הוולט ועונשו

שלום לך, יעל סלומה. ‫ספרי מי את, מה את עושה.‫‫

‫זאת שאלה לא פשוטה בכלל. באופן אישי וגם כאמנית אני מציגה את עצמי בכל פעם קצת אחרת. ‫אז אני יעל סלומה. סלומה עם שווא, זה חשוב. אני עושה וידאו והדפס, וכחלק מהפרקטיס שלי אני גם מלמדת ואוצרת. בגלל זה קשה לי להבין איך להציג את עצמי. ובאמנות שלי, לפני הכל, נוכחת העמדה שלי כאתאיסטית.

כאתאיסטית?

כן, וזאת עמדה עקרונית. אמנות מחליפה את חסרונה של הדת בחיים שלי. אני נמצאת בעמדה משונה; אני לא רוצה להיות אתאיסטית. חבל לי שאני לא מאמינה, זה היה פותר לי המון בעיות בחיים.

‫‫כמו?

תחושת משמעות. סיפוק. סיבה. אין לי אותם, ודרך האמנות אני מנסה למצוא אותם.

‫‫את אומרת את זה מתוך הנחה שלמי שמאמינים אין את ההתלבטויות האלה?

במידה פחותה, לדעתי. אמונה נותנת מסגרת ברורה לחיים, מבהירה מה טוב ומה רע. היא סיפור קוהרנטי לגבי מי את ומה תפקידך בעולם, ולי אין את זה באותה צורה. אם אמרתי לפני רגע שבכל פעם אני בוחרת איך להציג את עצמי, אז גם הסיפור שלי הוא הרבה יותר רופף מסיפור של אדם דתי. האמונה נותנת מטרה. את צועדת לקראת משהו, יש הצדקה וסיבה לפעולות שלך, ואני מנווטת באפילה.

‫‫איך אמנות נכנסת לתוך האפילה הזאת?

דרכה אני יכולה לעסוק בחוסר הביטחון, בחוסר התכלית, בחוסר המטרה. אני משתמשת באמנות גם כדי לשאול את השאלות האלו וגם כאמצעי, זה משמש אותי פעמיים.

מה הרקע לעיסוק שלך בדת?

והנה שוב אני צריכה לבחור גרסה אחת ספציפית. אני מגיעה ממשפחה שהיא דתית ולא דתית בו־זמנית, גדלתי בדתיות משתנה. וגם הסיפור התנ”כי הוא סיפור מכונן מבחינת הזהות שלי, גם כיהודיה וגם כישראלית, וגם, וזה אולי החלק הכי חשוב, כאמנית. קשה ואולי בלתי אפשרי עבורי להשתייך לדיסציפלינה שצמחה מתוך הדת.  גם פסלוני פריון פרהיסטוריים וגם ציורי מערות היו כנראה קשורים בפולחן דתי.

‫‫זה מחייב אותך באיזשהו אופן? זאת אומרת, יש לזה תוקף מבחינתך?

‫‫אני כן מרגישה מחויבת להידרש לזה, אבל יכול להיות שאני מרגישה מחויבת להידרש לזה כי יש לי איזושהי תסבוכת אישית עם זה. ולא רק מהבחינה האישית־משפחתית, אלא גם מהבחינה הפוליטית־לאומית, כי דת בישראל מצדיקה הרבה דברים שאני לא תומכת בהם, וההצדקות הראשוניות והבסיסיות ביותר שלהם הן הצדקות דתיות.

‫‫איזה דברים או תופעות למשל?

‫‫הכיבוש לפני הכל. הסיבה הבסיסית להמשך שלו היא הצדקה דתית.

בואי ניכנס מתוך הדברים האלו למה שאת עושה. יש לך עכשיו תערוכה בשם “Payday“ בבית האמנים בירושלים, שאצרה טלי בן נון. ספרי עליה.

אני שוב ושוב מוצאת את עצמי מבינה שיש לדברים שקיימים ביום־יום בהכרח הקשר דתי. התערוכה הזאת התחילה מתוך רגשות אשמה שהיו לי סביב הזמנת אוכל מוולט. יש בזה ממד נוראי, זאת עצלות. למה אני מזמינה משלוח אוכל? כי אין לי כח להכין לעצמי ארוחת ערב. זאת עצלות, אחד משבעת החטאים בנצרות.

אפשר למנות רשימה ארוכה של חטאים בהזמנת משלוח אוכל.

