בואו נדבר על כסף (ועל סולידריות)

בואו נדבר על כסף. נכון, זה לא אסתטי או מקובל לדבר על איך חיים מאמנות. הציווי התרבותי הוא שתגמול כספי, שלא לדבר על פרנסה, יהיו מחוץ לשיחה על הפרקטיקה של יצירת אמנות. אבל אני רוצה לדבר על שניהם.

אנחנו כבר מזמן לא חיים בתקופה הרומנטית, שראתה את האמנויות כתחום אוטונומי ואת האמן כגאון שעובד לבדו ויוצר ממוחו הקודח. היום יש לחשוב את שדה האמנות דרך ביטולם של שני הרעיונות הללו. ובכל זאת, אמנות פלסטית, בניגוד לאמנויות במה, היא לכאורה יצירתו של האינדיבידואל, נפרדת לחלוטין מהכלכלה של שדה האמנות (גם אם היא נמכרת מדי פעם) ומשוק העבודה; האמן אינו נחשב “עובד אמנות”.

אלא שלמעשה אין מדובר באקט מבודד; אמנות בנויה ממאמץ קהילתי וקולקטיבי. תהליכי היצירה כרוכים בשיתוף פעולה בין אמנים ובינם לבין א.נשים רבים. רשת עצומה של עובדים ועובדות, משרות ותפקידים עומדת מאחורי כל עבודת אמנות: בתי־ספר ואקדמיות, מוזיאונים, גלריות וחללי עבודה, מפיקים, אוצרים, מעצבים, טכנאים ותולי עבודות, כותבים ומבקרים, עורכי טקסטים ואנשי אבטחה (נכון היה לכתוב את הכל בלשון נקבה; רובן נשים). אלפי א.נשים לוקחים חלק במערכת המושתקת של עולם האמנות, שלא רק מספקת פרנסה חיונית, אלא גם מייצרת מערכת פיננסית — שוק שלם שעומד בפני עצמו כמעט לחלוטין (בישראל; במקומות אחרים בעולם זהו שוק העומד בפני עצמו לחלוטין). מבחינה כלכלית אי אפשר להפריד בין אמנים ויצירות אמנות לבין המוסדות, העובדים והפועלים שמאפשרים אותם.
אפשרויות הפרנסה בשדה האמנות, כמו בכל שדה חברתי אחר, מובנות על ידי יחסי כוחות בין סוכנים שנמצאים בעמדות שונות בשדה ומנהלים מאבקים על משאבים ועל עצם האפשרות להגדיר את כללי המשחק. על כן, השיחה על שדה האמנות והכוחות הפועלים בו חייבת להכיל גם את עובדי המוזיאונים, הפועלים שצובעים את הקירות, מוכרי היצירות, האוצרים, בעלי הגלריות, הרוכשים ומניעיהם. אם בוחנים את התרבות רק דרך חור המנעול של האינדיבידואל — אין שום אפשרות לדבר על תנאי העבודה, על פרנסה ראויה ועל הסיכויים העגומים של אמניםות לשלם שכר דירה (ועל סטודיו, חלום רחוק עבור אמנים רבים). ועל זה חייבים לדבר.

המערכת הכלכלית הקיימת מייצרת אמנם תרבות ואמנות (ואפילו טובה), אבל מעטים מאוד מרוויחים די למחייתם. עולם האמנות מתבסס על עובדים עצמאיים (פרילנסרים), רובם מועסקים לפי שעה או בחוזה קבלן, בלי ימי מחלה, ימי חופשה או פנסיה. המוסדות תמיד בסכנת סגירה, קיצוץ, בעיצומה של “תקופה קשה”, קורונה או מלחמה. אנשים יצירתיים רבים בקושי שורדים מעל קו העוני. הוצאות ספרים מתכווצות ונעלמות, מועדונים נסגרים, תעשיית המוזיקה סופגת מהלומות במעבר לסטרימינג ועיתונות התרבות נכבשת על ידי יח”צנים או פשוט לא קיימת.

ואולם, תעשיית האמנות עדיין עומדת, ומי שמאפשרים לה לנשום, ולו בקושי, הם מי שהיא עצמה לא מחשיבה — וגם לא מתגמלת. הם מי שממלאים את התפקיד הכלכלי העיקרי בשדה ומתחזקים את הכלכלה הא־סימטרית שלו באמצעות אספקת ציוד אמנות, חוגים, סיורים, הרצאות, חברות במוזיאון. הם המדריכים והמורים (תמיד בתשלום נמוך), אסיסטנטים, טכנאים; צוברי השעות וסופרי המילים.

