קץ ואידיאולוגיה

אף אחת משלוש תערוכות המועמדים לפרס גוטסדינר לאמן ישראלי צעיר לשנת 2010 המוצגות כעת במוזיאון ת”א אינה תערוכה גרועה, אולם כולן מאכזבות למדי. לאחרונה נמסר כי בשנה הבאה יצא הפרס להפסקת “היערכות מחדש”. איני יודע מה טיבה של ההיערכות ואם אין זו אלא מכבסת מילים המספקת לתורמים דרך אלגנטית לחמוק מהסיפור, אך במידה ויחליטו לחזור ולהעניק את הפרס בשנים הבאות, אחת השאלות שדורשות הבהרה היא האם הבחירה בזוכה מבוססת על התערוכה שהציג כמועמד, או על כלל פעילותו האמנותית. זו שאלה רלוונטית במיוחד בשנה שבה שתיים משלוש התערוכות המועמדות (של יאן טיכי ודור גז), אינן מגיעות לקרסולי התערוכות הגדולות שהציגו בשנתיים האחרונות במרכז לאמנות עכשווית (טיכי), ובמוזיאון פ”ת (גז). המיצב של שחר יהלום אמנם מוצלח יותר, אולם בניגוד לשני המועמדים הנוספים יהלום לא הציגה הרבה עד כה ולכן לא יצרה ציפיות גבוהות מאד.

בעשר שנות פעילותו עבר טיכי מצילום מסורתי וניסיוני למיצבי וידיאו, פיסול ותאורה. פנסים, מקרנים ואובייקטים מנייר החליפו את מצלמות הנקב וניירות ההדפסה, מודלים גיאומטריים וגנריים החליפו את שיכוני הבטון של מוסררה, חלקי המבנים הירושלמים שהפכו לתצלומים פוטוריסטים הוחלפו במבני ביטחון שהורכבו על פי תוכניות שנמצאו באינטרנט, והדימויים נטו יותר ויותר לכיוון המינימליזם וההפשטה. אולם מופשטים וכלליים ככל שלא הפכו, בכל הפרויקטים שהציג טיכי עד היום עד כה תמיד נשמר קשר בין הדימוי לבין מציאות חיצונית כלשהי שאליה התייחסה העבודה. השילוב בין המהות הטכנית של הצילום (ואמנות בכלל) ככלי של גילוי והסתרה לבין שאלות היסטוריות ופוליטיות שעניינן גילוי והסתרה, עבד במיצבים, בתצלומים ובעבודות הוידיאו הללו באופן מוצלח.

פרט ממיצב שהציג יאן טיכי בתערוכה "קרקס אוניברסליס", במסגרת הביאנלה לאמנות ארט טי.אל.וי בשנת 2009 (לצערי לא הצלחתי להשיג שום דימוי מהתערוכה הנוכחית)

ב”מיצב מספר 13″ המוצג בתערוכה הנוכחית יצר טיכי דימוי מופשט לגמרי: משחקי הקרנות אור בחלל קטן וחשוך. לעיתים מדובר בקווים ישרים ונעים, לעיתים בדימויים שמזכירים ירח, להקות ציפורים או משחקי מחשב משנות השמונים. זהו מיצב המציע חוויה עמומה של אור וחושך המנותקת מכל הקשר, עד שאפילו הטקסט הקטלוגי שכתבה איימי בסט ומלווה את העבודה מצליח לעסוק בה רק על דרך השלילה – מתוך השוואה לעבודות אחרות כפרויקט שיוצר טיכי בשיכונים שעתידים להיהרס בשיקגו, בעיצוב תערוכתו של לסלו מהלי נאג’ שיצר יחד עם המעצבת הלן מריה נוג’נט, וב”מיצב מספר 11″ שהציג בתחילת השנה במרכז לאמנות עכשווית בת”א. עיסוקה של בסט במיצב הנוכחי מאופיין אם כן בעיקר ביכולת לומר מהו לא. יצירה מאתגרת-ניסוח שכזו אמנם עשויה להיות הצלחה אמנותית בפני עצמה (הרמב”ם בנה תורה שלמה על בסיס כזה, להבדיל), אך זה אינו הסיפור פה.