כן. וזה לא נגמר שם. יש גם עלות כלכלית גבוהה באופן יחסי לארוחת ערב. ולא יוצאים לעיר, לא פוגשים אנשים, לא מתהלכים ברחובות, לא משתתפים בהווי העירוני בשום צורה. לא. את מסתגרת בבית שלך, מקבלת שקית משליח, ויש את הרגע הזה שקצת פותחים את הדלת, השליח כבר מוסר לך את האוכל ונעלם עוד לפני שאת מספיקה להגיד תודה רבה במדרגות. בינתיים, כל האוכל ממתין בכלים שיהיו בשימוש חצי שעה לכל היותר. הצד השני של התופעה מתגלה כשאת בכל זאת יוצאת החוצה. בתל אביב, ואני יודעת שהרבה זמן לא היית בתל אביב, זאת זוועת עולם, זה מרגיש אפוקליפטי. עשרות שליחי וולט בכל רמזור, עם הסמל והקופסה הכחולה. התחלתי להיות מוטרדת מזה. הרגשתי שחיי הולכים ונהיים יותר ויותר תלויים בשליחים, לא רק וולט. כל תרבות הצריכה נעשתה יותר ויותר תלויה בשליחים שמביאים לי את כל צרכיי הביתה. כשאני מזמינה הארדיסק חדש, בגד חדש, אוכל חדש, השליחים מביאים לי את שחשקה נפשי עד לפתח ביתי. אפילו היציאה מהבית כדי לצרוך נעשתה משימה גדולה מדי עבורי ואני צריכה שיהיה בן אדם שזה כל התפקיד שלו, ואני מוכנה לשלם לו על זה.

הרבה.

כן. והתחלתי לחשוב על הקונספט של שליח. שליח ציבור, והשליח המקראי שהיה סוג של נביא, שליח אלוהים. שליח הדת הופך לשליח של מוצרים. מטרתו היא לא להביא דבר שליחות מאלוהים, אלא דבר שליחות ממשי, קונקרטי. ‫‫‫‫בדיוק הפוך משליחות רוחנית.

ויש עוד חלק לסיפור המסגרת: אני גרה ביפו, וברחוב שאני גרה בו אין בו כל כך בניינים נוספים. אחד השכנים מהקומה מתחתיי, נער בן 18, החליט לפתוח מין מוסך לו ולחברים שלו. זה בשטח מת, ביפו זה עדיין קיים. מהר מאד המוסך הפך להאנג־אאוט: החברים מגיעים עם האופניים החשמליים שלהם, עם הקופסאות וולט, והם פשוט יושבים שם בערבים, בעיקר בקיץ. הייתי בוהה בהם מהמרפסת שלי. אני מטפלת בעציצים והם, יושבים במוסך. כל אחד עם העניינים שלו שגם מסמנים מעמד סוציו־אקונומי. האישה האשכנזייה מטפלת בעציצים ובפרחים שלה, בזמן שהם מטפלים באופנועים ובאופניים החשמליים שלהם, עם הקופסת וולט מאחורה. זאת הייתה מן קלישאה. ולאט־לאט הכל התחיל להתחבר. יצרתי קשר עם אופנוענים ומצאתי, בדרך לא דרך, תחנת דלק שבה אופנוענים נפגשים, ושממנה הם יוצאים לנקודת מפגש באמצע שום מקום, באזור החולות של ראשון לציון. הם נפגשים בלילות, בעיקר בסופי שבוע. המפגשים האלו הפכו להיות העבודה שנקראת “ארבעה פרשים”: אלו ארבעה סרטוני וידאו קצרים שמוצגים על מסכים קטנים. הסרטונים אמנם מתעדים את המפגשים האלה של האופנוענים, אבל יש שם גם התערבויות שלי, ועריכה לפי צרכיי.

רגע, והם שליחי וולט? מי האנשים האלה?

‫‫לא, הם אופנוענים כבדים, ומה שהם עושים בכל המפגשים האלה זה לתעד את זה. הסיבה למפגשים היא לפני הכל סיבה ויזואלית ואסתטית, התגאות בכלי ובביצועים. הם כל הזמן עם הטלפון, מצלמים את עצמם, מצלמים את יתר החברים, מצלמים את הכלים שלהם, ואחרי זה עורכים מזה סרטונים ומעלים לטיקטוק. אני נחשבתי זקנה כשאמרתי שאין לי טיקטוק, שיש לי רק אינסטגרם.

