הלבנת פנים

הביקור בתערוכה  “Roundabout – פנים אל פנים” במוזיאון ת”א, מעורר רגשות שנעים בין תמיהה למבוכה. Roundabout כוללת מבחר יצירות מאוספו הפרטי של אספן ואיש עסקים בשם דיוויד טפליצקי. הצגת אוספים פרטיים, ובמיוחד במוזיאון ת”א, מעידה בד”כ על אוצרות אקלקטית וחשד לניגוד עניינים, אולם אפילו ביחס לסטנדרט הנמוך שמצופה מלכתחילה מתערוכה שכזו, Roundabout מצליחה להציג נקודת שפל חדשה. התחושה היא שמישהו נכנס לסופר-מרקט של אמנות עם רשימת מצרכים ועגלת קניות, ניגש למחלקת המוצרים האקזוטיים, לקח שניים סינים, שלושה ניו-זילנדים, תאילנדי, אוסטרלי וגם כמה פריטים מתוצרת כחול-לבן, גיבב וערם אותם זה על זה ופנה לקופה. זו כמובן זכותו. מה שתמוה הוא כיצד הגיע אוסף “אצלנו בחצר” הזה לאולמות מוזיאון ת”א ומדוע נעתרה האוצרת ורדה שטיינלאוף ללוותו בטקסט אוצרותי שמזיע מניסיונות מלאכותיים להצדיק את הצגתו.

צ'יהו אאושימה, גולגולת שבעת רצון, 2003

כ-60 עבודות של 50 אמנים ואמניות מוצגות בתערוכה. חלק מהשמות לא יגידו דבר גם לצופים המתמצאים. כשלעצמו אין בכך כל רע – הצגת אמנות חדשה ולא מוכרת היא אחד מתפקידיו של המוזיאון – אולם בניגוד לשמות הלא-מוכרים, באמנות עצמה אין כל חדש. זהו לקט באיכות ירודה עד בינונית של אמנות שנוצרה ע”י אמנים בני ארצות מרוחקות כך שתותאם היטב לחך המערבי, וככזו היא כוללת את כל המאפיינים המוכרים שאהובים כל-כך על קניינים לבנים בני המעמד הגבוה – צבעוניות עשירה ו”אותנטית”, שילוב בין דימויים מקומיים לתולדות האמנות המערבית, ופסאודו-ביקורתיות מתנחמדת שמצביעה על המובן מאליו ונמנעת מהעמדתו במבחן של ממש. התערוכה, שחולשת על פני האולם הדו-מפלסי והגדול באגף הישן של המוזיאון, מאופיינת בתחושת גימיקיות זולה. פעם זו מחווה שטחית לאנדי וורהול, פעם בדיחת קרש על שתלטנות המערב ופעם דימוי מסורתי שמורכב מסמלי מותגים עולמיים כאלה ואחרים, והכל מוגש בעטיפה צרכנית מרשרשת המשתמשת ברב-תרבותיות כאילו מדובר בקולקציית גרביים בצבעים שונים, ולא בהצעה פוליטית ואמנותית רדיקלית ותובענית.

מטבע הדברים, מגוון גדול ואקראי של יצירות מתקשה להציג מאפיין משותף מלבד טעמו של בעליו. שטיינלאוף וטפליצקי מנסים להפוך את חוסר היכולת לקשר בין הדברים לסממן איכותי ופואטי בפני עצמו. הדבר בא לידי ביטוי בהצהרה – לקרוא ולא להאמין – כי העבודות בתערוכה פועלות “כמו בסחרחרת או באי-תנועה בצורת כיכר עגולה, שמכוניות נוסעות בה זו אחר זו מבלי להיתקל זו בזו”. כך, כש”אינן נתקלות זו בזו”, אפילו עבודות עדינות ומורכבות שיכלו לעורר עניין כלשהו מאבדות את כוחן בשל מסגרת תצוגה שאינה מסוגלת להציבן בהקשר ראוי, ומסתפקת בהצהרה האנמית כי מדובר ב”ניסיון ליצור דיאלוג בין האמנים השונים ובין ההשקפות התרבותיות והאידיאולוגיות השונות שברקע”. גם הישראלים הספורים שמשתתפים בתערוכה מציגים עבודות חלשות מאד ביחס למכלול יצירתם. סיגלית לנדאו מציגה פריט נוסף מסדרת המזכרות האינסופית שנולדה בעקבות הצלחת התערוכה “הפיתרון האינסופי” (הפעם זהו פסל ברונזה המתאר דמות נשית העומדת על אבטיח), אורי גרשט מציג סדרת תצלומים קטנה של אשתו וילדיהם, וצדוק בן דוד מציג את הוריאציה האלף על פרפרים ופרחים קטנים העשויים מתכת צבועה שנחתכה בלייזר.

גונקר גיאצו, "ה"שומלה" בזמנים מודרניים, 2008

Roundabout, כמו גם התערוכה “מבפנים: אמנות רחוב בת”א” שהוצגה עד סוף השבוע שעבר בביתן הלנה רובינשטיין, הן תערוכות שמבזות את המוזיאון ואת הדיון התרבותי שתפקידו לקיים. מה לנו כי נלין על לימור לבנת בשעה שאפילו הצוות המקצועי של המוזיאון מתייחס לאמנות כאל דימוי אינסטרומנטלי ושטחי שמוצג במטרה להצדיק ולהסוות את האידיאולוגיה השלטת שאיפשרה את הצגתו. מן הביקור בתערוכה למד הצופה שהנצרות היא דת מסיונרית, שגם סינים שותים קוקה-קולה, ושהתרבות האבוריג’ינית מושפעת, ולא בהכרח לטובה, מהמפגש עם תרבות המערב. לכך נוספת ההבנה שתמיד ימצא הפראייר התורן או הציניקן הממולח שיסכימו לשלם סכומים נכבדים עבור ייצוגים אמנותיים של התובנות הללו, ושמאחורי כתפם תמיד יצוץ איזה סנשו פנשה מוזיאלי שיתלה את העבודות בצורה יפה ומסודרת וגם יכתוב על זה טקסט.

“Roundabout – פנים אל פנים”
מוזיאון ת”א, עד 30.1.12

פורסם בנוסח דומה ב”טיים אאוט”