הגישו בקשות למענקים!
גורו במרכז!

עד שנות ה־90 פעל שדה האמנות הישראלי תחת סמכותה של ההגמוניה; המדינה — דרך מוסדות כמו בצלאל והמדרשה, שהעסיקו בעיקר גברים אשכנזים חילונים, שקבעו מי בפנים ומי לא. רוב מי שהיו בפנים התפרנסו מכסף ציבורי. לא רב, אבל כזה שסיפק פרנסה, כבוד ואפשרות לחיות מאמנות (מי שנותרו בחוץ נעלמו או היגרו, ויחידי סגולה מהם שרדו איכשהו). המעבר לתרבות כלכלית ניאו־ליברלית, לשוק חופשי ופתוח יותר (כביכול), הביא שחקנים וקולות חדשים לשדה, ובד ובבד אישרר את שליטתה של ההגמוניה שפעלה תחת המסגרות הציבוריות. הכוחות האידיאולוגיים עדיין עיצבו את השדה, ואותה הגמוניה (רובה) עדיין שולטת בתקציבים המעטים שקיימים, אלא שהאידיאולוגיה השתנתה, ואיתה הרחבת התפיסה שכל אמן הוא סובייקט והיוצר הבלעדי של סיפור חייו, ושהוא לבדו אחראי לניהול מוצלח של הקריירה שלו. כל זה, תוך הדגשת־יתר של המושג “בחירה חופשית”, לצד הדרישה לכישורי ניהול עצמי; למשל, יצירה אקטיבית של קשרי עבודה וניהול מערכות יחסים עם גורמים בשדה. דומה שהדרישות מהאמן שאינן קשורות ליצירה שלו רק התעצמו: התעוררו מוקדם! הגישו בקשות למענקים! גורו במרכז! מכרו את עצמכם! כתבו הצהרת אמן! עדכנו את האתר! ואת האינסטה! ותעלו כבר פוסט (אבל לא ביקורתי חלילה)! אתם חייבים להיפגש עם האנשים הנכונים! וכן הלאה. אם האמן אינו יכול או אינו מעוניין לעשות זאת, הרי שהוא עצמו אשם באי־יכולתו להתפרנס מאמנותו. ואכן, אמנים רבים נאלצים לשכור שירותים של יועצים, כותבים, מעצבים, מחברי בקשות תמיכה ועורכי טקסטים — ובכך למעשה מרחיבים את תעשיית האמנות.
כל זה אין משמעו שאמנים שיצייתו ייהנו משגשוג כלכלי. 97% מהאמנים שהגישו בשנה שעברה בקשות תמיכה לחממת האמנים של מפעל הפיס — סורבו. לקרן רכישות ייעודית שהוקמה ב־2022 במקום פרס רפפורט לאמנות הוגשו 1,850 תיקי עבודות, ומהן נרכשו 58 עבודות בלבד. אלא שגם הפרסים והתמיכה, שמעטים זוכים בהם, מספקים בעיקר מימון אד־הוק שכרוך במחויבויות שונות ובהוצאות נוספות (נסיעות, תערוכה, תרומת עבודות למוזיאון). ראוי להזכיר כאן גם פרויקטים רבים שאמנים מבצעים חינם או כמעט חינם, כשהתמורה היא קרדיט, חשיפה ותקווה שהפרויקט יוביל לפרויקט הבא, שאולי הפעם יהיה מתוקצב ומשולם. אי־היכולת להתקיים מהשדה האמנותי מביאה יוצרים רבים להיפלט מהשדה ולהפסיק ליצור. אלה שנשארים מתקיימים בתנאי תחרות בלתי פוסקים, ולא פעם נאלצים להתחנף ל״חבריהם״ לשדה. דיון, ויכוח לוהט או מריבות אידיאולוגיות אינם אפשריים, כי הרי לא כדאי לעצבן אף אחד; לעולם אין לדעת מי יושב בוועדות. מצב זה מחסל אפשרות לסולידריות ואחריות קהילתית ומעודד היפר־אינדיבידואליזם, ניכור והרבה חיוכים מנומסים.