הם לא קודם כל חברים?

‫‫לא. כן נוצרות חברויות מזה, אבל הם לא חבורה של חברים שנפגשים, אלא חבורה של אופנוענים שנפגשים לבדוק את האופנוע והביצועים אחד של השני, לתעד אותם.

ומי הקהל שלהם?

‫‫הם עצמם. והם מעלים לטיקטוק ועוקבים אחד אחרי השני.

נשמע כמו פעילות לגמרי פולחנית.

בגלל זה הם שמחו לשתף איתי פעולה, אף שביקשתי מהם דברים שהם לא בהכרח שמחו לעשות. אבל תמיד היה איזשהו סחר – נתתי להם תיעוד במצלמה טובה, ונתתי להם את כל הצילומים של הכל לא ערוכים, והם יכולים לעשות איתם מה שהם רוצים, בתמורה לזה שהם ישימו קופסת שליחים כמו של וולט מאחורה. ואלו ארבעת הפרשים.

מי הם ארבעת הפרשים?

שליחי האפוקליפסה. ביהדות וגם בנצרות יש סדר מאוד מאוד ברור של אחרית הימים, מה קורה אחרי מה. השלב הראשון הוא שמופיעים ארבעה פרשים שמביאים את מלחמת גוג ומגוג. בסופה מתקיימת תחיית המתים, ואחרי תחיית המתים מגיע יום הדין. מדובר בארבעה פרשים, ארבעה סוסים, אדום, שחור, לבן, וסוס אחד שלגבי הצבע שלו יש מסורות שונות. עניין אותי שנקודת ההתחלה של התהליך הזה, שבסופו יום הדין, היא קבוצת שליחים על סוסים, האופניים החשמליים של פעם.

זאת עבודה אחת בתערוכה.

העבודה השנייה היא אולי האישית ביותר. אם תיארתי לפני רגע את השליחים שמביאים לי את האוכל, העבודה השנייה מתארת המתנה לשליחים. רואים בה אנשים בביתם, לרב עסוקים בסלולרי שלהם. היא מורכבת מחמישה הדפסים בטכניקת חיתוך לינולאום. כל אחד מהם מתאר אדם בגיל, מגדר, מקצוע, ומצב סוציו־אקונומי אחר ספון בביתו. יש את הנער שמאונן בחדרו, יש את הפנסיונר במטבחו, יש את נערת הטיקטוק ואמה, יש את היוגיסטית בסלונה, ויש את הזוג בדירה שלהם. העבודות האלו הן התכתבות עם הדפסי עץ של הולביין הצעיר מהמאה ה־16 שנקראת מחול המוות. זאת סדרה של חיתוכי עץ שמתארת בני מעמדות שונים: יש שם את המלך, את התינוק, את הרוזנת, את הכומר, את הסוחר, את הימאי, סך הכל 41 חיתוכי עץ. אל כולם מגיע מלאך המוות ואוסף אותם אליו. עכשיו, מחול המוות זה בכלל ז’אנר שצמח בימי הביניים מתוך המגיפה השחורה והוא  עוסק באוניברסליות של המוות. מתוכו מגיע גם התיאור של מוות כפי שאנחנו מכירים אותו בתרבות הפופולרית, השלד הלבוש בגלימה שחורה, עם החרמש.

לקחתי רעיון כמו־דתי והפכתי אותו לחלק מההיגיון הצרכני. חיתוכי העץ הפכו לחיתוכי לינולאום והם משמרים את אותם המעמדות, המגדרים והגילים. התאמתי לכל דמות חללי פנים. עשיתי שופינג עבורם, עבור הדמויות שלי, דרך שיטוט באינסטגרם וניסיון להבין איך החללים של הדמויות האלה נראים במציאות. הטכניקה שבה השתמשתי היא קולאז’ סיזיפי של חפצי צרכנות. הקפדתי שיהיה ממותג: בלנדר נינג’ה, מכונת נספרסו, איי־רובוט, אייפון, אייפד, מקבוק פרו, רמקולים של JBL, אוזניות ביטס ביי דרה, מנורה של סרג’ מוי, בקבוקי קוקה קולה, קרם גוף של ניבאה, צמחים – בפרט קלדיומים ומונסטרות – פוסטרים של מלחמת הכוכבים, בגדים של אדידס, ספה של פייר אגוסטין רוז, מנורות של דיזל ליבין, שולחן של אקסל ורדרפורט. במקרה של הנערה הטיקטוקרית  הריהוט הוא דווקא של איקאה, ולנער יש מחשב שולחני של דל.