המשותף לשלוש העבודות המוקדמות שהוזכרו הוא המבט המאוחר על רגעי שיא של המודרניזם – האדריכלי במקרה של השיכונים, האמנותי במקרה של מהלי נאג’ והפוליטי-מקומי-תפיסתי במקרה של “מיצב מס’ 11”. המבט הזה אינו קיים בעבודה החדשה. אף שגם היא מוצגת בחלל מודרניסטי-קובייתי ותוצר של הלך רוח דומה לזה שיצר את השיכונים, זהו לכל היותר הרקע לעבודה ולא הנושא שלה. העבודה החדשה גם עוסקת בחקירות פורמליסטיות של אור, חלל, תנועה וטכנולוגיה בדומה למהלי נאג’, אך שמונים השנים שמפרידות בין השתיים הופכות את המפגש החדשני בין אמנות לטכנולוגיה ומודרניות אצל הראשון, לגרפיקה מעוצבת של שומרי מסך אצל השני. במילים אחרות, “מיצב מספר 13” מציע הפעלה צורנית של החלל שמחד גיסא אינה מספיק מעניינת או חדשנית כשלעצמה, ומאידך אינה מבקשת להביע דבר מלבד עצמה.

דור גז - מראה ההצבה (פרט). צילום: אלעד שריג

אם טיכי סובל מעודף פורמליזם על חשבון קונטקסט, תערוכתו של גז “מטעי האומה” סובלת מן הבעיה ההפוכה. “מטעי האומה” הייתה חברה חקלאית ממשלתית שבשנות החמישים טיפלה במטעים, הכרמים והשטחים שהולאמו לאחר קום מדינת ישראל. דרך ההתייחסות לפועלה של החברה עוסקת תערוכתו של גז במשמעויות הפוליטיות והלאומיות של מפעל ייעור ישראל, ומשלבת אתוסים היסטוריים וסיפורים אישיים ומשפחתיים באמצעות תצלומים, סרטי וידאו וסריקות מארכיונים פרטיים. בסדרת סריקות של תצלומי ארכיון מופיעים פועלים יהודים ופלסטינים המועסקים ע”י החברה ועובדים במטעים וביערות המתהווים ומשבשים את ייחוסה החזותי של דמות החלוץ, סדרת תצלומי שחור-לבן מתעדים מתקני שעשועים ביער בן-שמן ומזכירים בצורתם את מבני “חומה ומגדל”, סרטי הוידיאו מתארים עבודה חקלאית ועוד.

גז הכניס למוזיאון המרכזי מושגים כנכבה וכיבוש, המופיעים בגלוי ומבלי להתחבא מאחורי ניסוחים מעורפלים הן בתערוכה והן בטקסטים הנלווים לה (והשמועות אומרות שכבר גרמו למתחים ולעימותים עם מקצת המבקרים). על רקע הלך הרוח הכללי בישראל איני מקל ראש במהלך שכזה, גם אם הוא עשוי להפוך בסופו של דבר לחיבוק דוב, אולם כך או כך הדבר אינו מספיק בכדי להפוך תערוכה למוצלחת. בסופו של דבר, “מטעי האומה” נראית כתצוגת תכלית של אסטרטגיות בצילום בן זמננו: קצת טיפולוגיה, קצת ארכיונאות, קצת השפעות של רולאן בארת והרבה של אריאלה אזולאי, תצלום אחד בפורמט גדול שמבקש להנכיח רוחות רפאים, קצת וידיאו תיעודי וקצת סמליות, קצת אירוניות בהפוך על הפוך, והגיגון קטנטן על יחסי צילום ומציאות.

דור גז - אבטיחים מתחת למיטה (פרט מוידיאו)

על מנת לחדד את הנקודה אתאר בקצרה את  “גיאורגופוליס” – התערוכה שהציג גז לפני שנה במוזיאון פ”ת ועסקה במשפחתו הערבית-נוצרית מלוד. בסדרת סרטי וידיאו שהוצגו בתערוכה ראיין גז בני שלושה דורות שכל אחד מהם חווה את הפיצולים הרבים בזהותו באופן אחר. כערבים-נוצרים משתייכים בני המשפחה למיעוט כפול בישראל – ערבים בין יהודים ונוצרים בין מוסלמים. בסרטים הם מעידים על זיקה חזקה לתרבות המערב, אולם נתפסים בישראל כבני המזרח וחווים כך תחושת זרות כפולה. הדבר בא לידי ביטוי כאשר אחד מבני המשפחה המרואיינים סירב להגדיר עצמו כפלסטיני, שכן למד במסגרת יהודית ורוב חבריו הם יהודים, ואילו בתו או אחייניתו סיפרה כיצד התבקשה לשנות את שמה מסמירה לסימה כששירתה לקוחות במסעדה בה עבדה כמלצרית. בחלל המרכזי של המוזיאון יצר גז מיצב צילום ווידיאו מרשים שהפך את אולם המוזיאון לחללה של כנסיית סנט-ג’ורג’ בלוד – המקום בו ע”פ האמונה טמונה גופתו של ג’ורג’ הקדוש, שהיה בן העיר.