החלופות הפוסט־קפיטליסטיות

הפתרון, כך סברו רבים, הוא בטכנולוגיה; בנגישות המגוונת שהיא מאפשרת וביכולת של רשתות חברתיות ופלטפורמות ברשת לעקוף את מנגנוני התיווך ושומרי הסף ולאפשר לאמנים להגיע ישירות לקהל ולקיים איתו תקשורת דו־כיוונית. הפלטפורמות הללו גילמו הבטחה של דמוקרטיזציה של שוק העבודה ואיפשרו לכל אחד לנהל עסק משלו, לכאורה: להיות נהג מונית (Uber), שליח (Wolt), בעל מלון (Airbnb), בעל גלריה (Instagram), חנות אמנות (Etsy) או סוכנות צילום (Shutterstock). ברם, הפלטפורמות התגלו כשחקניות ראשיות במנגנון הניצול הקפיטליסטי. הן יצרו דרישה לעוד זמן ולעוד מאמץ עבודה — בלי לתת עבורם תמורה ממשית. אמנם יש יוצרים שניצלו את מרחב התמרון ואת היתרונות הטכנולוגיים שהפלטפורמות מציעות כדי לעקוף את מנגנוני השוק הישנים והצליחו כ”עובדים יצירתיים” עצמאיים, אבל אלה מעטים שאינם מעידים על הכלל. היסודות הבסיסיים של הכלכלה היצירתית (ובכלל) הם בתווך שבין מספר קטן של פלטפורמות מונופוליסטיות נצלניות שמאפשרות תמורה כספית קטנה (אם בכלל) ליוצרי התוכן שמשתתפים בהן. היום אנו מבינים שהפלטפורמות הן דרך לנצל את העובדים ואת נכסיהם בלי לספק להם את רשת הביטחון הסוציאלי שמקום עבודה מסודר מחויב לתת.
יותר מזה: פלטפורמות הן בו־בזמן גם אמצעי מעקב שמחלצים ושואבים את הנתונים האישיים של המשתמש כאמצעי מסחר. משמע, מצבם הכלכלי העגום של עובדי האמנות היום נעוץ גם בעליית כוחן של הפלטפורמות הטכנולוגיות הללו. הניצול ניכר למשל בחברות שמוכרות איורים, תצלומים, קובצי מוזיקה או עיצוב אתרים. האמנים שהחברות הללו מוכרות את יצירתם מקבלים אחוז קטן מהקנייה. מנגנון זה אולי מיטיב עם הלקוחות ומציע ליוצרים מאגר לקוחות גדול יותר, אבל מבחינה כספית (וגם יצירתית) מדובר בהרעת המצב.

רק לפני שנה היללו את ה־NFT, האסימון חסר התחליף, הפרוטוקול הקריפטוגרפי, כדרך טובה לאמנים לקבל שליטה וכסף על מכירת היצירות הדיגיטליות שלהם. מכירות ה־NFT עברו צמיחה אקספוננציאלית מלווה בשוק משתולל, והון עצום נזרק לעברן. בשיא הטרנד, עבודה של ביפל (Bepple) נמכרה במחיר שיא של 69.3 מיליון דולר (דרך בית־המכירות הפומביות כריסטי’ס), וסדרה שיצר האמן הדיגיטלי Pak (The Merge) נמכרה ב־91.8 מיליון דולר.

ה־NFT ספג ביקורת סביב שתי נקודות מרכזיות. הראשונה, ההשפעה הסביבתית — טכנולוגיית בלוקצ’יין, שה־NFT עובד איתה, היא אסון סביבתי. והשנייה, הבועה הספקולטיבית — ה־NFT כתרמית פירמידה שאין בינה לבין אמנות דבר. אמנם עבודות דיגיטלית אכן נוצרו ונמכרו, אולם שוק ה־NFT שיכפל את יחסי השוק הקיימים כדי להתקיים: שוק עם מיעוט זניח של כוכבים, שעושים מיליונים. כל השאר (90%) אינם שורדים. שליש מהאמנים מוכרים את ה־NFT שלהם ב־100 דולר או פחות (כעלות הנפקת NFT), והם האחוזון הגדול ביותר. מי שמרוויחים הרבה כסף בשוק ה־NFT הם אחוזון זניח מכלל המשתתפים (ולא נדון הפעם באיכות העבודות של זוכי הלוטו של ה־NFT).