מה הנחה אותך בבחירות האלה?

המעמד הסוציו־אקונומי של הדמויות שאני מתארת, והחפצים שהם מקיפים את עצמם בהם כשהם ספונים בתוך ביתם.

כלומר, חפצים ניתנים לזיהוי, שאפשר לחלץ מתוכו הרבה מידע על מי הדמויות ומה הן.

החלל שבו הם חיים הפך להיות סממן של הזהות שלהם. ניתן למצוא בו סימנים ויזואליים למעמדם הכלכלי, החברתי, למקצוע שלהם, לעיסוק שלהם, לתחביבים שלהם. מה שמאחד אותם וגורם לזה לא להראות קולאז’ זאת הטכניקה של חיתוך לינולאום, טכניקה מאחדת. אבל למעשה כשמתבוננים בדימויים הפרספקטיבה קורסת אל תוך עצמה. מזהים את הקולאז’יות, את האיסוף האובססיבי של אובייקטים של תשוקה.

אובייקטים של תשוקה.

לגמרי. אתחיל מהדירה שלנו בניו יורק. היא הייתה המקום הכי קטן בעולם: מטבח קטנטן, שולחן אוכל קטנטן, אבל היה לנו את כל מה שהיינו צריכים, ושמחנו. את הכל השגנו ואספנו, כמו שחייתי עד אז, אוספת ומלקטת דברים מפה ומשם, ומוצאת את זה בחינם ואת זה, וגרה בכוכים הקטנים והחמודים שלי. ואז הגענו לישראל. עברנו ליפו, ופתאום יש לנו דירה ענקית. כלומר, ענקית ביחס למה שהייתי רגילה אליו. ופתאום היה צריך למלא אותה, אחרי כל כך הרבה זמן שחייתי בתחושה שהחיים שלי חייבים להיכנס לתוך מזוודה. אסור לצבור דברים, וגם כאמנית הייתה לי את הלוגיקה הזאת. אני לא מפסלת כי פיסול לא נכנס למזוודה. צריך דברים שמתקפלים. או על הארדיסקים. כל האמנות שלי בתוך קופסא קטנטנה. איזה מדהים זה? ואז אנחנו מגיעים לחלל הענק הזה, ואני בכלל לא יודעת איך להתמודד אתו, איך לעשות שירגיש בית. ומצאתי את עצמי בוחרת ספה. לראשונה בחיי קניתי ספה, קניתי מנורה ולחלוטין נשאבתי לתוך העולם הבורגני הזה, שהיה מאוד זר לי עד לפני רגע, ואני אגיד שהיום אני שוחה בו כמו במים, ואחרי כמה שנים אני לא רואה את המים האלה. אבל את העבודה הזאת עשיתי ברגע שבו זיהיתי את המעבר באגם, וזיהיתי את המים החדשים. נהיה לי קשה עם האדם החדש והבורגני שנהייתי, עם זה שאני פתאום אדם מבוגר שהולך וקונה ספה. וככה יצאתי לעבודה.

מה הפריע לך?

הפער בין מי שהייתי עד אז למי שהפכתי להיות. אישה מבוגרת שסדר יומה סובב סביב שאלות עיצוביות ולא עקרוניות של תרבות זחוחה ופריבילגית. פשוט לא זיהיתי את עצמי בתוך הדבר הזה, זה היה משבר רציני. והפתרון היה לעשות על זה אמנות. אבל השבר הזה עדיין נמצא בתוכי.

ויש עוד עבודה, שנקראת “יום הדין”.

“יום הדין” היא הדפס של חיתוך עץ שבנוי מ־60 לוחות. כל לוח הוא של 30X30 ס״מ וצבעו עובר בהדרגה משחור לאדום. עשיתי אותה באותה תקופה של משבר, מתוך זה שהתחלתי להסתכל על סרטוני נפילות ביוטיוב. הרגשתי בעצמי בנפילה חופשית, באבדן פרספקטיבה, תחושה של צלילה, והתחלתי להסתכל על סרטוני נפילות ביוטיוב כי חשבתי שזה מצחיק ומזעזע, הנה אדם נופל, כמו סרטוני פספוסים. אבל אלו למעשה סרטונים של חוויה שהיא לכל הפחות לא נעימה, ולפעמים מזעזעת ואפילו קטלנית. היו סרטוני נפילות מצחיקים לכאורה, שמהתיאור שלהם היה ברור שהאדם לא בחיים בעקבות הנפילה.

