב המכללה, הרב מנחם מקובר, לא אהב את הממד הרדיקלי שבעבודה. כפי שנמסר לי על ידי כמה ממורי המכללה, הוא טען שהמסרים שבעבודה הם פרובוקטיביים מדי ולא מתאימים לתדמית של מכללת אמונה, ולכן ביקש לא להציג את העבודות. לבסוף הוצע לו שיציג את עמדתו אל מול עבודותיה של היוצרת. הרב חיבר מנשר למפלגת נשים אחרת שלה קרא “נאמנה”, ובו הוא מזמין נשים מאמינות ונאמנות להצביע למפלגה “שלו” ולא לתת את קולן למפלגה השנייה (“חזקה”), שלדעתו משפילה נשים ופוגעת בהן. הכרזה שלו עוצבה בעזרת צילום של שולחן שבת (פמוטים, חלה וגביע יין), ונתלתה בצמוד לעבודתה של וייס. האוטוריטה הרבנית במכללות להוראה של הציבור הדתי היא נושא לא פתור שעולה לא פעם סביב לימודי האמנות, ומצחיק שבעולם הדתי יש שהתפעלו מרחבות הנפש וחוסר הצנזורה שמצאו במעשיו של הרב.

תיקי העבודות של המורים מכילים צילומים יפים ומשובחים אבל התמות שבהן הם עוסקים  שחוקות עד מאד. למשל, צילומי סטודיו של נשים דתיות או צילומים של  נשים זקנות. העורכות מציגות את כתב העת כמכוון “להביא לידי ביטוי הגותי את העשייה האקדמית והאמנותית המתרחשת במכללה, ולמקם אותה בתוך גבולות השדה ובתוך שיח האמנות הישראלית”. ספק אם הגיליון הראשון של “ציפורה” עומד באתגר, ועם זאת המגמה שעולה כאן – ייצור של  שיח דתי לא רדיקלי אך פורה ומעניין, ראויה מאוד. נדמה שדווקא הרוח הביקורתית שעולה ממאמרֵי החוברת יכולה ליצר שיח חשוב ופורה בעולם האמנות המתפתח בחברה הדתית, ואף למקם אותה במקום משמעותי במרחב הכללי של עולם האמנות המקומי. אלא שעולם ביקורתי שכזה חייב להסתמך על מצע של כתיבה עמוקה, מורכבת, רצינית ובעיקר מדויקת יותר. בסופו של דבר מדובר בהתחלה של פרויקט ראוי שמעניין יהיה לעקוב אחר התפתחותו בעתיד.

“ציפורה: כתב עת לחינוך, הגות, עיצוב ואמנות עכשויים”, גיליון מס’ 1, אוגוסט 2012. מכללת אמונה: המכללה האקדמית לאמנויות וחינוך, ירושלים. עורכות: רוני עמיר וענת חן.