ה־NFTs (כמו מטבעות הקריפטו) הבטיחו ביזור; לפזר את הכוח המרוכז בידיהם של השחקנים המרכזיים של שדה האמנות — הגלריות, בתי המכירה הפומבית, המוזיאונים והאספנים המרכזיים — וליצור שוק אמנות מבוזרת; לבטל את היררכיית המשתמשים ולהיפטר ממתווכים. ההבטחה להזדמנויות שוות לכל האמנים להשתתף במכירת עבודות התבררה כהבטחת שווא. הכסף העצום שייצר שוק ה־NFT נמצא בידיו של מיעוט, שבחלקו אפילו לא מונה שחקנים חדשים בשדה. הרי כריסטי’ס מכרו את ביפל; לא בדיוק מהפכה. וכך, כשם שבכלכלת האמנות המסורתית כמחצית מהרווחים בשוק המכירות הפומביות מגיעה לאחוז בלבד מהאמנים שעבודותיהם נמכרו, כך גם בשוק ה־NFT הרווחים מגיעים למיעוט זניח של האמנים. באחרונה בועת ה־NFT התפוצצה, יחד עם בועת מטבעות הקריפטו, כך שגם למיעוט הזניח של האמנים שכן הרוויחו משהו ממכירת העבודות שלהם כ־NFT לא נשאר הרבה.

הגאולה מן הקואופרטיב

אני רוצה להציע מחשבה על התארגנות דרך פלטפורמת קואופרטיביזם (Platform Cooperativism); פלטפורמה מקוונת (אתר או אפליקציה סלולרית) המאורגנת כקואופרטיב, מנוהלת באופן דמוקרטי ונתונה לבעלות קהילתית (של עובדיה, לקוחותיה, המשתמשים בה או בעלי עניין מרכזיים אחרים) — אלטרנטיבה לפלטפורמות התאגידיות.

הרעיון בבסיסו פשוט: חתוך את המתווך התאגידי; צור Wolt שמנוהלת על ידי השליחים עצמם, צור גרסת Airbnb המנוהלת על־ידי תושבי הערים, הפוך את פייסבוק או טוויטר לפלטפורמה הנשלטת באופן דמוקרטי על ידי כל המשתמשים. כל מה שצריך זה פשוט לבנות אפליקציה טובה שתהיה בבעלות העובדים (טוב, לא כל כך פשוט).

סטוקסי, למשל, היא חברת סטוק פוטו בבעלות אמנים (בניגוד ל־Getty ול־Shutterstock). החברה חולקת את רווחיה עם הצלמים, ורשמה עד כה רווחים של יותר מארבעה מיליון דולר שחולקו בין היוצרים. דוגמה אחרת היא Resonate, הפלטפורמה לסטרימינג של מוזיקה (כמו ספוטיפיי). במקום לשלם דמי מנוי חודשיים, Resonate משתמשת בסטרים כמודל; המשתמשים משלמים סכום קטן עבור כל פעם שהם מאזינים לשיר, ואחרי ששילמו במצטבר סכום מסוים, הם רשאים להוריד את היצירה למחשב שלהם. בניסיון לנטרל את תת־התשלום לאמנים בפלטפורמות סטרימינג תאגידיות, הקואופרטיב מעביר 70% מהכנסותיו לאמן וללייבל שלו. היו כמה נסיונות דומים שלא צלחו, אבל הטכנולוגיה נעשית נגישה יותר מרגע לרגע והצורך בה גובר (ראו לדוגמה את מסטודון (Mastodon) כאלטרנטיבה מבוזרת לרשתות החברתיות, שמתחילה להיות פופולרית בעקבות קניית טוויטר על ידי אילון מאסק).

כקהילת יוצרים ואמנים, יהיה עלינו להתארגן עם פלטפורמות (פיזיות ווירטואליות) משלנו כדי לשרוד את הפוסט־קפיטליזם. מעבר לזה, עלינו לקחת בחשבון את ההשפעה העתידית הגדולה של אינטליגנציה מלאכותית על כל תחומי היצירה והאמנות — שלל כלים טכנולוגיים שמייצרים תמונה, וידיאו, פרוזה ושירה דרך אלגוריתם. השפעתם של הכלים הללו כבר ניכרת, ורבים מנבאים שלפנינו עידן שבו לא יהיה צורך ביוצרים אנושיים בכלל. ואולם, כשם שהמצלמה לא העלימה את הציור והאמנים המציאו את האמנות מחדש, עלינו לאמץ את הכלים הללו בעצמנו, ללמוד אותם ולהבין איך להשתמש בהם. אבל כל עוד תאגידי הטכנולוגיה יהיו שבויים בספקולציות שוק ופירמידות הון וכליהם ישמשו לניצול יוצרים כדי לעשות עוד ועוד כסף, ניתקע עם קופים על יאכטות, אמנות גרועה וכיסים ריקים.

