הלשון החרוצה של מריאן

דמויות לאינספור בתערוכה “שמי הוא מריאן” במוזיאון תל אביב חורצות כלפינו לשון. יש העושות זאת מתוך זעקה או מתוך חנק, כדי ללקק גלידה או כרמז מיני; יש כאן כלבים המוציאים לשון, כלבי־אדם או אנשי־כלב הרוכבים זה על גבי זה עם לשון משורבבת, וישנו אף כהן עטוף בטלית הנושא ברכה בפה פתוח. באחד הרישומים המוצגים בתערוכה, שבו מתוארת דמות נשית גרוטסקית קשורת עיניים וידיים, אף נדמה כאילו הלשון המשורבבת בעצמה חורצת עוד לשון.

ואולם נראה כי “חריצת הלשון” כאן אינה רק דימוי פיזי, מזעזע ככל שיהיה: זוהי גם, במידה רבה, העמדה הקיומית של האמן. המובן הראשוני של הביטוי “חריצת לשון” קשור לבוז והתרסה. סיפור חייו של מריאן – ניצול שואה שכל משפחתו נספתה, שחווה זוועות במחנות העבודה והמוות, וגם אחרי השחרור חש דחוי בישראל ובצרפת ובז לאופנות של אמנים “בורגניים” – תורם לפענוח העמדה הזאת. כך למשל, לפחות שני ציורים בתערוכה מזכירים יצירות של אמנים בולטים – שאגאל וקלימט – אבל עם טוויסט לגלגני. אלמנטים שונים בציור בעל הכותרת מהפכת הקרביים “קרמטוריום באושוויץ” מזכירים מאוד את הסגנון של שאגאל – אופן הנחת הצבע, הפנים הנשואות מעלה, אפקט כמעט חולמני בהבעות הפנים ובתנוחת היד בצד השמאלי של הציור – אך נושא התמונה חורג הרבה מעבר לדימויים הקשים ביותר ששאגאל העז אי פעם להעלות על הבד.

מריאן, נפש פועלת בקופסה, 1962, שמן על בד, אוסף פרטי Venus over Manhattan, ניו-יורק, צילום: אלעד שריג

ציור אחר, “נפש פועלת” משנת 1964, מזכיר עבודות של קלימט (למשל את “דַנַאֶה”) בתנוחת הגוף הרחב ובצבעוניות המנצנצת, אלא שכאן זהו דימוי מפלצתי, נעדר העדינות והליטוש האופייניים לקלימט, שבו העין נמשכת לשיניים החשופות של הדמות הבלתי־אנושית כמעט.

מריאן ביקש שיקראו לציורים שלו “ציורי אמת”: “רוב מה שכתבו עלי הוא זיבולי מוח [crap] וגם אומרים שאני אדם מרושע. וזה נכון. אבל ביחס לציור שלי, אני מכריז רשמית שהייתי מעדיף לקרוא לו ‘ציור־אמת'”, כתב בשנת 1976, שנה לפני מותו. רוצה לומר: אני יכול לנסות לצייר כמו שאגאל, אך לא אתאים את עצמי לדברים שאתם רוצים לראות – אדחוף לכם את האמת המחרידה בפרצוף!

מריאן, נפש פועלת, 1972, אקריליק וגואש על נייר, אוסף מוזיאון תל-אביב לאמנות, מתנת אלן ריץ’, לוס-אנג’לס, באמצעות ידידי מוזיאון תל-אביב לאמנות בארה”ב, 1983, צילום: מרגריטה פרלין, מוזיאון תל-אביב לאמנות

במשמעותה הבסיסית ביותר, התנועה של חריצת הלשון היא ביטוי של הרחקה: התינוק מוציא לשון כשהוא מסיים לינוק, משמע: “די!” זוהי צורה של “תקשורת” עם הלשון המשותפת לבני אדם ולבעלי החיים, ואכן, דימוי זה בולט בסדרת הציורים “הביבר האנושי” מתחילת שנות ה־60, סדרה של דמויות המשלבות אדם וחיה בקונפיגורציות שונות. אך חריצת הלשון כאן מעניינת גם מהיבט תקשורתי אחר: התערוכה כוללת סרט ניסיוני שעשה האמן בשנות ה־70, שבו הוא מספר על חוויותיו במחנות. בכמה הזדמנויות הוא מזכיר מצבים של שיתוק, של חוסר יכולת או רצון לדבר. אביו, לפי עדותו, הפסיק לדבר במחנה: “הוא ידע [מה מתרחש שם], מכיוון שלא דיבר. כאילו כיבה הכול. אני חושב שאולי הוא השתגע. הוא מעולם לא דיבר מאז”. דבר דומה קרה לו עצמו מאוחר יותר, כנראה מתוך פחד שיוצא להורג: “איבדתי את הקול… לא יכולתי לדבר. משהו במיתרי הקול כנראה”. ולמעשה, הסרט, שכותרתו “הנה האיש” (Ecce Homo, המילים שבהן הציג פונטיוס פילטוס את ישו ליהודים לפני הצליבה), הוא תולדה של שיתוק שאחז במריאן בתחילת שנות ה־70 בעקבות משבר נפשי. אז איבד את יכולת הדיבור, ובעצת פסיכואנליטיקאי החל לצייר במחברת את זיכרונותיו, כמעין “שסתום” לטיפול בהצפה הנפשית. בהמשך יצר את הסרט, שבו יותר משהוא מספר את זיכרונותיו במילים, הוא ממש צועק אותם; הסצנות של הזיכרונות מתחלפות בדימויים של ציורים שלו ושל דמויות או אירועים פוליטיים מההווה (בין השאר, משה דיין ויאסר ערפאת), כהערה הקושרת בין הזוועות של אז לזוועות של היום. התפתחות זו מדגימה באופן מובהק את הקשר בין שיתוק לשוני לאמנות כאמצעי הבעה חלופי למילים. במחברות שמילא במאות רישומים ביטא מריאן בדימויים עזים את מה שלא היה מסוגל עדיין “להקיא” במילים, אולי כיוון ש”נחנק” על ידי התרבות הסובבת, שלא רצתה אז לשמוע את הדברים.

מריאן, נפש פועלת, 1972, שמן על בד, אוסף פרטי, יפן, צילום: אלעד שריג

בציורים המאוחרים של מריאן, שנעשו בחלק השני של שנות ה־70, הלשון המשורבבת כל כך נוכחת שהיא נעשית למעין “צינור” מעורר אימה שמחבר בין דמויות – דימוי ספק מיני, ספק תוקפני.

יש כאן, אולי, חדירה שלא מרצון: לעתים לא ברור אם הדמות/מפלצת מוציאה לשון או שלהיפך, מחדירים לתוכה בכוח לשון או פאלוס, במעין עיוות קשה של הרעיון ש”כולנו רקמה אנושית אחת חיה”. ובכל זאת, בתוך כל המחנק והחניקה הזאת, חריצת הלשון וההקאה, בולט הנצנוץ הצבעוני, למשל בגלידה שמלקק קלגס היושב בתוך עגלה הקטנה למידותיו: התזות צבע מתוכשטות, הבולטות גם בדימויים שסוגרים את התערוכה, ברצף ציורי מחווה לציור “תרנגול ההודו המת” של פרנסיסקו גויה.

אמנם כנפי הציפור הזו כבר לא יתרוממו לעוף לעולם, אך פרפורי האור והצבע שמריאן משווה להן מסיחים את הדעת, ולו לרגע, מהגרון המתוח במחוות מוות.