סרטונים קיצוניים.

אבל לא במבט ראשון. אלו נפילות מצוק שמוצגות כ־fail. וזה מה שהיכה בי, שהוליווד עושה המון מאמצים כדי להמחיש לנו את המוות, זאת אומרת שאנחנו מזהים את המוות רק כי הוא מוצג במכוון כנוראי. לעומת זאת, סרטון של אדם נופל מצוק ומצולם בטלפון לא נראה כזה נורא. צריך שיהיה כתוב במפורש למטה שהאדם מת. התחלתי לאסוף צילומי מסך של אנשים נופלים, והתחלתי לרשום אותם. עוד ועוד אנשים נופלים. חלקם בנפילות שטותיות, חלקם נפילות מזעזעות. ולאט לאט הרכבתי אותם לפי קומפוזיציה של עבודות שמתארות את יום הדין. יש בעבודות כאלו סמליות קבועה שהתחילה להתפתח בימי הביניים: הדמות של ישו או של אלוהים, השופט, בגובה שני שליש במרכז. למטה מתרחשת תחיית המתים, מצד ימין יש את אלו שעולים לגן עדן ומצד שמאל אלו שנגזר דינם לגיהנום והם בדרכם למטה לגיהנום הנצחי. בהדפס שלי הרכבתי את הנפילות האלה מיותר מ־70 דמויות, עשר מתוכן לקוחות מדימויים של יום דין שהצלחתי לאתר, היתר מגיעות מסרטוני נפילות, והן אלו שנופלות לגיהנום.

בנית את סדר הדברים של אחרית הימים.

‫‫פחות או יותר, כן. העבודות משרטטות גם איזשהו יחס של שכר ועונש בין תרבות הצריכה, החטא ועונשו.

כי אנחנו חיים בתרבות צרכנית וכולנו נלך לגיהנום? כי אנחנו מזמינים מוולט?

סוג של… כן, סוג של נבואת זעם.

אני חושב על עבודה קודמת שלך בשם “הנער” שעסקה ברצח מוחמד אבו ח’דיר, וידאו שעבדת עליו הרבה מאוד זמן, לפני שעזבת את ניו יורק, נכון?

נכון.

היא הייתה אפלה, לא היה לה שום צד אופטימי. היא עסקה במוות, מוות אכזרי ורנדומלי.

אני לא קלטתי שיש משהו מקשר ביניהן. היא מ־2017 ומבחינתי העבודה האחרונה שלא עוסקת בתכנים דתיים. פתחנו את השיחה בשאלות של דת, והעבודות שעשיתי מאז, מ־2017 עוסקות ברעיונות דתיים, בנבואות מספרי דת. אבל גם אותה אני לא יכולה לנתק מזה שהגורם לרצח, הסיבה לרצח שהעבודה עוסקת בו היא סיבה דתית. גם אם הסיבה לרצח היא שנאה עיוורת, ההצדקה לשנאה העיוורת נמצאת לטענת הרוצחים, בדת. העבודה מורכבת מ־1,400 צילומי סטילס שכל אחד מהם נערך בנפרד. הם מתארים את המסלול של מוחמד אבו ח’דיר ורוצחיו, חוטפיו ורוצחיו יותר נכון, מהמקום שבו נחטף אל המקום שבו נשרף למוות ביער ירושלים. עקבתי אחרי התיאור מחקירות המשטרה. יש תיאור די ברור של הדרך שהם עשו. תיעדתי את הדרך בצילומי סטילס ולאחר מכן ערכתי אותם. הסאונד של העבודה ערוך מתוך הקלטת שיחת טלפון שעשו שלושה נערים למוקד 100 ברצח שקדם לזה של מוחמד אבו ח’דיר. הבסיס של שתי הרציחות האלו הוא לאומי ודתי.

לצערי גם העבודות האלו לא אופטימיות, ומדכדך אותי לחשוב שאני לא משאירה כל כך פתחים לאופטימיות. לא בעבודה “הנער” ולא בתערוכה הזאת. ואופטימיות חשובה כדי להצליח להמשיך להתקיים ולחיות, לקום בבוקר ולהצליח לקום מהמיטה. צריך אופטימיות, אחרת נשארים במיטה.