פוליטיקה, ועכשיו!

המשבר הקפיטליסטי אינו מתחיל, מן הסתם, בשדה האמנות, והוא אינו משבר של שדה האמנות — אך האמנות יכולה לשקף אותו ואת השפעותיו. למדינה ולכוחות הכלכליים הניאו־ליברליים שהיא מקדמת אין שום עניין בחינוך או בקידום אמנות ואמנים. אמנים אינם קבוצה הומוגנית. אולי בהגדרה הם שונים ככל האפשר (ביום טוב). אבל לשונות יש מחיר. ברם, לאמנים כאזרחים עובדים יש אינטרסים משותפים, עובדה שצריכה לקדם סולידריות עם אנשים שאינם אמנים ואינם דווקא משדה התרבות. המערכת הכלכלית הנוכחית שלנו משאירה את רוב האנשים, כולל עובדים יצירתיים, פגיעים וחסרי אונים. משהו פשוט כמו שכר דירה זול מאפשר תרבות. שאלו כל עובד אמנות איזו יד בלתי נראית גוררת אותו.ה אל מחוץ לסטודיו לעבודה אחרת. שאלו כל צרכן תרבות למה הוא או היא מוותרים על קניית ציור או ספר או ביקור בתערוכה או הופעה. אמנות ותרבות זקוקות לקהל שידו משגת צריכת אמנות.
לכן על המעמד היצירתי לעמוד מאחורי תנועות פוליטיות שמטרתן לספק דיור בעלות אפשרית, לצמצם את המגזר הפיננסי הדורסני ולהשקיע בבתי ספר ציבוריים, בעובדי מדינה כמו מורים ועובדים סוציאליים ובתשתיות ציבוריות. על המעמד היצירתי בעיקר לתמוך בדרישה לשכר שאפשר לחיות ממנו — לכולם.
עתיד פוסט־קפיטליסטי אחר אפשרי אם אמנים יהיו אנשים פוליטיים. לאו דווקא ייצרו אמנות פוליטית — אלא יפעלו בצורה פוליטית — בסולידריות, בשיתופיות, תוך דרישה לשוויון ואתגור מבני הכוח.

גלריות שיתופיות ויוזמות קואופרטיביות מאפשרות קיום למרות המשבר, אבל הן פתרונות זמניים בלבד. עובדי האמנות והתרבות — “המעמד היצירתי” — חייבים להיות חלק ממאבקים רחבים יותר; להוביל התארגנויות ולהשתתף בהתארגנויות קיימות, לקחת חלק באיגודי עובדים ולהצטרף לדרישות קולקטיביות של כלל הציבור: תמיכה בדמי אבטלה, חופשות לידה, גמול שעות נוספות וביטחון תעסוקתי לכלל העובדים. עלינו להשתמש בכוחנו הקולקטיבי ובהון התרבותי שלנו כדי לקדם כלכלה עמידה יותר, המבוססת על מידה מסוימת של בעלות ציבורית על התעשייה (אמצעי הייצור, הפלטפורמות), ולקדם קיום סוציאל־דמוקרטי ושוויוני.

זהירות, כסף שלטוני

אין טעם לצפות לכסף מהמערכות השלטוניות, וגם לא בטוח שרצוי. כסף שלטוני בא עם תנאים ושומרי סף, מגביר את ההיררכיות (או מייצר חדשות) ומוביל, לרוב, לאמנות גרועה. איחוד־האמירויות היא דוגמה טובה: בשנים האחרונות נוקטת המדינה צעדים מרחיקי לכת כדי להפוך לבירת התרבות העולמית. מוזיאון הלובר החדש נפתח באבו־דאבי, ובשנת 2025 עתיד להיפתח בה מוזיאון גוגנהיים חדש, שמתכנן האדריכל הכוכב פרנק גרי. זאת, לצד כמה מוזיאונים נוספים, מבנים לאמנויות הבמה וסניף של אוניברסיטת ניו יורק. בעלות של כ־27 מיליארד דולר בונות האמירויות מבצר סגור שעתיד להיות בלתי נגיש עבור כ־99% מהציבור. כל זה נבנה על־ידי מהגרי עבודה בתנאים של עבדות וגובה הרוגים רבים.
בספטמבר 2022 התקיימה באבו־דאבי פסגה גדולה בהשתתפות “מנהיגים מתחום האמנויות, המורשת, התקשורת, המוזיאונים, המדיניות הציבורית והטכנולוגיה, כדי לזהות דרכים שבהן תרבות יכולה לשנות חברות וקהילות ברחבי העולם” (לפי אתר הפסגה). האמנים ואנשי הרוח והתרבות שהוזמנו (ובהם גם ישראלים) — כמה מהם עם רקורד מרשים של דאגה לזכויות אדם — השתתפו באירועים ושיתפו פעולה בלי לומר מילה על המחיר הכבד של הפרויקט המגלומני הזה. למרות ההכרזה שהפסגה תעסוק “בפוטנציאל של קולקטיביות, טיפוח מערכות אקולוגיות של תרבות ואימוץ תרבות כחוויה חיה”, בפועל מי שאפשרה אותה היא מדינה לא דמוקרטית, עם עושר רב שמופנה לתרבות ואמנות מלמעלה למטה; מדינה שמשתמשת בכל המילים הנכונות, אבל מדירה, מצנזרת ובונה את עצמה על ניצול ודיכוי. מדינה כזאת לא באמת יכולה לקדם אמנות ותרבות (ראו את המונדיאל בקטאר כדוגמה). במקום שבו שוררים חוסר שוויון והעדר דמוקרטיה, אמנות ותרבות קמלות.