גיאורגופוליס לא הייתה מרשימה כל-כך רק בגלל עיצוב החלל הטוטאלי, אלא גם משום שהשתמשה במדיום הצילום המזוהה עם חשיפה ככלי המשמש דווקא להמחשת אי-הנראות של קהילה חיה בעבר ובהווה. לא הייתה זו רק “התמזגות פיזית של ההיסטוריה בתפאורה”, כדברי ולטר בנימין המצוטטים במאמרה של אריאלה אזולאי בקטלוג התערוכה, אלא גם כינון מחודש של היעלמות והנכחה פרדוקסאלית שלה בהווה. באמצעות תצלומים ועבודות וידיאו הציג גז את סיפורם של ערביי לוד הנוצרים, ובו בזמן הצביע על פרדוקס חייהם הכפולים, על המחיקה הרב-דורית ועל הכינון המחודש והמפוצל של זהותם. ב”מטעי האומה” נותרים הנושאים הללו בגדר הצהרה. יתכן שבעתיד יתפתח הפרויקט ויעמוד כיצירה שלמה מאחורי ההצהרה, אולם כרגע התוצאה נראית כאוסף חומרים בשלבי עיבוד שונים שנפרשו על שולחן העבודה.

שחר יהלום - ארץ פטל

המיצב של שחר יהלום “ארץ הפטל” נולד מתמונת ההרס של הכיפה הגדולה של קתדרלת סנט ג’יימס בסיאטל, שנמצאה באינטרנט. הכיפה קרסה ב-2 בפברואר 1916, לאחר שהצטברו עליה 15 טונות שלג, ותמונתה משמשת את יהלום כבסיס למיצב חומרי-קליני חי ומתהווה. ראשית העבודה ברישום תקרה כמו-אדריכלי, שממנו משתלשתלים חוטי ניילון, חלקי מתכת ועוד, המדמים תשתית קורסת שבתחתיתה, במקום בו הייתה רצפת הכנסיה (והמוזיאון), נערמים גושי פרפין המעורבבים בזפת וחומרים נוספים. קיפאון ההריסות מופר מדי פעם בהתזת דיו על ידי שלד יד מלאכותית שמבצבצת ממפלי החומר הקרוש והחלבי, והופכת את העבודה ממצבה לקריסה שהייתה לעדות חיה לקריסה כתהליך המשכי – אוסף מרכיבים טבעיים ואדריכליים בפרפורי גסיסה בלתי נגמרים.

“ארץ פטל” היא עבודה פוסט-אפוקליפטית יפה, אולם קשה להשתחרר מהתחושה הפוסט-סיגלית לנדאואית שהיא מותירה, הן ברמת הביצוע החומרי, המוקפד והשביר לכאורה, הרעיל אך מפתה, והן בכוחנות האלימה, העיוורת והאפקטיבית שלה, הפועלת הן על הצופים המתפעלים והן על הסביבה. המיצב מואר באור לבן ומסנוור הבוקע מגופי תאורה חזקים במיוחד, ומועצם בזכות החזרו מן החומרים והקירות הלבנים. הסנוור הקשה מתווסף לאוויר המחניק, הרווי באדי החומרים הכימיים שמהם עשויה העבודה, והשילוב בין השניים הופך את השהות הממושכת במקום ללא-נעימה. מבקרים בתערוכה יכולים לצאת כעבור כמה דקות כדי לשאוף אוויר ולהרגיע את העיניים. לעומתם, שומרות המוזיאון נאלצות לשבת בחלל התצוגה המחניק והמסנוור במשך שעות ארוכות ולהשגיח שאיש לא יחבל בעבודה, שבין אם תזכה את היוצרת בפרס ובין אם לא, תזרק בעוד שלושה חודשים לפח האשפה. הרי לכם מהלך אופייני ל”אמנות עכשווית”: מיצב מוזיאלי מתכלה שכל כולו קינה והרהור נוגה על אפסותה של התרבות ביחס לטבע, שמרשה לעצמו, בשם התרבות כמובן, לחרוך את עיניהן וריאותיהן של הפועלות המופקדות על שמירתו.

תערוכת המועמדים לפרס גוטסדינר לאמן ישראלי צעיר לשנת 2010 – יאן טיכי, דור גז ושחר יהלום
מוזיאון ת”א לאמנות
אוצרת: אלן גינתון