המדינה הפוסט־קפיטליסטית — כדוגמת האמירויות (ובצורות רבות בישראל היום) — רואה באמנות מותרות, עיטור ונכס של מיעוט פריבילגי שלא מאתגר אותה. היא מעודדת את האמן הגאון, האינדיבידואל הייחודי, כי אמן לבדו אינו בבחינת איום (ואפשר להזכיר כאן את מוזיאון רמת גן כדוגמה הפוכה, כשסולידריות של אמנים עמדה אל מול פגיעתו הקשה). ברמת האינדיבידואל, כסף יכול לקנות הכל, אבל קהילה סולידרית קשה יותר לקנות. במקום תמיכות, מענקים ופרסים לאמן הבודד יש לדרוש מהמדינה שכסף ציבורי יתמוך בציבור, בעובדים ובמוסדות — החינוכיים, הבריאותיים והתרבותיים. כסף ציבורי שיתמוך בבניית פלטפורמות — דיגיטליות ואנלוגיות — שהציבור יכול ליצור באמצעותן, להשתתף, ופשוט לחיות חיים שאינם רק הישרדות יומיומית.

עלינו להתייחס לארעיות של העבודה היצירתית ולאופי האינדיבידואליסטי שלה כאתגר, ולייצר סולידריות למרות הכל. ללמוד מה קורה לתרבות שתלויה בחברות טכנולוגיות (למשל הדרך שבה פייסבוק יכולה לגרום לעבודת וידיאו להיעלם, או לחלופין, להביא לצפיית שיא בה). להבין איך חיים במקום שבו העוצמה של ההון הפרטי יכולה לשאוב את החיים משכונה שלמה. איך שורדים כשהשלטון סוגר את ברז התקציב בפתאומיות והפרויקט נסגר. איך נאבקים במקום עבודה שיכול בכל רגע לפטר עובדים ולהחליפם בעובדים זולים יותר.

איננו יכולים להפריד בין גורלות המעמד היצירתי לבין מעמדות אחרים — לסמן קו מעמדי בין העובד היצירתי לאוצרת, למדריכה, לשומרת, למעצבת, למבקרת, לעורכת, לטכנאית, למנקה ולמנהלת החשבונות במוזיאון. מוסדות אמנות, חללי התצוגה, מועדוני ההופעות, בתי הוצאה לאור, האמנים והיוצרים — כולם באותה ספינת הישרדות. יחד, בשותפות וביצירתיות, עתיד פוסט־קפיטליסטי אחר הוא אפשרי.

***

ד״ר רונן אידלמן הוא אמן, מעצב, עורך וחוקר. מייסד ועורך־שותף של “ערב רב״, מחקרו מתמקד במערכות מעקב ופיקוח, יחסי חברה וטכנולוגיה, המרחב הציבורי, תרבות דיגיטלית, אמנות עכשווית, ובקשר ביניהן.

גרסה ראשונה של המאמר הוצגה בכנס “זה הזמן לפוסט־קפיטליזם”, מכון ון־ליר, ירושלים, אפריל 2021. 

תודה לטל דקל על מאמרה “לחם ואמנות: יכולת ההתפרנסות בכבוד של אמניות מקבוצות חברתיות שונות בישראל”, שהשפיע על כתיבת הטקסט הזה.